מאגר סיפורי מורשת

שרה נולדה בשנת 1934 להוריה שמעון ולאה ז"ל, בכפר "חארה אל זגירה" (הכפר הקטן)  באי ג'רבה שבתוניס.

במקום התגוררו מעט יהודים. אביה שמעון היה סוחר שסיפק צמר מגז של הצאן שהיה ברשותו. הערבים שבסביבה היו מכינים מהצמר הגולמי, חוטים לסריגה.

במשפחתה היו שמונה ילדים. בתוניס נולדו: לואיזה, שרה שנקראה נסריה, רחל, יהודית שנקראה חביבה, ועדנה. בארץ נולדו ישראל ורפי. מיכאל שנולד בתוניס, נהרג בתאונת דרכים ליד גדרה עם חברתו בימי מלחמת ששת הימים.

 הרבנות של ג'רבה התנגדה להקמת בתי הספר מטעם חברת אליאנס בגלל לימודי החול הכלולים בתוכנית הלימודים. כמו כן, אסרו על נשים וגברים יהודים ללמוד בבתי הספר של הנוצרים והמוסלמים. הבנים למדו בישיבה לימודי קודש, והבנות לא למדו, לכן לבנות לא הייתה אפשרות ללמוד את השפה העברית.

הנשים במשפחה עסקו בעבודות הבית והגברים פרנסו. שרה עבדה מגיל 14, באריגת החוטים, כמו יתר בנות המשפחה. בתוניס הם חיו חיים טובים באושר ובעושר.

יחסי היהודים והערבים  המוסלמים היו טובים, והם עזרו אחד לשני. רק לעיתים רחוקות, בעיקר טרם עלייתם לארץ, סבלו היהודים מהתנכלויות מצד השכנים המוסלמים.

בקהילה היהודית בג'רבה, הקפידו ושמרו מאוד על כללי הדת. בית הכנסת היה מרכז הקהילה.

בית כנסת "אלגריבה" שבג'רבה, היה מיוחד ביופיו ובקדושתו. פירוש שמו של בית הכנסת הוא "המופלא" או "המוזר". השם ניתן לבית הכנסת לאחר שעל פי הסיפור שסופר בקהילה, גופתה של בחורה שאף אחד אינו יודע מאיפה היא באה, נמצאה ליד בית הכנסת. זו הייתה תעלומה עבור הקהילה, ולכן נקרא בית הכנסת בשם אלגריבה "המופלאה".

לבית הכנסת היה מעמד מיוחד ובני הקהילה האמינו בסגולות המקום. מכל העולם הגיעו יהודים לבית הכנסת "אלגריבה" לבקש בקשות. מפה לאוזן סיפרו  על הניסים הרבים שהתרחשו בבית הכנסת. לדבריה, נשים טריפוליטאיות  שהתקשו ללדת, היו זורקות את הזהב שלהן לקערות הקריסטל בבית הכנסת ומתפללות שתזכינה להרות. הן האמינו שיקרה להן נס זה. לפי סיפורו של הסבא, כאשר הוא ישב ולמד בבית הכנסת, הגיע ערבי שלקח מחצלת מבית הכנסת והניח על גב הגמל שלו. כאשר הערבי רצה לצאת לדרכו, הגמל לא היה מוכן לקום. המכות שהערבי היכה את הגמל לא הועילו, ורק לאחר שהערבי הוריד את המחצלת שלקח מבית הכנסת מגב הגמל, הגמל התרומם והתחיל לנוע. בבית הכנסת היו שנים עשר עמודים ובכל עמוד היה עיטור של אחד משנים עשר השבטים. כמו כן היו תלויות קערות העשויות מקריסטל שבתוכן היו מדליקים את הפתילות הטבולות בשמן זית. בכל יום חמישי שרה הייתה הולכת יחד עם כל הנשים לנקות את בית הכנסת ואת המנורות העשויות מקריסטל. הן היו מכינות להדלקה את הפתילות הטבולות בשמן, אותן הדליקו להאיר את בית הכנסת.

