מאגר סיפורי מורשת

הפרק הזה נכתב בזכות ההקלטה שנעשתה במרץ 2001 על ידי סטיבן שפילברג ונמסרה ל"יד ושם", מאחר ושרה שיתפה את סיפורה כשעוד זכרה פרטים רבים על עברה.

"שמי שרה קלה-קלוש, ילידת צ'כוסלובקיה, מהעיר קושיצה. נולדתי בתאריך 13.12.1930, להוריי אסתר ודב (ברנרד) קלה. הייתי הבת הבכורה וקראו לי שוריקה – אדית. אחריי נולדו למשפחה שני בנים: יעקב ואברהם. היינו משפחה יהודית רפורמית.

תהפוכות החיים – שואה

בשנת 1943 התחילו לטפטף שמועות שבפולין קורה "משהו" ליהודים. פליטים רבים זרמו לעיר והתושבים נתנו להם מקלט. גם אנחנו נהגנו כך ונתנו מקלט לשני פליטים יהודים מפולין. הפליטים אמנם סיפרו על הריגת יהודים אך התושבים סירבו להאמין.

בתחילת 1944, בהיותי בת 14, הופסקו הלימודים ויותר לא הלכתי לבית הספר. ביום 19 במרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. האזור היהודי הפך לגטו, אולצנו לענוד את הטלאי הצהוב והחופש ניטל מאיתנו, ובכל זאת נותרנו לגור בביתנו. הגרמנים כבר הגיעו לעיר והיודנראט סידר את כל אזורי הגטו.

חיינו השתנו בבת אחת. באופן אישי, הרגשתי פחד ומועקה ובלילות תמיד הגפנו את התריסים, אך כנערה לא הייתי מודעת למצבנו החמור. אבא נלקח למחנה עבודה ואימא, אני ואחיי נשארנו בבית. בגטו היה מטבח משותף ומשם הבאנו אוכל מבושל וגם נשאר לנו מלאי כלשהו בבית, כך שלא רעבנו בשלב זה. הפחד התעצם אך לא ידענו מה צופן לנו העתיד. קיווינו שזה הסוף לתלאות ולא ההתחלה!

הפחד התגבר כשהיינו עדים למעשי ונדליזם נגד יהודים ופגיעה בהם. הייתי עדה בעצמי לקללות של המקומיים נגדנו: "תסעו לפלשתינה" "המקום שלכם לא כאן" וכו'.

אנחנו הצעירים חברי תנועת "מזרחי" התאספנו יחדיו לחבורה בתוך הגטו ובחור מבוגר לימד אותנו עברית וגם ישבנו ושוחחנו, אלה היו רגעי חסד עבורנו. אבא היה מגיע מדי שבת ממחנה העבודה לגטו.

באפריל אספו את היהודים מקושיצה וסביבתה לבית החרושת ללבנים ומשם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. לפני שנלקחנו אמרו לנו מה לארוז במטלטלינו. אני לקחתי את בגדיי האהובים עליי ביותר ואת השעון והטבעת שקיבלתי לכבוד יום הולדתי ה-12. לא נאמר לנו שום דבר על מטרת הנסיעה ורק אמרו לנו שאנחנו יוצאים למחנה עבודה. שורות שורות עמדנו באמצע הכביש עם כל ה"פקעלעך" (החפצים), ומשני הצדדים עמדו הגויים ופניהם מלאי שמחה לאיד: "הבית הזה והזה יהיה לי…"

נלקחנו לבית החרושת והמראה היה איום ונורא. אספנו קש והנחנו אותו על גבי הרצפה הנוקשה והקרה ועל זה הנחנו סדינים שאימא דאגה להביא מהבית. חילקו לנו מנות אוכל אך לא היה היכן להתרחץ. הנחמה היחידה שלנו שהיינו כולנו יחדיו כי כשאבא שמע שלוקחים אותנו מהגטו, הוא ברח ממחנה העבודה כדי להצטרף אלינו.

רבים מהיהודים רצו לברוח אך הייתה שמירה הדוקה מסביב. לא היינו במקום זמן רב ואז שוב פקדו עלינו לאסוף את כל חפצינו ולמחרת השכם בבוקר העלו אותנו על קרונות רכבת סגורים. ההשערה הייתה שפנינו כנראה מועדות לפולין. נסענו צפופים בקרונות יותר מאשר יממה אחת. הרכבת עצרה רק פעם אחת על מנת להטיל את הצואה שהצטברה בתוך הקרונות. מעט האוכל שלקחנו עמנו בקושי הספיק.

אני זוכרת את התרשמותי הראשונה מהמקום הנורא שהגענו אליו עת פקדו עלינו לרדת מהקרונות: חשבתי שהגענו לבית משוגעים… האנשים לבשו בגדי פסים והנשים הלכו עם מטפחת לראשן (אחר כך נודע לי למה. הראש היה מגולח!). על שער המחנה היה כתוב בגדול – "ארביט מאכט פריי" – בגרמנית: העבודה משחררת.

