מאגר סיפורי מורשת

שמי שחר שגב, השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בחרתי לתעד את סיפוריה של סבתא שלי מרים שגב. סבתא מרים נולדה בשנת 1946, בעיר שדליץ שבפולין לבית משפחת הלברשטדת. לסבתא מרים שגב יש הרבה סיפורים, אבל ביחד בחרנו כמה מעניינים במיוחד:

איך סבתא הסתדרה כשהם הגיעו לארץ?

סבתא הגיעה לארץ עם משפחתה בתאריך 4.5.1950 , היא הייתה אז ילדה בת ארבע. הם הועברו למעברה שם לא היה דיור סדיר. המעברה הייתה כמו יישוב קטן קטן שהיו בו צריפים ואוהלים. יש שיר ידוע של חווה אלברשטיין הנקרא ׳שער עלייה׳, השיר מספר על מעברה גדולה ליד חיפה שאליה הגיעו רוב העולים.

סבתא הגיעה למעברה ליד לוד הנקראת ׳מחנה ישראל׳ .היא חייה בתוך אוהל גדול כחדר.הם גרו שם עם עוד משפחה שהיה להם ילד. הם קיבלו מיטות סוכנות, מיטות סוכנות עם מסגרת ברזל ובתוכה רשת ברזל ועליה מניחים מזרון פשוט וזהו. היא חייה ככה במשך שבועיים או חודש. היא היתה מבני המזל שחייו שם מעט זמן, היו כאלו שחייו שם במשך שנים.

אביה קיבל עבודה בתל אביב כעבור זמן קצר יחסית. אבל בתל אביב בזמנו לא היה הכל פאר כמו היום, אז הם גרו עם עוד שלוש משפחות בדירה. כל משפחה בחדר אחד. לא היה מטבח ושירותים פרטיים, כולם חלקו חדר שירותים אחד. סבתא זוכרת שהיא פחדה להכנס לשם, אבל היא לא זוכרת למה. אומנם לא היה מטבח, אבל היתה מרפסת קנטונת בגודל של מרפסת שירות כיום.

אמה היתה מדליקה פתילייה (לפתיליה יש פתיל, ממלאים למטה נפט זה מין מיכל נפט שתבול בו בד עם פתיל מדליקים את הפתיל וזה דולק ומוכן להנחי סיר על הפתיליה). אמה היתה מכינה את האוכל על הפתיליה. יום אחד אמה לא הספיקה להכניס את האוכל והחתול אכל אותו. ככה הם חייו שנה בערך עד שעברו לשיכון. שיכון – זה בית עם הרבה כניסות ודירות שכולן זהות. שורות שורות של שיכונים. אביה קנה שם דירה והם עברו לשם. זה היה כשסבתא הייתה כבר בת חמש בערך. בהתחלה הם חיו בלי חשמל, כיום אם אין חשמל לא נותנים להכנס לבניין, אבל אז היה צריך את המקום אז הם עברו לשם וחיו בלי חשמל.

כשהם גרו שם זה היה בשנת 1952, זו הייתה תקופת הצנע בארץ. אי אפשר היה לקנות מה שרצו. היה מעט מאוד כסף והם קיבלו תלושי מזון בהקצבה. לכל דירת שיכון היתה גינה קטנה בגודל סלון של דירה ושם הם גידלו ירקות.

סיפור העגבנייה

כשהם עברו לשיכון החדש, לא היה איפה לקנות, לא היו חנויות. יום אחד הם הלכו לאוטובוס, סבתי ואימא שלה בדרך הן פגשו שני בחורים. לבחורים היו שתי שקיות עם עגבניות. וסבתא אמרה שהן יפות וגדולות, אך היא לא יודעת עם הן באמת היו כאלו. את העגבניות הבחורים רצו למכור, והן מאוד מצאו חן בעייני אימא שלה. אימא שלה רצתה לקנות והם שאלו אותה כמה עגבניות היא רוצה לקנות אחת או שתיים? פעם הם לא יכלו לקנות בקילוגרמים, אלא רק ביחידות. אימא שלה קנתה את שתי העגבניות. סבתא מספרת שהיא לא יודעת כמה זה עלה, כי היא היתה בת חמש ולא הבינה ערך של כסף. אימא שלה חזרה הביתה עם שתי העגבניות וזו היתה חגיגה. אז היה צריך לחלק את העגבנייה. אביה רצה לחלק את העגבנייה לחצי, כדי שהיא תאכל חצי והוריה יוכלו את החצי השני, אבל היא אמרה לו שזה לא הוגן ושיחלקו שווה בשווה והם חילקו את העבניה לשלושה חלקים לכל אחד ואכלו שליש עגבנייה. סבתא אומרת שזו היתה העגבנייה הכי טובה שאכלה בחייה, אבל היא לא יודעת עם באמת היתה טובה, אבל זה מה שנשאר בזיכרונה כילדה.

סיפור העגבנייה ממחיש את החוסר שהיה אז בתקופת הצנע בארץ ישראל.

המראה של סבתא בת 123 שנים

לסבתא יש מראה בחדר העבודה, אז שאלתי מה הסיפור שלה. מסתבר שמראה זו היתה של סבתא שלה אבל היא לא ידעה זאת בזמנו. המראה היתה תלויה כל השנים בבית הוריה ואחרי שאביה עבר לבית אבות, היא לקחה אותה לביתה שבו היא גרה מאז. לפני חודשים אחדים הזזנו את המראה אני, בן דודי, דודי וסבתי. וגילנו מאחורה כרטיס ביקור שבו כתוב שהמראה נוצרה בשנת 1901 לפני 123 שנה. כתוב היה שם שהמראה היא מתנת אירוסים מנפתלי הרץ אלברשטת לינטה גיטל יברנט, סבא וסבתא.

התמונה של סבתא מילדותה

לסבתא יש גם תמונה מילדותה. גם הפעם רציתי לדעת את סיפורה של התמונה אז שאלתי. את סבתא. זו תמונה שלה. התמונה צולמה כשסבתא היתה בכיתה ה'. סבתא סיפרה לי שבתקופתה לא היו מחשבים, הילדים של השכונה שיחקו ברחוב. כשסבתא חזרה הביתה, היא סיפרה לאימא שלה שהיה שם צלם שצילם את הילדים משחקים. הצלם ידע שאם הוא יצלם את הילדים ויראה להורים את התמונות הם ירצו לקנות אותן. אמה מאוד כעסה עליה, וכעבור כמה דקות הגיע הצלם לביתם והראה לה את התמונה של הבת שלה. אמה ראתה שלצלם אין אצבעות, הוא היה נכה, אז ריחמה עליו וקנתה את התמונה (סבתא לא יודעת אם לא היו לו אצבעות ביד אחת או בשתיהן). זה סיפורה של התמונה הזו שתלויה במשרדה של סבתא עד היום.

 זו התמונה שאת סיפורה סיפרתי

הזוית האישית

שחר: היה לי מאוד מרגש לשמוע את הסיפור של סבתא. מכיוון שמעולם לא שמעתי אותו.