מאגר סיפורי מורשת

שמי אידו אגמי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, צביקה אגמי, במסגרת המעורבות החברתית תעדתי את סיפורו, בחרתי מסיפוריו את המורשת הקרבית בקריירה הצבאית בה שירת כל השנים.

ילדותו של סבא צביקה

סבא צביקה נולד בשם סבאח בבגדאד שבעיראק בשנת 1939 למשפחה עשירה וברוכת ילדים, הוא עצמו היה הילד הרביעי ואחריו נולדו עוד שני בנים. לדברי סבא, המשפחה חיה בעושר רב, לכל ילד הייתה אומנת משלו, בביתם שבבגדד היו שני אגפים, אגף אחד המיועד לחודשי הקיץ ואגף שני המיועד לחודשי החורף והיה בבעלותם מטע תמרים בשטח כולל של מאות דונמים. היחסים עם השכנים המוסלמיים היו טובים, הם למדו יחד בבתי הספר, התארחו אחד אצל השני בחגים ולא הרגישו שום יחס שונה בשל היותם יהודים.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, מלחמת העצמאות וגל הפליטים הפלסטיניים שהגיע לעיראק הובילו לשינוי יחס קיצוני כלפי הקהילה היהודית בכלל וכלפי המשפחה של סבא. היהודים החלו להיות נרדפים בשל דתם, סבא סיפר שהם הרגישו זאת אופן מיידי, סילקו אותם מבתי הספר בהם למדו, והשכנים איתם גדלו ושיחקו נידו אותם והחלו להציק להם. סבא סיפר שבעקבות אירועים אלו הם הבינו שהם צריכים לעזוב את עיראק ולעלות ארצה, אך בגלל שלילת האזרחות לא היו בידם שום תעודות המאפשרות מעבר מסודר ולכן נדרשו לברוח מעיראק.

סבא עצמו נשלח ארצה בשנת 1950 כחלק ממשפחה שעלתה לארץ תוך צירופו לחיק המשפחה במקום בנם שנפטר. עם הגיעם ארצה השאירה המשפחה האומנת את סבא בשער העלייה (יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה), לבדו בהיותו בן 10 בלבד וכך הסתובב שם שנה שלמה עד אשר הגיעו ארצה אחיו ואחותו הגדולים (בן 15 ובת 13) בשנת 1951. כחודשיים לאחר מכן, התאחדה כל המשפחה עם הגעת הוריו יחד עם אחיו הצעירים.

לאחר כמה חודשים עברה המשפחה להתגורר במעברה בכפ"ס ששכנה בשכונת יוספטל של ימינו. כל המשפחה, שבעה נפשות, התגוררה במשך שלוש שנים באוהל אחד. סבא למד באוסישקין ובתיכון כצנלסון, אך לא הספיק לסיים את לימודיו בתיכון עקב גיוסו לצבא טרם גיל 18 בעקבות מלחמת סיני שפרצה בשנת 1956.

השירות הצבאי של סבא צביקה

סבא התגייס לצבא בשנת 1956 לגדוד 51 בחטיבת גולני, עם סיום השירות הסדיר נשאר בקבע ובשנת 1970 יצא לקורס קצינים והמשיך בשירות קבע עד לפרישתו בשנת 1981. במהלך שירותו הצבאי סבא לחם בכל המלחמות שהתרחשו.

בחרתי לספר את סיפור ימי טרום המלחמה והמלחמה כפי שחווה אותם סבא צביקה.

בשנת 1973 טרם המלחמה התמנה סבא למפקד הגזרה המרכזית "בקו בר לב" שכלל שמונה מעוזים מול העיר איסמעיליה שבמצרים. קו בר לב היה קו ההגנה של מדינת ישראל לאורך גזרה של כ-160 ק"מ לחופי תעלת סואץ. הקו כלל 32 מעוזים, מ"בלוזה" שבצפון התעלה (מעוז בודפסט) לחופי הים התיכון ועד מעוז "המזח" בדרום התעלה לחופי העיר סואץ שבים סוף. קו בר לב היה מחולק לשלוש גזרות, הגזרה הצפונית. המרכזית והדרומית. המעוזים עצמם היו מאוישים על ידי חיילים מצוות קבוע ותגבור של כוחות חי"ר מתחלפים.

לדברי סבא, למרות תחושת האופוריה שהייתה קיימת בארץ הם ידעו שעומד להתרחש משהו בגזרה מכיוון שראו את הפעילות התמידית מעבר לתעלה בצד המצרי. כמו כן, הם היו עדים לסוללות העפר שהקימו המצרים בכדי למנוע תצפיות על הכוחות המצרים ועל ההכנות שלהם.

