מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור על שתי אחיות שנפרדו בצעירותן ונפגשו רק אחרי עשרים שנה. הדרך שעברה כל אחת מהן אחרי פרידתן, משקפת את ההיסטוריה של עם ישראל במאה ה- 20: ההתיישבות ובניין הארץ בארץ ישראל והשואה הנוראה שעברה על העם היהודי באירופה.

בשנת 1935 נפרדה סימה האחות הגדולה (שהיא אימא שלי) ממשפחתה בפולין, מאמה ומשלושת אחיותיה ואחיה היחידי ועלתה לארץ ישראל יחד עם בן זוגה זלמן (אבא שלי). הם התיישבו בקיבוץ שפיים אשר באותם הימים עלה על הקרקע בקרבת חוף הים התיכון שבין הרצליה לנתניה. האזור היה שומם ורק חולות היו בו. בתחילה הם גרו באוהלים ואחר כך בצריפים ולאט לאט נבנו גם בתים ונולדו ילדים וביניהם גם יוסי, אחי ובנם הבכור של סימה וזלמן.

הקיבוץ גדל, ניטעו פרדסים וכרמים וגן ירק, רפת הוקמה וגם לול ונגריה מאפיה ומסגריה ומוסך ומכבסה, החברים אכלו בחדר אוכל משותף והילדים גרו בבתי ילדים וגם לנו בהם. לימים נבנה גם בית הארחה בו עבדה אימא סימה מיום היווסדו. אבא זלמן עבד בכרם והדריך בני נוער שבאו לקיבוץ במטרה להיקלט בו ולהיות חברי קיבוץ.

באותו זמן פרצה באירופה מלחמה העולם השנייה, פולין הארץ שממנה באו סימה וזלמן נכבשה על ידי הגרמנים והיהודים הוכנסו לגטאות ומשם למחנות ריכוז ומוות.

אחותה של אימא, פסיה, הייתה בת 17 בפרוץ המלחמה והייתה חברה בקיבוץ הכשרה (לעלייה לארץ ישראל) בעיר ורשה. בשנת 1942 רוכזו כל יהודי ורשה בגטו. דודתי פסיה שהייתה בהירת שער ובעלת עיניים כחולות ונראתה כמו פולנייה, הצליחה לקבל תעודת זהות מזויפת, בה היה כתוב שהיא גויה (לא יהודייה). מכיוון שהגטו היה סגור ויהודים לא יכלו לצאת ממנו, דודה פסיה ניצלה את התעודה שלה ושימשה כקשרית בין היהודים שישבו בגטו ובין הפרטיזנים שהתחבאו ביערות. היא העבירה לגטו ולחבריה מקיבוץ ההכשרה, ידיעות ונשק ששימש אחר כך את הלוחמים במרד גטו ורשה, שפרץ באפריל 1943, בו נלחמו היהודים נגד הגרמנים ורק לאחר קרבות קשים הצליחו הגרמנים להכניע את המורדים ושרפו את הגטו כליל.

דודה פסיה נתפסה על ידי הגרמנים ונשלחה למחנה עבודת כפייה בגרמניה, שם הייתה עד סוף המלחמה. כאשר נגמרה המלחמה ופולין שוחררה מהכיבוש הגרמני, היא חזרה לעיר הולדתה וגילתה שכל משפחתה נרצחה על ידי הנאצים וביתם נהרס ונשרף לגמרי. היא נשארה היחידה מכל המשפחה בחיים.

היא שלחה מכתבים לאחותה בארץ ישראל (לאמי סימה) אבל רק לאחר ארבעה חודשים מתום המלחמה, נודע לאמי שמכל משפחתה בפולין נשארה רק אחות אחת – דודה פסיה. (מה שעבר על פסיה בזמן המלחמה נודע לנו רק ממכתב שכתבה לאימא ותורגם לנו לאחר שנים רבות).

פסיה שהתה אחרי המלחמה במחנה עקורים בגרמניה וחיכתה לאישור עליה לארץ ישראל. באותו זמן שלטו האנגלים בארץ והגבילו את מספר היהודים שרצו להיכנס לארץ, למרות שיהודים אלה עברו חוויות נוראות במחנות הריכוז באירופה הכבושה על ידי הגרמנים ובקושי שרדו ונשארו בחיים. הזמן התארך ואישור העלייה לארץ לא הגיע. דודה פסיה שרצתה מאד להקים משפחה פגשה ביעקב שגם הוא היה ניצול שואה, אבל הוא לא ראה את עתידו בארץ ישראל ושיכנע את פסיה לבוא עמו לאמריקה ולחיות שם. פסיה התלבטה מאד היא רצתה לפגוש את אחותה ולהגשים את חלומה לעלות לא"י אבל יעקב שיכנע אותה לבוא אתו והם נסעו לארה"ב והשתקעו בניו יורק.

דודה פסיה ויעקב הקימו ביחד משפחה ונולדו להם שני ילדים – בלסם וסול. לאחר שנים אחדות הצליחה דודה פסיה לאסוף מספיק כסף ולשלוח לאמי כרטיס נסיעה לארה"ב כדי לפגוש אותה. וכך לאחר עשרים שנות פרידה נפגשו האחיות. האחת שעלתה לארץ ובנתה קיבוץ ומדינה והשנייה שחוותה את השואה הנוראה ואבדן המשפחה.

אנחנו (יוסי, בן ציון, צילה ואני זלמה) בניה של סימה, שמענו את הסיפור של דודה פסיה והיינו מאד גאים בה ומאד רצינו לראות אותה. פגשנו בה לראשונה כאשר היא באה לביקור בארץ בשנת 1967.

כשהייתה דודה פסיה בת 85, היא באה לארץ וחגגה את יום הולדתה יחד עם כל בני המשפחה – הבנים והנכדים, אימא לצערנו כבר לא הייתה אז בין החיים, על אף זאת, אנחנו היינו שמחים, כי חגגנו את הניצחון שלנו על מי שרצה להשמידנו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי"