מאגר סיפורי מורשת

שמי עלווה, וסיפורי מתחיל מהוריי. אבי נולד בפולין ואמי נולדה בבוסטון שבארצות הברית. הורי שלמה ואילנה אליאב נפגשו בניו יורק כששלמה נשלח כשליח של השומר הצעיר ופגש שם את אילנה, שהייתה פעילה בתנועה. בזמן שהותו של אבי פרצה מלחמת העולם השנייה, ולא היה באפשרותם לחזור לארץ. כשהסתיימה המלחמה חזר אבי יחד עם אמי לארץ לקיבוץ כפר מנחם. בארץ נולדה בתם הבכורה עפרה, ומכיוון שפרצה מלחמת השחרור, הועברו כל הילדים להדר, ישוב ליד רמתיים, ואיתם גם עפרה שהייתה תינוקת, ולכן לוותה ע"י אמה. בעוד אבא נשאר בקיבוץ לעבוד ולשמור על הישוב. אני נולדתי בשנת 1951 ומיד הוכנסתי לחינוך המשותף, שזה אומר שהילדים לנים  בבתי הילדים ולא בבית ההורים. שבע שנים לאחר מכן נולד אחי הצעיר יוסי. יש לי לא מעט סיפורי ילדות אבל לילי בחרה שאספר את סיפור "האופנים".

האופניים

בקיבוץ, כידוע, היה ערך השיתוף, זאת אומרת שלא היה רכוש פרטי. מכיוון שגם חיו מאוד בצניעות, מרבית משחקינו היו בחוץ, ובבית היו מעט משחקים וצעצועים. מכיוון שסבתא שלי חיה בארה"ב היא שלחה לנו זוג אופנים עם שני גלגלים. כשהייתי רוכבת עליהם מיד כל הילדים בקשו ממני סיבוב ונעמדו בתור כך שכולנו רכבנו על אותם אופנים.

היה ילד בשם אברמי שמאוד אהב לרכב על האופנים, וביקש ממני שאתן לו אותם לכל ה"הקמה" (השעות שהיינו קמים ממנוחת הצהרים ועד הערב כשחזרנו לבית הילדים מבית ההורים). הסכמתי בתנאי שהוא לא ייתן אותם לאף אחד אחר. אברמי היה מאושר והחליט לנסוע לישוב הסמוך, כפר הריף. יש לזכור שהיינו בני 7.

כשאברמי הגיע לכפר הריף, פגשו אותו ילדים שגם להם לא היו אופנים ובקשו ממנו סיבוב על האופניים. אברמי אמר להם שהאופנים לא שלו ולכן הוא לא יכול לתת להם. באותו רגע הגיע כלב, וכשראה שאברמי רוכב על האופנים, הוא התחיל לרדוף אחריו ולנבוח. ילדי הכפר אמרו לאברמי שאם הוא ייתן להם סיבוב על האופניים הם יסלקו את הכלב. אברמי נשאר נאמן להבטחתו ולא הסכים, ניסה לברוח מהר בעזרת האופנים, וכמובן שהכלב השיג אותו ונשך אותו.  אברמי חזר הביתה על האופנים וסיפר להוריו על הנשיכה, הם התקשרו לרופא הקיבוץ, ד"ר ציקל, שביקש מהם למצוא את הכלב, כדי לבדוק שהוא לא חולה בכלבת. ההורים מצאו רכב (בקיבוץ לא היו רכבים פרטיים) ונסעו לכפר הריף לחפש את הכלב, אולם הכלב לא נמצא.

ד"ר ציקל אמר שחייבים לתת לאברמי חיסון נגד כלבת. כלבת היא מחלה שאם חולים בא אין לה תרופה וסופה הוא מוות. חיסון לכלבת כולל 10 זריקות כואבות בבטן. אברמי הלך כל יום למרפאה במשך 10 ימים וקיבל כל יום זריקה בבטן. ביום העשירי לאחר הזריקה, נתנו לו האחיות מגש מלא בממתקים, כשהן אומרות לו שהן היו בוכות אם הן היו מקבלות את הזריקות האלו, ואילו הוא לא בכה אפילו פעם אחת. זה מעשה שתחילתו באופנים וסופו בילד גיבור שעמד בהבטחתו.

היכן נשארו המגפיים

בכיתה ז', נכנסנו למוסד (שהיום נקרא בית ספר "צפית"), ובעקבות כך גם התחלנו לעבוד בצהריים אחר הלימודים. אני ואברמי בחרנו לעבוד בדיר העיזים של המוסד. בבוקר היינו מגיעים לדיר להאכיל את העיזים ולחלוב. בצהריים האכלנו, חלבנו, וגם נקינו את הדיר. מאוד אהבנו את העבודה בה השתתפו גם ילדים מכיתה ח': תולי וציפי. בדיר הינו מבלים הרבה ובעיקר בעונת ההמלטות.

יום אחד בחורף כשהלכנו, אברמי ואני, לעבוד, ירד גשם זלעפות וכשסימנו את העבודה היינו צריכים לחזור בגשם ללא מטרייה. בעקבות הגשם שירד הדרך הייתה בוצית מאוד ומלאה שלוליות. הייתה שם שלולית אחת ענקית ואברמי ואני החלטנו להיכנס לתוכה. אני צריכה לספר שאותה שלולית הייתה בקרבת כיתה ח' וכל ילדי כיתה ח' עמדו וצפו בי ובאברמי.

אברמי ואני לא ידענו שהשלולית עמוקה וכך שקענו בה. המים והבוץ נכנסו לנו למגפיים, ולא הצלחנו להרים את הרגליים ולצאת מהשלולית. כמובן שילדי כיתה ח' עמדו והתפוצצו מצחוק. אברמי הצליח להוציא את רגליו מהמגפיים ולצאת מהשלולית, אני נשארתי תקועה כמו גולם, בלי יכולת לצאת. תולי, שהיה נער גדול וחזק בא לעזרתי, נכנס לשלולית תפס אותי והרים אותי, אך ללא המגפיים שנשארו בשלולית. תולי הניח אותי מחוץ לשלולית ונכנס ושלף גם את מגפי. לאברמי ולי לא נותר אלא לחזור לבית הילדים לנקות את המגפיים, להיכנס להתקלח וללבוש בגדים יבשים ונקיים.

הזוית האישית

סבתא עלווה: הקשר שלי עם הנכדים הוא קשר קרוב מאוד, הם מכירים את הסיפורים שלי ומבקשים שאחזור ואספר להם. את בחירת הסיפורים בחרה לילי מתוך מבחר גדול שסיפרתי להם. הנכדים לילי ועמית: אהבנו לצאת מיום הלימודים ולפגוש את סבתא, מצא חן בעינינו שהיא הגיעה לבית הספר שלנו.