מאגר סיפורי מורשת

אני נעה רז נכדתה של מיכל דישון שניידר, איתה אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי. סבתי מיכל נולדה בתאריך 23.12.1950, ד' טבת תש"י בירושלים, ישראל. סבתא נולדה כאחות שנייה במשפחה להוריה חנה ותאודור (תדי) דישון.

אמה, חנה לבית רבינוביץ' נולדה בשנת 1920 במינסק, רוסיה הלבנה. היא הגיעה בשנת 1923 לירושלים וגדלה בה כל חייה.

אביה, תאודור (תדי) דויטש דישון נולד בשנת 1920 בהונגריה. הוא עלה לארץ בשנת 1938 והגיע לירושלים לפני פרוץ המלחמה, בכדי ללמוד באוניברסיטה העברית, בהר הצופים.

הוריה חיו בירושלים, הכירו באוניברסיטה והקימו בה משפחה. אמה הייתה אחות בבית החולים "הדסה" ואביה היה פרופסור לווירולוגיה בהר הצופים.

סבתי הייתה בת בין שני בנים, כרמי הבכור ואבנר הצעיר. ילדותה של סבתי הייתה בשכונת רחביה בירושלים בבית בו גדלה אמה. סבתי למדה בגימנסיה רחביה והייתה חברה בתנועת הצופים בשבט מצדה. החיים בירושלים בתקופה זו היו חיים בעיר קטנה ומסוגרת, מוסדות השלטון והאוניברסיטה העברית. בשכונה בה גדלה הכירו כולם ההורים והילדים, חלק מהמורים לימדו את אמה שלמדה באותו בית הספר.

פעילות הפנאי הייתה במשחקים בשכונה כגון מחבואים, תופסת, חבל קפיצה, קלאס, משחקי דמיון אשר התבססו על הספרים שקראה (תום סוייר, בת מונטסומה …) הליכה לספריה הייתה חובה, החוגים שבהן השתתפה היו התעמלות ונגינה בפסנתר. הסרטים בבתי הקולנוע היו בנושאים מגוונים ולפני כל סרט הוצג יומן חדשות שנקרא "יומני כרמל" ובו דיווחים על הקורה בעולם ובארץ.

הם נהגו לרדת לשדה המצלבה – שדה גדול שהטבע משך את כל הילדים לפעילויות קיץ, ולפריחות חורף. פעילות תנועת הצופים הייתה בצריף ירוק בחצר בית הספר. פעולות הצופים התקיימו פעמיים בשבוע ובחופשות ובחגים טיולים ומחנות, ומחנות עבודה כעזרה לקיבוצים.

חברותיה הראשונות של סבתי היו אורלי וענת שגרו בחצר השכנה וסבתא עד היום חברתן.

תקופת בית הספר בכיתה א' בשנת 1956 בזמן מלחמת סיני למדה סבתי במשמרת שנייה – בשל העלייה הגדולה ובשל מחסור בכיתות, למדו בשתי משמרות, בוקר וצהריים, בשל המלחמה משמרת שנייה למדה בהאפלה.

בשנת 1967 בהיות סבתי בכיתה יא' פרצה מלחמת ששת הימים, המלחמה פרצה בעת שהיו בבית הספר, שחררו אותם לבתיהם וכל ימי המלחמה הם התנדבו בעזרה בבתי החולים ובכל פעילות נדרשת כגון: מילוי שקי חול. יומיים לאחר פרוץ המלחמה נפתחה העיר העתיקה, וכל אגדות הילדות התקיימו כגון: הליכה לכותל, טיול בשווקי העיר העתיקה, העיר הפכה להיות גדולה והכל השתנה.

כשהייתה בכיתה יא' החלו המסיבות הסלוניות ועזיבת תנועת הצופים.

עם תום לימודיה בתיכון החליטה סבתי ללמוד בבית ספר לסיעוד בבית חולים תל השומר, ברמת גן. לאחר שלוש שנים כשסיימה את לימודיה חזרה לירושלים. היא התמחתה בחדרי ניתוח בבית החולים הדסה, ובהמשך השנים השתנה הכיוון המקצועי.

את סבי אבנר שנולד וגדל בירושלים הכירה סבתי בבית חברים. סבי מהנדס מכונות, לאחר שנה וחצי חברות, התחתנו בבית הכנסת באוניברסיטה בגבעת רם,  הם נשארו לגור בירושלים.

עם סיום לימודיו, עבד סבי בירושלים בתכנון רכב חשמלי. בשנת 1974 כשלא היו משאבים לפרויקט והוא נסגר. סבי וסבתי עזבו את ירושלים וסבי החל לעבוד במחקר פיתוח בחברת "הייטק אינדיגו".

לסבי וסבתי נולדו שלושה ילדים: עדי אמי, יגאל ויונתן. אמי גדלה בנס ציונה, יצאה לשירות בצבא, למדה באוניברסיטה, ובתום לימודיה, נסעה ללונדון להתמחות ב"זכויות אדם". היא התחתנה עם אבי דני ונולדו להם שתי בנות אני נעה ואחותי יהל. אמי עובדת ב"מכון פוירשטיין" – אשר דואג לחינוך לאוכלוסיות אחרות. אבי דני למד וגדל בתל אביב, הוא למד בבית ספר לאומנויות, שירת בצבא, ולאחר מכן התמחה במיתוג גרפי ובתאורה, כיום תאורן בתיאטרון הקאמרי.

יגאל דודי גדל בנס ציונה, שירת שירות ממושך בצבא כקצין בצבא. הוא למד משפטים. הוא נשוי לדודתי לילי ויש להם שלושה ילדים בני דודי. יונתן דודי, גדל בנס ציונה, שירת בצבא, למד ארכיטקטורה ועיצוב והוא בעל משרד פרטי.