ההילולה בל"ג בעומר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי שהתקיימה בבית הכנסת "אלגריבה", זכורה היטב לשרה. על גבי עגלה הניחו מנורה גדולה ומרשימה, בעלת שבעה קנים, עשויה כסף וזהב. את העגלה קישטו בפרחים, במטפחות צבעוניות ובתאורה. המנורה שנקראה מנורת רבי שמעון בר יוחאי, הובלה מבית הכנסת אל הרובע היהודי "חארה זגירה" והוחזרה בנגינה ובשירה. יהודים רבים מכל רחבי תוניס ומהארצות הקרובות לתוניס היו מגיעים להילולה.

בשנת 1943, במלחמת העולם השנייה, הגיעו הנאצים לג'רבה. תקופה זו הייתה קשה עבור כל יהודי ג'רבה. הם היו שומעים את קולות האווירונים והיריות, והיו בורחים לשדות של הערבים ומתחבאים מתחת לעצים מתוך פחד. הם קיוו שהאווירונים לא יבחינו בהם.

שרה זוכרת מספר אירועים שהתרחשו ביום שבת. שבת שנקראת היום "שבת הזהב".

בשבת פרשת תרומה, בשנת תש"ג, בפברואר 1943, הגיעו הנאצים אל הכפר שלהם ואיימו עליהם שאם הם לא ישלשלו לידיהם 50 ק"ג זהב, הם יהרגו והכפר יישרף. האיום התחיל בכפר הגדול של ג'רבה. הרב משה כלפון הכהן, ביקש לידע גם את הכפר הקטן בג'רבה. למרות השבת נסע הרב עם הנאצים לכפר הקטן, כי מדובר היה בפיקוח נפש. תפילת השבת הופסקה, וכולם יצאו לחפש זהב בביתם. גם שרה כנערה נשלחה לחפש בביתה זהב. תכשיטי הזהב נאספו מכל הנשים ואף הזהב שהיה בבית הכנסת נמסר. לאחר שאספו את כל הזהב, התברר כי עדיין היה חסר מעט זהב. כדי להשלים את משקל הזהב שהיה חסר, הצורפים היהודים של הקהילה, התיכו את הזהב וערבבו אותו עם נחושת. נציגי הקהילה מסרו לנאצים את הזהב הנדרש. השמועות שהופצו בין יהודי ג'רבה היו, שהנאצים בחזרתם לגרמניה עם הזהב של עיירת ג'רבה, טבעו בים.

אירוע נוסף הזכור לשרה משבת זו הוא: כשהנאצים הגיעו לעיירה, היא וחברתה שיחקו בחוץ. לפתע הן הבחינו בשני חיילים נאצים המסתכלים עליהם במבט מלא שנאה. שרה וחברתה רצו מהר לביתם ונכנסו לתוך חדר כשהן רועדות מפחד. גם היום, שרה זוכרת, את המבט מלא השנאה של שני החיילים. מיהדות ג'רבה לא נלקחו יהודים למחנות השמדה כפי שנלקחו מאזורים אחרים  בטוניס.

בתקופה מסוימת, כאשר הבריטים שלטו בארץ הם לא אפשרו לרווקים לעלות לארץ. לכן רווקים רבים הקדימו את מועד החתונה ועלו לארץ. לואיזה, אחותה הבכורה של שרה, התחתנה ועלתה לארץ עם בעלה באפריל  1948. לואיזה ובעלה נראו מאוד צעירים. האנגלים לא האמינו שהם נשואים, לכן הפרידו ביניהם והגלו אותם לקפריסין. הזוג התקשר להוריהם בתוניס. ההורים שלחו את הכתובה מתוניס לזוג. הבריטים איחדו ביניהם לאחר שהוצגה הכתובה, ושלחו אותם למושבה הגרמנית בירושלים. בהמשך, עבר הזוג הצעיר לבאר שבע ולבסוף לרמת גן. האם התגעגעה מאוד ללואיזה, בתה הבכורה, וביקשה לעלות לארץ.

