מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה מזרחי, אני סבתא של יובל הולנדר. שם הנעורים שלי הוא ברכה. נולדתי בתל אביב בשכונה שנקראה "מרכז מסחרי" ברחוב מרכולת, שכונה סמוכה לפלורנטין. הוריי עלו מבולגריה בשנות ה-30.

גרנו בדירה בת שלושה חדרים אבל לרשות משפחתנו היו רק שני חדרים. בחדר השלישי גר זוג קשישים יוצאי תורכיה, הוא היה רב. המטבח, השרותים והאמבטיה היו משותפים. זה לא היה קל, אבל אמי – למרות שלא הייתה דתיה – כיבדה את המסורת והקפידה ככל יכולתה לא לפגוע ברגשות הדתיים של הזוג. כשהתחיל גל העלייה הגדול הגיעה סבתי, אם אמי, ארצה וגרה איתנו. הצפיפות היתה קשה ואז עברנו לגור בשכונת תל ברוך הצעירה בבית צמוד קרקע שהוריי קנו בקושי רב.

הגעתי לתל ברוך כשהייתי בת 11 בכיתה ו' וסיימתי שם את בית הספר היסודי. הוריי הגיעו ארצה בשנת 1936, הם נפגשו בארץ. אמי היתה חניכת השומר הצעיר בבולגריה בעיר פלובדיב. בתנועה הם עברו הכשרה להיות חקלאים בישראל, ואמי עבדה בחווה עם שאר חבריה. כשרצו לעלות ארצה לא היו סרטיפקטים ל"שומר הצעיר", היא נאלצה להינשא נישואים פיקטיביים ולהשתייך ל"בני עקיבא" על מנת לעלות לארץ. כשהגיעה ארצה נשלחה לקיבוץ דתי, דבר שהיה בלתי אפשרי לאמי כחילונית. למזלה, בתל אביב גרה דודתה, אחות אמה, והיא עברה לגור איתה ועם משפחתה.

בעזרת קשרי משפחה עם בעלי בית החרושת "עסיס" ברמת גן התקבלה לעבודה שם כפועלת ושם הכירה את אבי. אבי היה יליד סופיה, בן יחיד לאמו ויתום מגיל צעיר. הוא היה פעיל בתנועת "מכבי", הצטרף לתזמורת שלהם ועלה ארצה בעלייה בלתי לגאלית. לצערי הרב אין לי פרטים על כך. אבי עבד בכל מיני עבודות עד שהגיע לעבוד בבית החרושת עסיס, שם פגש את אמי וכך נישאו בבית הכנסת של הבולגרים "שלום וצדקה", ברחוב מרכולת. אמי הובלה לחופה עם אותו קרוב משפחה מבעלי "עסיס", שהיה בן דודה של סבתי.

מלחמת השחרור ואירועי הכרזת הקמת המדינה קרו כשגרנו בתל אביב. הייתי נוכחת עם אמי בין האנשים שחיכו לבן גוריון ושאר גדולי היישוב, מחוץ למוזיאון תל אביב דאז בשדרות רוטשילד. הם הגיעו  לחתום על מגילת העצמאות ולהכריז על הקמת מדינת ישראל. יצאתי עם הוריי בלילה לחגוג את האירוע, אנשים רקדו ושרו ברחובות, חילקו יין לשתות לחיים. חוויה!

גרנו בטווח של מסגד ביפו ובאחד הלילות נכנס כדור ירי לחדר בו ישנתי. בגלל הסכנה, הוריי החליטו לעבור לגור זמנית אצל חבריהם בראשון לציון.שם גם הלכתי לבית ספר, חזרנו הביתה כשהסכנה חלפה. רוב חיי הנעורים שלי עברו בשכונת תל ברוך וכשנישאתי כעבור כמה שנים, חזרתי לגור בשכונה האהובה שלי. אישי ואני בנינו מעל בית הוריי קומה שנייה, שם גרנו שנים רבות ושם גידלתי את ילדי.

המקום אליו אני מתגעגעת הוא השכונה שגדלתי בה – תל ברוך. אני מתגעגעת לבית שלנו וברבות הימים בתוספת קומה שנייה, הפך לבית המשפחה שלי ושל בן זוגי.