משפחתנו מאוד מגובשת, ואנו עורכים יחד ארוחות סוף שבוע, נפגשים ביום יום, חוגגים חגים אירועים, נוסעים לחופשות בארץ ובחו"ל.

סבי וסבתי יצאו לגמלאות, לכל אחד מהם יש פעילויות פנאי משלו, ופעילויות משותפות – טיולים בארץ ובעולם, כושר, רכיבה, שחייה, פיסול בחמר, רקמה, תאטרון, הרצאות וקונצרטים.

הם מרבים בפעילויות משותפות עם הנכדים ללא הוריהם ומעל הכל עסוקים בפעילויות התנדבות למען האחר.

אצל סבי וסבתי בבית יש חפצים ורהיטים שעברו בירושה מבית הוריה ובמשפחה מספר דורות, מול דלת הכניסה ישנו ציור של סבתא של סבתא של סבתא של אבא – זו סבתא רבתא שלי משנת 1862, זה ציור של הסבתא אישה מבוגרת היושבת על כיסא שנמצא בבית סבתי וסבי. השרשרת שהיא עונדת על צווארה בשימושה של סבתי. מתחת לתמונה זו נמצאת שידה עתיקה בת 250 שנה, שגם היא עברה במשפחה שמונה דורות, חפצים אלה הגיעו מהונגריה. פינה זו הייתה בבית הוריה של סבתי ונשמרת בביתם עד היום.

משמעות החפצים והכלים שעוברים במשפחה הם בעלי משמעות רבה, מסמלים את הקשר המשפחתי, את הזיכרון ואת המסורת.

מעבר לחפצים במשפחתנו יש הרבה סיפורים הקשורים ל"קשר הרב דורי", ברצוני לספר, סיפורו של קשר ושם: השם  – מיכ'ל ומיכל, הקשר בין סבא לנכדה.

הקשר – סבא, נכדה, ציונות, תקומה

ראשיתו של הסיפור בסבה של סבתי מיכ'ל רבינוביץ (מיכ'ל ולא מיכאל שכן אסור היה להגות את ה"אל" לשווא). מיכ'ל יליד רוסיה בשנת 1879, היה סופר, עיתונאי, ופעיל ציוני, היה בעל בית מסחר ומוציא לאור לספרים בעיר מינסק. לאחר עליית הקומוניסטים שבה נאסרה פעילות ציונית, נכלא בבית סוהר כאסיר ציון ועם שחרורו הבריח את ספריו הרבים לארץ ישראל ועלה עם שלושת בנותיו בשנת 1923 לארץ ישראל.

את מקום מגוריו קבע בירושלים ושם הקים ברחוב בן יהודה 12 בית מסחר והוצאה לאור שקרא לה "דרום". בית המסחר נקרא דרום משום המקור "מהדרום נחכים". הוא התאקלם בירושלים, כתב והיה פעיל ציבורי, ישראל הייתה תחת שלטון בריטי בתקופה הזאת. חנותו הייתה בית מפגש לאנשי ספר בירושלים במקום זה נפגשו הסופר ש"י עגנון וחיים וייצמן. מספרים שבבית המסחר היו אלפים של ספרים ולעיתים בשל הקשר המיוחד ואהבתו לספר סירב למכור.

בשנת 1948 לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל נערכו הרבה פעולות טרור נגד תושבים יהודים בכל רחבי הארץ. בתאריך 22 לפברואר 1948 בשעת בוקר מוקדמת אירע ברחוב בן יהודה פיגוע של משאית תופת על ידי חיילים בריטים שערקו והצטרפו לארגון פלסטינאי בעקבות הפיצוץ נהרסו שלושה בניינים, בפיגוע נרצחו 58 בני אדם ורבים נפצעו.

בית המסחר היה בקומת קרקע של אחד המבנים נהרס כולו, חלק מהספרים התכלה ומה שנותר נאסף חלקו נלקח הביתה וחלקו הועבר למשמרת לבית הספרים הלאומי, ועם הלכת חוק בית הספרים הלאומי נתרם על ידי בנותיו של מיכ'ל רבינוביץ'.

מיכ'ל רבינוביץ 

מיכל רבינוביץ' לא הצליח להתאושש ובנובמבר 1948 נפטר שבור לב ונקבר בבית הקברות "שייך באדר" בירושלים.

ב14 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. ב – 23 בדצמבר 1950, נר רביעי של חנוכה נולדה סבתי שהינה נכדתו ונקראה על שמו מיכל דישון.

לימים החליטה עיריית ירושלים לקרוא באזור קרוב לבית המסחר רחוב על שמו של בית המסחר ולזכרו של מיכ'ל רבינוביץ'.

רחוב דרום על שמו של מיכ'ל רבינוביץ

הסיפור המשפחתי שלי הינו תמונה משפחתית ותמונה אישית על משפחתנו ותולדות העם היהודי, גשמה וציונות, וזאת 100 שנה מאז עלה סבי הגדול לישראל.

1923-2023

הזוית האישית

נעה: נהנתי וגם קיבלתי הרבה מידע מסבתי על המשפחה ועל תקופה, הדרך שבה סבתא העבירה את הסיפור המשפחתי הייתה מעניינת ומסקרנת לדעת עוד, כשהתחלנו לא חשבתי שמהמידע הזה אצליח לכתוב סיפור משפחתי כזה מעשיר.

סבתא מיכל : במפגשים נבט קשר ביני לבין נעה של הענקת ידע, קבלת ידע ומעבר קשר אישי מאוד שייתכן ולא היה מתקיים ללא המפגשים של "הקשר הרב דורי". הנאה גדולה.