לאביה של שרה, היה רכוש ומעמד בקהילה, לכן קשה היה לו לעזוב. למשפחתה של שרה היו שני בתים, כבשים ופרות. בשנת 1949, כששרה הייתה בת 15, הוריה וכל משפחתה עלו ארצה. הם עזבו את רכושם והגיעו לארץ. הם עזבו את הבתים סגורים עם הרכוש, ולקחו בעיקר כסף, זהב ודברים יקרים. שרה מספרת: "כאשר עמדנו לעזוב, פנה אבי  לשכנו הערבי ששמו היה מסעוד וביקש ממנו לקחת את העדר תמורת תשלום. מסעוד, שהיה בן בית אצלנו איים להרוג את אבי אם ישאיר לו את הצאן. בלית ברירה אבי נאלץ לעזוב את העדר". לפני עליית המשפחה לארץ נודע להם כי קיים מחסור בפפריקה ובמלח בארץ. שרה ובנות המשפחה טחנו פפריקה והביאו איתם פפריקה  והמון מלח לארץ. בישראל הם גילו שאין מחסור במלח והמלח הרב שהביאו נזרק.

בכדי לעלות לארץ הם עברו מג'רבה אל העיר "מזז לבב" וגרו בבית הדוד. מהעיר בה שהו  נסעו לצרפת באניה של חזירים מחשש שיעצרו במידה ויתגלו.

שרה חלתה במחלת עיניים, ולכן נאלצו להישאר שבעה חודשים בצרפת. לאחר שהבריאה, היא שוחררה והמשפחה עלתה לארץ באנייה שהובילה פחמים.

הם הגיעו לארץ בשנת 1949, ושוכנו באוהל בבית עולים בבית ליד. האוהל בו שוכנו שימש בעבר מחסן למיטות ולמזרנים מתבן, והריח בו היה בלתי נסבל.

המשפחה הועברה לאוהל גדול יותר עם תנאים טובים באופן יחסי. המשפחה שילמה עבור  שינוי התנאים בכסף שהביאו מג'רבה. באוהל גרו שתי משפחות יחד עם הסבתא ועם מספר רב של ילדים. במעברת בית ליד התנאים היו קשים: המיטות היו מברזל, המזרנים היו מתבן ולא היה אוכל.

זכורים לה היטב מספר מקרים במעברה שהקשו על המשפחה:

המקרה הראשון בו אביה מתעצבן וכועס על כך ששמע בקול אשתו ועלה לארץ:

בכל ערב ר"ח ניסן נוהגים התוניסאים להכין "בסיסה". "בסיסה" היא תערובת המכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים. אב המשפחה נוהג לערבב את התערובת עם שמן באמצעות מפתח ומתפלל לברכה ופרנסה טובה, ובני משפחתו אוכלים את ה"בסיסה". המפתח הוא סמל לפתיחת המזל.

כאשר הגיע ר"ח ניסן ולא היה באפשרותם להכין את תערובת ה"בסיסה". האבא היה צועק, בוכה ושואל: "איפה ה"בסיסה", איפה ה"עסבנה", הבאתם אותנו למקום שאין בו מה לאכול".

המקרה השני: אירע בלידתו של אחיה ישראל. אביה קנה לברית בקבוק ערק בתוך קופסה. אסור היה לעשות קידוש עם יין מהחשש שאנשים מחללים שבת והיין יחשב כיין נסך, לכן השתמשו בערק. כשהגיע מועד הברית הם חיפשו את הערק, אך הוא נעלם (כנראה מישהו לקח אותו). הם לא ידעו מה לעשות, אחד השכנים הביא להם את הערק ובו השתמשו בברית המילה של ישראל. שרה אומרת: "בג'רבה לא נעלמו דברים!"

