מאגר סיפורי מורשת

שמי עידן אלברט אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי וסבתי חנה ולב אלברט ויחד איתם תיעדתי את סיפורם.

ילדותם של סבא וסבתא

סבתא חנה ידעה בילדותה שהיא רוצה להיות רופאה

בתאריך 13 באפריל 1951, נולדה לזוג קירה דיבינסקי ויצחק מיזרוחין ילדה בשם אינה מזרוחין או כפי שהיא מוכרת היום, חנה אלברט. סבתא שלי הייתה ילדה יהודייה, אך היא לא הרגישה את זה עד שהם ניסו לצאת מברית המועצות ולעלות לארץ. היו לה חברים גם יהודים וגם לא, אך היא לא הרגישה שהיא שונה בגלל שהיא יהודייה. אך זה לא שסבתא שלי לא הייתה מודעת לעובדה שהיא יהודייה, בבית שלה דיברו על כך שהם יהודים ועל מלחמת העולם השנייה והיו מודעים טוב לכל מה שקרה ליהודים בשואה.

סבתא ידעה שבברית המועצות עדיין יש הרבה אנטישמיות ושכדי להצליח כיהודי אתה חייב להיות הכי טוב, אז העיסוק העיקרי שלה ביום יום, היה ללמוד. מבחינת המצב החברתי בכיתה, סבתא לא הרגישה שום יחס מיוחד מחבריה לכיתה, היא הרגישה ביחד איתם, היא עשתה איתם שטויות והציקה למורים, אבל תמיד זכרה שהכי חשוב זה ללמוד. חוץ מבית הספר סבתא מאוד אהבה לעסוק בספורט, היא שיחקה טניס שולחן ורקדה בלט ונהנתה מזה מאוד.

במשפחה של סבתא לא היה שום קשר לדת, בבית דיברו רק רוסית ואפילו דחפו בה ללמוד אוקראינית מכיוון שהיא חיה באזור בברית המועצות שהוא כיום המדינה אוקראינה. אבא של סבתא שלי היה פרופסור ידוע לפסיכיאטריה ואימא שלה הייתה רופאה בבית חולים, ככה שהיא ידעה שהיא רוצה וצריכה להיות רופאה כבר מגיל צעיר.

יש לסבתא שני אחים גדולים שכיום שניהם פסיכיאטרים לעומת סבתי שהיא רופאה מרדימה. אפילו שאביה ואמה לא היו כל כך מקושרים לדת, הם כל הזמן דיברו על כמה שהם רצו לעלות לארץ ישראל. כאשר שאלתי את סבתא איך היא הרגישה לגבי הילדות שלה והאם לדעתה הייתה לה ילדות מאושרת? היא אפילו לא היססה שנייה. היא אמרה שילדותה הייתה ילדות מאושרת. כילדה של רופאה ופרופסור, המעמד הסוציו אקונומי שלה היה גבוה מאוד, אך בלי קשר לכך, לא ניתן לפקפק במאמץ הרב שהיא השקיעה בלימודים. לסיכום, ניתן להגיד שסבתא מסתכלת אחורה על זכרונות ילדותה בשמחה ובחום רב.

הילדות של סבא – תקופה טובה ומאושרת

סבא לב נולד בתאריך 30 בספטמבר 1948 לזוג יפים אלברט ורבקה מלינסקי. כילד יהודי סבא הרגיש שונה מהאחרים בסביבה, זה לא שלא היה לו חברים לשחק איתם ולא שהתייחסו אליו בבריונות נוראית, אבל הוא הרגיש שונה וזה היה לו לא נעים בכלל. הוא הרגיש שהאווירה סביבו הייתה מאוד אנטישמית אפילו בבית הספר. הוא ידע שהוא יהודי מגיל אפס, מה שלא בהכרח דבר רע, אך הוא הרגיש את זה כל הזמן.