סבא סיפר כי למרות התרעות חוזרת ונשנות ערב המלחמה על ההכנות בצד המצרי הפיקוד התעקש שאין כלום והמצרים רק עורכים תרגול ואין להם מה לדאוג…

בכל שנות שירותו הצבאי סבא תמיד השתדל לחזור הביתה ביום הכיפורים, אולם בשל המצב הפעם לא התאפר לו לעשות כך ואף שיתף את סבתי בתחושותיו כי עומדת לפרוץ מלחמה ולכן לא יוכל להגיע הביתה לחג.

ב-5/10/1973 בשעות הערב המוקדמות סבא יצא לסיור במעוזים שתחת פיקודו עם נהג ולוחם נוסף וזאת על פי פקודה שקיבל ממפקדת האוגדה ובה נדרש לבדוק האם הכל בסדר טרם הכניסה לחג. סבא ציין כי חלק מהמעוזים לא היו מאוישים ובערב יום הכיפור התקבלה פקודה לפתוח את כל המעוזים ולהכשיר אותם. במהלך הסיור, בהגיעם למעוז "חגית" התגלתה תקלה טכנית בג'יפ בו הם נסעו ולכן נאלצו להישאר במעוז במהלך הלילה.

בבוקר יום ה-6/10/1973 הנהג הצליח להתגבר על התקלה הטכנית וסבא והצוות שהיה איתו החלו לחזור לכיוון טאסה שם הייתה המפקדה של סבא.

בשעה 13:55 הם הגיעו לצומת איסמעיליה ואז החל הגל הראשון של התקיפות האוויריות של חיל האוויר המצרי ולמעשה הם היו האחרונים לצאת בשלום מהמעוזים.

בצבא ובממשלה היו כל כך שאננים ובטוחים בעצמם וכל כך לא ערוכים למלחמה הזאת, כך שכמעט כל הכוחות ששהו בסיני הושמדו, כמעט כל החיילים שאיישו את המעוזים נהרגו או נלקחו בשבי והצבא המצרי הבקיע את דרכו לסיני, כמו גם הסורים בחזית הצפונית.

 סבי ז"ל בעת השירות הצבאי

מתכון משפחתי שעובר מדור לדור

סבא נהג להכין טבית (חמין עיראקי שעשוי מאורז עם עוף ותבלינים) למוצאי יום כיפור ולאירועים מיוחדים, או בשבתות (בימי החורף). היינו מחכים כל המשפחה לימים שבהם סבא מכין טבית, ואנחנו שמחים כולנו שזה אחד המתכונים שנשאר אצלנו לפני מותו של סבא.

 המתכון של סבא צביקה זכרונו לברכה

געגוע למה / למי / לאיזה זמן:

בחרתי לכתוב על הגעגוע שלי לסבא.

בגל הראשון של הקורונה, סבא חלה ובגלל שהיו לו מחלות רקע החליטו לאשפוז אותו בביה"ח תל השומר.

מדי יום צוות ביה"ח יצר איתנו קשר, ועדכן אותנו במצבו של סבא. תחילה, מצבו היה יציב וטוב אך מהר מאוד המצב התחיל להתדרדר ובסופו של דבר סבא הורדם והונשם. ניתנה לנו האופציה לבוא ולבקר את סבא, ביקור חד פעמי שיכול להיות גם האחרון, והחלטנו לבוא לביקור.

באותו הערב הייתה החמרה משמעותית במצבו של סבא, ונסענו בשעה 23 בלילה לביה"ח על מנת להיפרד, כי אמרו לנו שאלו השעות האחרונות של סבא. חזרנו הביתה לאחר כמה שעות, ובבוקר למחרת סבא נפטר.

אני מתגעגע לתקופה שבה סבא היה חי, הוא לקח את אחי הגדול ואותי לטיולים ולגני שעשועים כשהיינו קטנים, הוא דאג שיהיה לאחי ולי בר מצווה מושלמת.

אני מתגעגע במיוחד לקידוש ביחד, ולימי רביעי כשסבא היה בא לבקר אותנו בביתנו.

הזוית האישית

אידו הנכד: נהניתי לעשות את העבודה הזו, בעיקר כי סבא כבר לא חי וזה נתן לי את התחושה שהוא פה איתי שוב. למדתי המון דברים חדשים שלא ידעתי על חייו של סבא ונזכרתי בסיפורים ששמעתי ושכחתי.