מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוניסלבה ובקיצור ברוניה דייץ, נולדתי ב-18 ליולי 1951, וגדלתי באוקראינה בעיר שנקראת סוקיריני ליד העיר הגדולה צרנובצי.

בית ילדותי היה בשכונת סבצנקו. גרתי בבית גדול, בית פרטי, וילה. העיר הייתה מאד יפה. בבית היו לנו ששה חדרים. בתוך הבית היה לנו תנור גדול שהיינו מכינים בו לחם. זה היה בית אלגנטי (מכובד), והיו בו דברים עתיקים כמו: רהיטים, ארונות, שטיחים ועוד. אני זוכרת שבכל הבית היו עציצים ופרחים ושהוא היה נעים וגדול, אבל לא אהבתי שהשירותים והאמבטיה היו בחצר ולא בתוך הבית.

 ילדותי

כשהייתי קטנה לא הייתי הכי גבוהה, הייתי הכי נמוכה גם בכיתה וגם במשפחה. היה לי שיער שחור ארוך, והעיניים שלי היו בצבע חום.

בשנת 1958 התחלתי ללמוד בבית הספר. למדתי שפות שונות כמו: אוקראינית, רוסית וצרפתית. בבית ספר לבשנו מדים ואילו ביום יום, בבית, הייתי לובשת שמלות.

עם הורי, בבית ובמשפחה שלי דיברנו בשפת האם שלנו שהיא יידיש.

החברה הכי טובה שלי הייתה לידה, והיינו עושות הכל ביחד: שיחקנו ביחד והלכנו יחד לבית הספר. אני, לידה והחברים שלי היינו משחקים כל יום במשחקים שונים כמו: קלאס, שחמט, דמקה ועוד. וגם הלכתי לחוגים רבים: ריקודים, שירה, נגינה ועוד.

הייתה לי ילדות טובה, למרות שלא היינו עשירים. היו לי המון חברים והייתי הכי חכמה בכיתה. התמודדתי עם קשיים בילדותי אך הצלחתי בכל מה שעשיתי.

העלייה לארץ

חיינו בשלווה בעיר העתיקה הנקראת צרנובצי שבאוקראינה. עד המקרה שקרה יום לפני ראש השנה. יום אחד, בחופשה, טיילתי עם ילדי בפארק וכשחזרנו הביתה סיפרה לנו השכנה שהשכן שחיי ממולנו השתכר, לקח סכין, והתחיל לדפוק לנו בדלת בזמן שלא היינו. והוא צעק שהוא לא אוהב יהודים ורוצה להרוג אותם ואם לא נעזוב את הבית שלנו הוא יהרוג אותנו.

כששמענו זאת החלטנו לעלות לארץ ישראל כדי להיות בטוחים ולחיות במדינה יהודית. הבנו ושמענו שיש אנטישמיות רבה נגד היהודים בעולם ובמיוחד במקום בו חיינו. זו הייתה הסיבה העיקרית שנתנה לנו דחיפה לעזוב ולעלות לארץ.

החיים בארץ ישראל

ב – 16 לספטמבר 1990 עלינו ארצה מאוקראינה דרך רומניה לישראל. בשנה זו הייתה עלייה גדולה של יהודים מברית המועצות. עלינו לרכבת מצרנובצי עד לרומניה בבירה בוקרשט, ומשם טסנו לישראל. הגעתי לארץ עם הורי ושני ילדי.

כשעלינו לארץ לא היה לנו מספיק כסף כדי לקנות דירה, אז שכרנו דירה ברחובות מבעל בית שהיה מאד קשה אלינו. הדירה הייתה קרה, לא נעימה, מעט מלוכלכת, וללא מזגן. בתקופה האשונה החיים בארץ היו קשים מאוד, השפה העברית הייתה שפה זרה בשבילנו, הארץ הייתה חדשה ולא הכרנו אותה בכלל והמנטליות הייתה אחרת לגמרי ממה שהכרנו. היה לנו קשה מאוד להסתגל לחברה הישראלית אבל לאחר זמן ולמרות הקשיים הסתגלנו אליה.

לבנים שלי היה קשה ללמוד ולהתאקלם בבית ספר חדש אבל הם הצליחו והוציאו ציונים טובים מאוד. ואני הייתי צריכה ללמוד ולעבוד מחדש.

באוקראינה הייתי אחות מיילדת וכשהגעתי לישראל הייתי צריכה לעשות את כל ההתמחות מחדש. עברתי קורס לאחיות מוסמכות וקורס על-בסיסי בגריאטריה. בהמשך השנים למדתי קורסים נוספים ביניהם גם קורס ניהול. בהמשך מוניתי לתפקיד אחות אחראית מחלקה ואחות כללית בבית חולים.

וכעבור שנתיים בתפקיד קיבלתי את פרס האחות המצטיינת שלוש פעמים ברציפות. למרות שהיה לי קשה מאוד עם השפה והסביבה החדשה הצלחתי להגיע להישגים משמעותיים.

אני שמחה שעליתי לארץ, הכרתי חברים והצטיינתי בלימודים. העלייה לארץ הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים.

חפץ משפחתי העובר מדור לדור

שני החפצים היקרים והעתיקים שעוברים מדור לדור אצלנו הם שעון הכיס ותליון (שבתוכו שעון), העשויים מזהב. משנת 1882 הוא עובר מדור לדור במשפחתי, מסבתא רבתא רבתא שלי. כיום הדברים האלה נחשבים כדברים יקרי ערך שכמעט לא מוצאים. המחיר יקר בהרבה מפעם.

בשנת  1882 סבתא שלי התחתנה עם סבא שלי וקבלה מאמא שלה תליון ושעון כיס עתיקים ויפים מאוד לכבוד חתונתה. כשנולדה לה בת היא נתנה לה את השעון כדי שתעביר הלאה ואז גם אמי העבירה לי כדי שאזכור אותה ואת הדורות הקודמים. גם אני העברתי אותם הלאה לבנים היקרים שלי שיזכרו אותי ואת הדורות הקודמים של משפחתם. גם הם ימשיכו ויעבירו בהמשך בחיים לילדיהם, שהם יעבירו לדורות הבאים.

הזוית האישית

ליאן: במסגרת עבודת השורשים עבדתי עם סבתא שלי, והרגשתי שאני לומדת דברים חדשים עליה ועל העבר שלה. היה כמה דברים שלא ידעתי מקודם ועכשיו אני יודעת טוב יותר משידעתי עליה פעם, ואני מרגישה קרובה יותר אליה.