מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה אמסלם את השם העניקה לי דודתי.  נולדתי בבי"ח  סורוקה בבאר שבע. גדלתי וחונכתי וגידלתי את ילדיי בעיר שדרות. בבגרותי למדתי הוראה ועסקתי בתחום כארבעים שנה. חנכתי דורות לערכים ומצוינות. עם השנים הניצנים פרחו לפרחים. אני גאה ביכולות שלהם ושמחתי לחנך את ילדיהם, הדור השני. אני רוצה לספר על שני טקסים שקיימה משפחתי  במרוקו  הטקסים המשיכו להתקיים גם כשהגענו לארץ.

הטקס הראשון הוא טקס הגשת התה. טקס התה סימל את אורח החיים המג'ריבי (מרוקאי). בכל יום בשעה ארבע אחר הצהריים התכנסו בני המשפחה לשתיית תה.

"מרחבא ביכום"  שזה אומר ברוכים הבאים.

התיישבנו על שטיחים ומזרונים על הרצפה. ראשת המשפחה, אמא, הביאה את המגש – סינייה, ועל המגש היה ברד וליכסן – קומקום וכוסות. על המגש צמחי תבלין – נענע, לואיזה, רוטה, ושיבא. אמא הביאה מים חמים רותחים והתחילה בטקס כשכולם סביבה. שוחחנו על איך עבר היום ושיתפנו חוויות. תוך כדי, אמא שמה בתוך הקומקום את עלי התה ומזגה מעט מים רותחים, טלטלה, ערבבה את עלי התה עם המים, ומזגה לכוס. כך שטפה את עלי התה, לאחר מכן שמה את הצמחים נענע שיבה רוטה ולואיזה, לפי מה שכל אחד בחר לשתות. מלאה את הקומקום במים רותחים עם תוספת סוכר מיוחד ששברו אותו בפטיש קראו לו "כיילב" וכך המתיקו את התה. כשאמא סיימה את הכנת התה מזגה מברד-קומקום, בצורה מיוחדת מלמעלה מזגה כוס ראשונה והחזירה בחזרה לקומקום כדי לחזק את הטעם. לאחר מכן מזגה לכל הכוסות מגובה, הגובה ייצר קצף לבן בכוס. שתיית התה הייתה מלווה בעוגיות מרוקאיות שנקראו "רעייפת". טקס התה נמשך מאז שהגענו ארצה עד היום הזה.

בילדותנו קראנו לזה תה של ארבע. אמי שדרגה לנו והוסיפה פרוסת לחם ששרפה מעל הכיריים. כל ילד קיבל כוס תה ופרוסת לחם שרופה עם חמאה, כמה זה טעים. היום ממשיכים במנהג שתיית תה עם עוגיות מרוקאיות, מדי פעם געגועים ללחם השרוף בחמאה. אני מקיימת את הטקס, מעלה זיכרונות ומספרת לילדי ולנכדי, חשוב לשמור על המסורת.

זיכרון שני הוא בנושא שושלת ספרי הזוהר של משפחת פרץ. שושלת פרץ הייתה משפחה אמידה, הם סחרו בסחורות עם הערים הגדולות. הוריי גרו בכפר שנקרא ווארזאזאת, בדרך להרי האטלס. בזמנו אדם מכובד ועשיר בנכסים נקרא במרוקאית טאז'ר. לאבי היה מפעל נייר שהעסיק עובדים שייצרו שקיות. בכל תחילת שבוע אבי היה יוצא לעיר הגדולה למכור את סחורתו ולקראת סוף השבוע חזר מהעיר הגדולה קזבלנקה ומרקש, לכפר עם קניות אוכל ובגדים לכולם.  בחיי היומיום של היהודים במרוקו שיחת היום הייתה על הכמיהה לארץ ישראל ובואו של המשיח, דבר שליווה אותם תמיד. בכל זמן חלמו ודיברו על תורה ועל ירושלים. אחת התכונות הבולטות של יהודי מרוקו הייתה התמימות והאמונה הדתית. העם כולו בטח בהשם ובמשיח. כשהגיע סוף סוף הזמן לעלות ארצה סבי ואבי דאגו בראש ובראשונה להעלות מזוודה עם ספרי הזוהר ששימשו אותם ללימוד שמרו עליהם כבבת עיניהם. היה חשוב להם יותר מכל דבר אחר. כשהגיעו ארצה ביקשו לגור בירושלים שזו הייתה התקווה הגדולה שלהם.

העלו אותם על משאית הבטיחו להם את ירושלים אך בבוקר מצאו את עצמם במושב שומרה בצפון. ההתאקלמות במושב זה הייתה קשה על משפחתי ואבי ביקש להתאחד עם המשפחה שהתגוררה בשדרות. בהגיעם לשדרות המשיכו את מנהג לימוד הזוהר אצל סבי וההתכנסות המשיכה באותה מתכונת של מרוקו. במרוקו בכלל ובמשפחתי בפרט מנהג לימוד התורה עבר מדור לדור. ילד בגיל חמש ידע את התורה בע"פ וגם את ספר התהילים.

כשהגיעו לגיל חופה, בנוסף ללימוד התורה למדו את ספר הזוהר הקדוש שהוא לימוד הקבלה והסוד, שמותר לאדם שיודע את תורת הנגלה. הסבא שלי ואבא שלי קראו בזוהר לטהר את הנשמה. במהלך חיי הייתי עדה לקיום טקסים בביתנו שהתקיימו בימי שני חמישי ושבת וגם בראשי חודשים. בביתנו התכנסו מכובדים מהעדה המרוקאית, התיישבו בחדר מיוחד המוקדש לפעילות זו ושם קיימו תפילות, שירת בקשות, הדלקת נרות וסעודת אמנים. כדי להדר במצוות לימוד הזוהר הרב היה קורא קטע מהזוהר מתרגם ומפרש את הקטע הנלמד. במהלך ילדותי ובגרותי נהניתי לשבת לצד נשים מבוגרות להקשיב ולהחכים.

הזוית האישית

אילנה: התרגשתי לגלות שהתלמידים הקשיבו קשב רב בהתעניינות גדולה, שאלו שאלות ומצאו חיבור לדברים מוכרים מהבית שלהם. הייתה תחושה שהמסורת נגעה לליבם. ניצן: חווית המפגשים עם אילנה הייתה טובה ומשמעותית עבורי. אילנה סיפרה את סיפור חייה, שמחה להיפגש איתי וזוהי תחושת סיפוק עבורי.