מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל קינן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי גל, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת.

הילדות של רחל

הילדות בקריית חיים הייתה פשוטה ומאושרת: כבישים צרים ללא מדרכות, כמעט ללא מכוניות ואפילו רוכלים עם גמלים הסתובבו ברחוב. שיחקנו מחבואים, משחקי כדור, קפצנו בקלאס ודילגנו בחבל. בילינו הרבה בים בחוף קריית חיים ובקיצור – ילדות מושלמת.

לצבא התגייסתי במסגרת גרעין נח"ל עם חלק מחברי הילדות ויחד היינו בקיבוץ האון, כפר רופין ויטבתה. אחרי השירות הצבאי התחלתי ללמוד בבית ספר להנדסאים בטכניון בחיפה במגמת אדריכלות, מקצוע בו אני עוסקת עד עצם היום הזה. שם גם הכרתי את חנוך קינן (פרנקל) שלמד במגמת בניין ולימים הפך להיות בעלי, אב בנותי וסב נכדיי.

עם סיום הלימודים התחתנו וגרנו בקרית ביאליק. כעבור כשנה עברנו לגור בקריית שמונה. השתלבנו במקומות עבודה מעניינים, רכשנו חברים חדשים ולמרות המצב הביטחוני הקשה – מטחים של קטיושות מדי יום והתראות על חדירות מחבלים – מאוד אהבנו את החיים במקום. בנינו בית על צלע הרי נפתלי, הולדנו שלוש בנות. המשפחה גדלה והתרחבה ואנו חיים שם עד עצם היום הזה.

סיפורה של תמונה – "על המרפסת הגדולה בבית בקריית חיים" 

התמונה צולמה בבית הוריה של סבתא רוחי בקריית חיים בשנת 1958. את התמונה צילם דוד אלדן (אנדי), ידיד המשפחה שהיה צלם עיתונות.

בתמונה מופיעות שלוש משפחות: א. משפחת קריסברג: הוריי סבתי- צילה ויצחק, אחיה – מוטי וסבתי. ב. משפחת קריסברג שעלתה לא מכבר מפולין: דודי סבתי – דוד ורניה ובתם סילביה. ג. משפחת בלנקמן מבאר שבע: דודי סבתי – בני ואורה וילדיהם: תלי, דנה ועדי.

בתמונה נראית משפחה גדולה ומאושרת שאהבה את המפגשים על "המרפסת הגדולה" בבית בקרית חיים. הימים היו "ימי הצנע", הכל היה מאוד פשוט וצנוע אבל היה אושר גדול על עצם המפגש, ועל כך שזמן קצר לפני כן הסתבר ליצחק שאחיו דוד שרד את השואה והוא הצליח להביא אותו ואת משפחתו לארץ, לגור לידו בקרית חיים ולהיות חלק בלתי נפרד מחייו.

על המרפסת הגדולה בבית בקריית חיים

סיפור החפץ היקר ללבי

החפץ שבחרתי להציג הוא שעון יד שקיבלתי מתנה מסבתא שלי כשהייתי בת 9. כילדה, חליתי באסטמה והשתעלתי רבות. תרופת הסבתא שהייתה מקובלת אז הייתה טיפול בכוסות רוח. הטיפול היה שנוא עלי וסבלתי ממנו סבל רב. באחת הפעמים, כדי שאסכים לטיפול, סבתא הבטיחה לקנות לי שעון יד הכי טוב שיש. בדרך כלל שעונים היו קונים לילדים בגיל מצווה. וכך זכיתי בגיל 9 בשעון שכל כך רציתי בו. ענדתי אותו בגאווה רבה ועד היום כשאני מסתכלת בו אני זוכרת את סבתא באהבה רבה. ומתגעגעת.

השעון שקיבלתי מסבתי

הזוית האישית

גל הנכד המתעד: היה כיף מאוד בתכנית, נהניתי לשמוע על הילדות של סבתא שלי.