כבר הבנו לאן הגענו. אושוויץ – בירקנאו. הגענו באור יום. עמד שם יוזף מנגלה (אז לא ידענו מי זה…) עם מקל דק בידו והצביע מי הולך שמאלה ומי ימינה. אנחנו לא ידענו מה מחכה בכל צד. האחים שלי, האחד בן 11 וחצי והשני בן 10 נלקחו שמאלה ויותר לא ראינו אותם.

אני, נערה בת 13, נלקחתי בינתיים לתור של ילדים גדולים יותר ואימא ואבא – שהיו מבוגרים צעירים, כל אחד לחוד, נלקחו לעבודה. הופרדנו בלי לדעת מה יעלה בגורלנו. לא היינו מודעים לכלום. כעבור שבוע בערך החליטו להוציא את אימא ונשים אחרות לעבודה בריגה. נשים במחנה היו מכרות (ממשפחת אבי) מסלובקיה שהכירו את אימא מפופרד ושהו באושוויץ כבר משנת 1942. הן התגנבו אליי בלילה והביאו אותי לאימא וכך הצטרפתי בשמחה לאימא.

אין ספק שכך ניצלתי. מכאן והלאה לא הופרדתי מאימא.

המסע לריגה – לטביה נמשך ובסוף הגענו והמשכנו לקייזר ואלד. המחנה היה ממש מחנה ריכוז בנוי מבלוקים והיינו כ-20- 30 בכל חדר. ישנו על מיטות דרגשים בקומות. כל יום לפנות בוקר יצאנו לעבוד בשוחות (מכרות) עבור הגרמנים עד השעות המאוחרות של הערב. חפרנו עם אתים בקרח ואימא עזרה לי כי כוחותיי לא עמדו לי, למרות שהתאמצתי מאוד. מקומי אחד שריחם עליי ודיבר גרמנית עילגת אמר לי: "בואי ואראה לך איך עושים את זה" ובינתים המשיך הוא לחפור במקומי. כשחזרנו למחנה הביא לי אותו אדם סנדוויץ. ללמדך, שהיו גם אנשים טובים בין המקומיים! יום אחד מרוב מאמץ חזרתי עם טחורים מדממים ולקחו אותי למרפאה עם רופא יהודי שעשה כל מאמץ להציל אותי ועל מנת שלא יחזירו אותי לאושוויץ.

המזון העיקרי היה מרק-מים דלוח וקפה-מים. היה עדיין שלג והיה קר מאוד. שמרו עלינו אוקראינים ואנשי ס.ס כשנשות ה-ס.ס היו אכזריות יותר מאשר הגברים… עבדנו שם כחודשיים.

יום אחד פקדו עלינו שוב לעלות לקרונות והגענו לאסטלנד. עבדנו שם רק כתחנת מעבר ומשם המשכנו לגטו קובנה (ליטא). בגטו הגדול הזה נותרו רק נשים וצעירים. כל הזקנים, הילדים והמבוגרים נלקחו כנראה כבר לתאי הגזים באושוויץ. הסתדרנו שם עם הקבוצה שלנו ועם האחרים. ישנו במין מחסן או אורווה או משהו בדומה. הייתי חלשה ורעבה, אך אז היה מצבי עדיין סביר כי אימא תמיד שמרה עליי ואני בטוחה שגם נתנה לי את מנת הלחם שלה.

משם המשכנו יחד עם כל היתר לשטוטהוף שהיה מחנה ריכוז של כוחות הכיבוש הנאצים, הממוקם 37 קילומטר ממזרח לגדנסק (דנציג) ליד העיר שטוטהוף (בפולנית: Sztutowo) שבפולין. נדמה היה לי שהוא כמו אושוויץ. היו שם צריפים על שטח ענקי ומסביב גדות תיל מפלצתיות. האור היחיד היה כשהגענו לשם שהכרנו מכרות – נשים מעירנו שהיו במקום כבר זמן רב. כמעט שלא עבדנו במקום למרות שהיה שם מפעל. הלכתי כמה פעמים עם אימא לעבודה.

הרעב היה גדול. הבגדים על גופנו היו רק מה שנותר מאושוויץ. בגדים עם פסים. לא קיבלנו שום ביגוד נוסף. נעלנו נעלי עץ. מפעם לפעם הכניסו אותנו למקלחות על מנת לגלח את ראשינו אך אף פעם לא כיבסנו את הבגדים. לא היו ברזים… כולנו היינו מלאי כינים.

כעבור חודש (עדיין בשנת 1944) בחרו קבוצת נשים ונלקחנו לכפר על יד דנציג (שוכנת בין פולין לגרמניה ובפי הפולנים – גדאנסק). הדבר שנחשב ל"מותרות" היחיד שנשאר לנו הייתה צלחת מפח, שנוכל לאכול ממנה כמו בני אדם כשנתנו לנו אוכל.