המקרה השלישי: התרחש בשוק. שרה נשלחה לקנות ירקות מירקן טריפוליטאי בכדי להכין קוסקוס. חצי לירה שהייתה בידה, נפלה לה בטעות בין הירקות. היא פנתה לירקן, אך הוא נשבע שהוא לא ראה ולא לקח את המטבע. סבא שלה בא לחנות וביקש מבעל החנות להחזיר, אך בעל החנות שוב נשבע שלא לקח את חצי הלירה של נכדתו. הסבא לא האמין, ולכן הם הלכו יחד  לבית כנסת, כפי שהיה נהוג, שם בעל החנות נשבע בילדים שלו וקילל את אשתו ואת ילדיו כהוכחה שלא לקח את הכסף. אחר כך נודע למשפחתה, שהירקן היה רווק ושבועתו הייתה שקר, וכנראה שהוא לקח את הכסף.

במעברה, פנה אליהם ששי בוכריס מג'רבה להצטרף למושב של ג'רבאים ליד "ברור חיל", מושב שהיה בשלבי הקמה. אביה הסכים למעבר זה, כי זה  עדיף מלגור באוהל. הם הגיעו למושב תלמים. במושב היו עולים מג'רבה, מרוקו ותימן. בהמשך  פוצלו העולים: התימנים הועברו לחלץ, המרוקאים הועברו לשדה דוד, והתוניסאים נשארו בתלמים. בתלמים הם גרו בצריפים מפח. בקיץ היה חם מאוד, ובחורף סבלו מקור עז ומהגשמים שדפקו על גג הצריף. אביה לא אהב את האווירה במקום בגלל הסכסוכים והרכילויות בין אנשי המושב. לאחר  שנה, בשנת 1951, המשפחה עזבה את תלמים  ועברה לבאר שבע

בהגיעם לבאר שבע שיכנו אותם שוב בבית עולים, בצריף במעברה ליד שיכון דרום. גם שם הם סבלו מקור בחורף וחום בקיץ.  בשנים הראשונות בבאר שבע היה צנע ולא היה מה לאכול. האוכל תוקצב באמצעות כרטיסי מזון. פנקסי מזון שמורים אצלה עד היום. כדי להקל על מצבם הכלכלי הקשה היא זרעה בחצר הצריף ירקות ומכרה. בבאר שבע היה מחסור בבתים, לכן לדבריה, היו אנשים חכמים שפלשו לדירות ערבים שברחו בזמן מלחמת השחרור. כשנבנתה שכונת משק עזר, נווה נוי של היום, היא ומשפחתה עברו אליה.

בימים הראשונים בארץ, אבא של שרה עבד בפיצוץ סלעים לייצור כבישים ובחפירות לצינורות מים. לשרה הציעו ללמוד את מקצוע האחיות, אביה סירב, כי נשים מקומן בבית. כששרה הגיעה לגיל גיוס, נשלח אליה צו גיוס. למרות שמאוד רצתה להתגייס, אביה לא אישר והיא הלכה להצהיר בלשכת גיוס.

בלשכת הגיוס היא הכירה את דוד כהן שיחזר אחריה ולימים יהיה בעלה. דוד לקח את מסמכיה על מנת למלא את ההצהרה, וכך נודע לו מקום מגוריה. הוא נהג לבקר אותה בביתה, כי בתקופה הזו נפגשו רק בבית ההורים. בעלה של שרה, דוד, היה ממוצא תימני. הוא התייתם משני הוריו ולכן הגיע לארץ בגיל צעיר. משום שבתימן, כמו ביתר ארצות ערב, היו הערבים מאסלמים יתומים, הבריחו את בעלה ואת אחותו לעדן ומשם הם הגיעו לארץ.

שרה ובעלה נישאו בשנת 1952, היא הייתה בת 17 וחודשיים ובעלה בן 24. הרב שחיתן אותם הוא הרב הראשי, הרב דהן.

החתונה הייתה פשוטה, היא לא לבשה שמלת כלה. החתונה התקיימה בחדר קטן בבית של אחד השכנים.

בתחילת שנות נישואיה הם התגוררו בצריף, ואח"כ קנו דירה קרוב לדירת הוריה במשק עזר, שנקראת היום נווה נוי. בדירה זו היא גרה עד היום.

בעלה עבד בסדום כמסגר. לשרה היה מאד קשה, כי הוא  הגיע הביתה פעם בשלושה שבועות לשישי שבת. אח"כ עבר לעבוד במשרד הביטחון כמסגר.