המעבר אל תל ברוך

הגעתי לשכונה בכיתה ו', עד גיל 11 גרנו בשכונה רועשת בדרום תל אביב והמעבר לסביבה החדשה היה עצום עבורי. פתאום גיליתי את הטבע: ליד הבית היו שדות בר בהן פרחו נרקיסים, סייפנים, צבעוניים, כל פרח צמח בעונה שלו. כילדים היינו משוטטים בשדות המושבה הסמוכה קריית שאול -היום נווה גן. טיפסנו שם על עצי תות וזללנו את פירותיהם, גלשנו בגבעות הכורכר. שם בשכונה למדתי לרכוב על אופניים. בקיץ כל החבר'ה בגילי ומעליי היינו הולכים לים ברגל או באופניים, היה מקום מיוחד בחוף שבו כולנו נפגשנו. היה בית קולנוע בשכונה ולידו בית קפה למבוגרים, כל ערב כמעט היינו נפגשים שם ולפעמים הולכים לקולנוע להצגה ראשונה. הגענו באופניים גם לשבע תחנות בירקון ושטנו בסירות. לא רחוק מהבית שלנו הייתה מסילת הברזל של הרכבת לחיפה, גם לשם הגענו וחצינו את המסילה בשבתות לעבר שייח' מוניס שהיה כפר ערבי בעבר, על הגבעות שהיום בנוייה עליהן אוניברסיטת תל אביב. הבית שלנו היה קטן, צמוד קרקע אבל מאחוריו היה מגרש גדול בו גידלו הוריי עצי פרי. עד לפני כמה שנים עוד נהנינו מעץ האשכוליות ששתל אבי. תפקידי היה להשקות את העצים ולמלא את הגומות סביב העצים מים.

כולם בשכונה חיינו ברמת חיים דומה ופשוטה היינו מנותקים מתל אביב כי היו אוטובסים לעיתים רחוקות. לא הייתה קנאה וצרות עין ולמעטים היו מכוניות פרטיות. הסתובבנו בלי פחד ברחובות ההורים לא דאגו בגלל חציית כבישים כי גם אם היו כבישים בקושי נסעו בהם. ההורים לא הסיעו אותנו, לכל מקום הלכנו ברגל. שהתבגרנו ומותר היה לנו לנסוע לתל אביב נסענו באוטובוס. היה קו 22 מיתולוגי מצפון תל אביב שכל המבלים מכל הגילאים חזרו בו הביתה במוצ"ש באטובוס האחרון.

עד היום אני בקשר עם חברים מהשכונה אחת מחברותיי הטובות ביותר מאז היא חברתי עד היום. כולנו למדנו, התקדמנו בחיים כי זו הייתה האווירה בשכונה. צריך ללמוד כדי להתקדם. כולנו אזרחים טובים, תרמנו בעזרה זאת או אחרת למדינה. לכל חברי מאז, לא משנה כמה כסף יש להם, הם אנשים רגילים ופשוטים במהותם.

סבא איציק מזרחי

סבי נולד וגדל בתל אביב בשכונת נווה צדק בתקופה של לפני קום המדינה בזמן המנדט הבריטי. משפחת סבי היו הוא ושני אחים ואחות, אימא ואבא. השם של אחיו האמצעי היה שלמה והיה מכונה מומו. לאחות הבכורה שלו קראו עדינה. סבי גדל בשכונה בה כל המשפחות של הוריו משני הצדדים – כולם גרו באותה השכונה, כולם היו במרחק 400 300 מטר אחד מהשני. את כל החגים תמיד כולם חגגו ביחד.

לסבתא רבתא שלי היו שני אחים, אחד מהם היה לוחם באצ"ל והשני היה נוטר במשטרה הבריטית. סבא רבא שלי ניגן בכמה כלי נגינה כמו קאנון, עוד, כינור ואפילו ידע לתקן ולכוון פסנתרים.

זו הייתה תקופה מאתגרת: הבריטים שלטו בארץ, הערבים היו גם בסביבה. נווה צדק הייתה שכונה סמוכה לשכונות הערביות של יפו ובתחילת מלחמת השחרור משפחת סבי נאלצה לעזוב את השכונה בגלל שכל הזמן היו יריות מכיוון השכונות הערביות של יפו. בתום המלחמה משפחת סבי חזרה לשכונה, בתקופת המלחמה הם גרו אצל קרובי משפחה ברמת גן. כמה ימים לפני שהם עזבו את השכונה סבי עמד בחדר האמבטיה כשחלון האמבטיה פונה לכיוון יפו ואז חדר כדור רובה לחדר האמבטיה, הכדור עבר ממש ליד הראש של סבי. לכן כעבור יום או יומיים הגיעו אנשי ההגנה ופינו אותם מהבית, אנשי ההגנה הדריכו אותם מתי לרוץ ולהתכופף כדי להתחמק מיריות. כילדים זו הייתה חוויה מאוד טראומטית ומשם הם עברו לרמת גן, הם חזרו בתום מלחמת השחרור. כל זה קרה שסבי היה בן 6. סבא רבא שלי היה חזן בבית כנסת השכונתי. עד גיל 13 סבי היה הולך עם אביו לבית הכנסת ואפילו השתתף במקהלת ילדים בבית כנסת ידוע מרכזי שנקרא "אוהל מועד". אחרי בר המצווה שלו סירב סבי ולא רצה ללכת לבית כנסת.

הזוית האישית

יובל: היה כיף לעבוד ביחד ולשמוע סיפורים על הילדות של סבא וסבתא, מאחל לשניהם שתחיו עוד הרבה שנים בבריאות טובה.