התחילו צעדות המוות. הלכתי בשורה אחת עם אימא. לדרך קיבלנו כרבע כיכר לחם. הלכנו והלכנו ובכל פעם עצרנו ללילה לחנות באיזה אסם ולא נתנו לנו שום מזון נוסף וסגרו אותנו בתוכו. באותו אסם חלו רבים בטיפוס הבטן ורבים מהם נותרו חולים או מתים שהושארו מאחור. שוב החלה צעדת המוות ובכל פעם הגענו לאיזשהו מקום לחניית לילה. פעם אחת, הגענו לאיזה מקום גרמני, שאינני זוכרת את שמו, עברנו על יד דיר חזירים והאנשים זרקו לנו קליפות תפוחי אדמה שנאכלו על ידינו ברצון. קינחנו בשתיית שלג, במקום מים.

החורף הגיע, זה היה שיא הקור וכבר לא היו לנו נעליים. אימא עטפה את רגליי בקש ובסמרטוטים על מנת להגן קצת על כפות הרגליים. המשכנו ללכת וללכת מצאת הבוקר ועד לרדת הלילה. לפעמים שינו לנו את כיוון ההליכה כי הרוסים התקרבו וכך יצא שהיו מקומות שהגענו אליהם מוקדם מהמתוכנן. הגענו ממש לאפיסת כוחות."

"לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעליים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן בלזן."

"צעדנו לכיוון ברגן בלזן וכל מי שמעד ונפל – הנאצים ירו בו על המקום. אימא חלתה בטיפוס הבטן והחזיקה מעמד כמעט כל הדרך. באסם האחרון בו לנו היא כנראה הרגישה שלא תוכל להמשיך ונפרדה ממני: "תחזיקי מעמד. יש כאן מכרים רבים – תצטרפי אליהם, וכשתגיעי הביתה תשמרי על האחים הקטנים שלך ואל תישארו בקושיצה – רק לארץ!" זו הייתה בקשתה האחרונה (אימא האמינה שאולי בניה ישרדו). מצבה של אימא החמיר והיא כבר לא הייתה מסוגלת להמשיך. כמעט הגענו לברגן בלזן אך אימא מעדה, נפלה ונורתה.

המשכתי ללכת בעזרת כל האנשים והמכרים שהקיפו אותי. אני לא חושבת שידעתי מה אני עושה ומה קורה איתי… סחבו אותי והמשכנו ככה ללכת עד שהגענו לברגן בלזן.

אינני זוכרת הרבה מהמקום הזה כי הגעתי כמעט ללא הכרה וחליתי בטיפוס. ואני רק בת 14."

שרה שרדה. חסרת הכרה הובאה למרפאה בה עבד רופא שהיכירה בילדותה וטיפל בה. שרה פגשה בן דוד בתחנת הרכבת בקושיצ'ה – עירה, ובני דודים נוספים. שם נודע לה שכל משפחתה נספתה.

בקושיצ'ה הצטרפה להכשרה של "בני עקיבא" שהורכבה מילדים כמוה, שורדי שואה, שם חיו בבית יתומים, למדו לימודים כלליים, עברית ועל ארץ ישראל. לאחר פחות משנה. הקבוצה עברה לפראג ומשם למרסיי בצרפת. משם בהליכה רגלית, דרך ההרים בלילות הגיעו לאיטליה, משם הפליגו באונייה "גורי" במסע ארוך וקשה בים. בארץ, נתפסה האונייה על ידי הבריטים וכל העולים נשלחו למחנה בקפריסין. בסוף שנת 1946 עלתה שרה לארץ. בארץ הגיעה למקווה ישראל, שם למדה ועבדה.

במלחמת השחרור לחמה בקיבוץ בארות יצחק, ואף נפצעה. בהמשך עברה להתגורר בחיפה, אצל דודה, יוסף קלה ממשפחת אביה, שם הכירה את בעלה חנוך לו נישאה בגיל 20. השניים גרו בצפת וברחובות, שם נולדה אסתי (1953) בתם הבכורה, ולבסוף השתקעו בקריית ביאליק, שם נולדה בתם השנייה רחל (1957, קוקי).

התעודה ששרה קיבלה מסטיבן שפילברג בעקבות עדותה

תעודת זהות של פלשתינה

שרה עם שתי בנותיה אסתי וקוקי (רחל)

שרה ורוני נכדתה בהצגה

המשפחה המורחבת

לשרה וחנוך קלוש (חנוך נפטר בשנת 1986, בגיל 66) נולדו שתי בנות, שישה נכדים, 13 נינים ואחד בדרך. שרה חיה בביתה בקריית ביאליק ונעזרת במטפלת ובבני המשפחה המסורים.

הטקסט המופיע בסיפורה של שרה לקוח מתוך הספר "נפלאה אהבתך" שכתבה שרה ויצא בהוצאת המשפחה. הספר מתעד את כל תולדות חייהם של שרה וחנוך קלוש, ומוקדש לבני משפחתם שנולדו אחרי השואה ולאלו שלא שרדו בשואה.

הזוית האישית

רוני לנדאו פריד: סבתא שרה מספרת את סיפורה ומשתפת באירועים המחרידים ביותר לצד אירועים מרגשים ושמחים. סבתא היא סמל עבורי לגבורה, אופטימיות, צניעות ונתינה. אני אוהבת אותך מאוד.