היא עבדה כעוזרת לטבחית בבתי ספר רבים בבאר שבע: שורשים, מעוז, אוהל שרה ובבתי ספר נוספים וגם באולפן עברית שנקרא אז אולפן  מצדה. היום הוא נקרא מרכז קליטה "אלטשול".

בשנת 1969, אחרי תקופה ארוכה של עבודה מעייפת במטבחים, נודע להם  כי החנויות בשוק נמכרות במחיר מוזל לכן הם החליטו לקנות חנות בשוק העירוני של באר שבע. עובדת עירייה, שהייתה מנהלת מטבח, הסכימה לחתום עבורם על ערבות, לכן הם קיבלו הלוואה והצליחו לקנות את החנות. בחנות הם מכרו תבלינים. החנות הצליחה ועד היום שרה עובדת בחנות ומנהלת אותה בכוחות עצמה.

במהלך כל השנים שבהן עבדה וגידלה את ילדיה היא דאגה לאסוף בגדים מאנשים, נעלים, רהיטים ומצרכים שונים ולהעבירם לנזקקים. גם היום היא ממשיכה  במצווה זו.

בעלה של שרה נפטר בשנת 2000 ממחלת הסרטן והיא גרה בסמוך לאחד הבנים.

זיכרונותיה של שרה שזורים בחיי המדינה.

במלחמת סיני היא חפרה שוחות כאשר הייתה בהריון. כמו כן היא אינה שוכחת את הפחד והחשש במלחמת ששת הימים ולבסוף את הניצחון של צה"ל. את מלחמת יום הכיפורים שפרצה בפתאומיות וכל יתר המלחמות והמבצעים היא אומרת: "די שבעתי ממלחמות."

היא מתפעלת מההתפתחות הנפלאה של העיר, אך גם אומרת: "מספר התושבים בעיר גדל והאווירה  בין האנשים השתנתה. בעבר הייתה אווירה טובה בין השכנים ויחס טוב, והיום כל אחד בביתו."

לשרה, שבעה ילדים-חמש בנות ושני בנים:  דליה, אורית, ליאת, חיים, בת שבע, יואב וסמדר, ובמשך השנים נולדו נכדים ונינים.

תמונות עם הילדים והנכדים 

שרה ובעלה דוד ז"ל, בטיולים בחו"ל

הזוית האישית

שירה הודיה מדר, מיטל חדד ,שרית עשוש וספיר מזוז – אולפנת בני"ע חן במדבר:

שרה יקרה, תודה ששיתפת וסיפרת על משפחתך, על הקשיים שעברתם לפני העלייה במהלך מלחמת העולם השנייה, ועל הקשיים הכלכליים בשנים הראשונות שלכם בארץ. המשפחות שלנו עלו מג'רבה ושתיים מאיתנו, מיטל ושרית עלו לארץ בשנים האחרונות. סיפורך המחיש לנו את הסכנה שאיימה על קהילת ג'רבה בתקופת השואה. שמחנו לשמוע סיפורים על קהילת ג'רבה וללמוד יותר על המשפחות שלנו. למדנו שתמיד צריך לראות את הטוב, ולהסתפק במועט. למדנו כיצד נראתה העיר בהתחלה ולמדנו להעריך את תחילת דרככם שהייתה קשה. הכרנו את אישיותך המיוחדת. תודה שקיבלת אותנו בסבר פנים יפות. תודה ששיתפת אותנו בסיפור חייך המרגש. אוהבות

דבריה של שרה: בנות יקרות, תודה לכן בנות ! זכרו, שחשוב להיות טובים, ולעזור לבני אדם ובמיוחד למבוגרים, בדברים הקטנים והפשוטים. מילה טובה למבוגר, סיוע בחציית כביש וחיוך מאריך את ימיהם. חשוב להקשיב למבוגרים ולהראות שאכפת לכם מהמבוגרים. תודה לכן שהקשבתן ושמעתן את סיפורי שרה כהן