בדומה לסבתא, סבא גם השקיע את רוב זמנו בללמוד, מאותה הסיבה: אם אתה יהודי, אתה חייב להיות הטוב ביותר, כי אחרת אתה לא תתקדם. גם סבא לא הרגיש יחס מיוחד מחבריו לכיתה והם לא התייחסו אליו רע, וגם הוא היה ילד קצת שטותי שאהב להציק למורים שלו, אבל תמיד נשאר נאמן ללמידה ולא נסחף רחוק מדי.

גם סבא עשה דברים חוץ מבית הספר והוא אומנם לא רקד בלט, אבל הוא כן עסק בספורט ובהיאבקות. ההורים של סבא היו יותר מקושרים לדת וליהדות, בביתו של סבא דברו גם יידיש, שפה של יהודים באירופה. אמו של סבא הייתה פסנתרנית ומורה לפסנתר ואביו היה פועל שלאחר מכן למד הנדסה. אבא של סבא גם לחם במלחמת העולם השנייה, אך זהו סיפור ענק ומלא משל עצמו.

סבא עבר ברית מילה והבית שלו תמיד היה מלא בדיבורים על ישראל. הם כל הזמן דיברו על כך שהם רוצים לעלות לארץ. גם סבא לא היסס בתשובתו לשאלתי על איך שראה את ילדותו והוסיף על מה שאמר שהוא אף פעם לא הרגיש שהיה חסר לו משהו, תמיד היה לו משהו לאכול וההורים שלו עשו את המאמץ המקסימלי כדי שהוא יוכל ללמוד. אומנם המשפחה של סבא הייתה פחות עמידה כלכלית ממשפחתה של סבתא, אך כפי שהוא אמר תמיד – היה לו מה לאכול והוא הלך ללימודים כמו כל שאר הילדים.

לסיכום גם סבא, מסתכל אחורה על ילדותו כתקופה טובה ומאושרת.

 סבי סבתי בצעירותם

חייהם הבוגרים של סבא וסבתא

לאחר שסבתא סיימה לימודיה בבית הספר, היא הלכה לאוניברסיטה לרפואה בעיר קרובה לקייב בשם ויניצה, מכיוון שהיה ידוע שכמעט בלתי אפשרי ליהודים להתקבל לבית ספר לרפואה בקייב, ולאחר הלימודים היא חזרה לקייב. סבא לעומת זאת, למד במכון לבנייה והנדסה בקייב, ולאחר מכן התגייס לצבא כטוראי. הוא כל הזמן רק עבד ולמד.

כששאלתי את סבא וסבתא מה לדעתם הרגע החשוב ביותר בחיים הבוגרים שלהם? סבתא ענתה לי שעבורה זה היה כשהיא החליטה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ בשנת 1975. מה שסבא ענה, היה שהרגע החשוב בחיים הבוגרים שלו היה הרגע שהוא הפך להיות סבא שלי ושל אחיות שלי וזה ריגש אותי מאוד!

סבא וסבתא נפגשים ובונים משפחה

סבא וסבתא שלי הכירו דרך אח של סבתא שלי, אלכס, שהיה החבר הכי טוב של סבא שלי, והם חברים טובים עד היום! הם התחתנו בשנת 1969. כשהחליטו ללכת לקבל ויזת עלייה לישראל ולטוס לארץ, הם ציפו שזה יקח רק כמה חודשים, אבל לא! לקח להם 12 שנים.

בדרך היו סיבוכים רבים, הכוללים את ההפללה של סבא שלי והכנסתו לכלא בגלל שלימד אנשים עברית, העימות של סבתא שלי עם אחד מאנשים הבכירים בקג"ב, ועוד הרבה קשיים וסיבוכים שאי אפשר להכניס לעבודה אחת. בסרטון סבא שלי ירחיב על חלק מהם, ואדבר על סיבוכים אחרים בהמשך.

חווית ההורות של סבא וסבתא שלי נשמעה כחוויה מאוד נעימה. הם סיפרו לי שאבא שלי היה ילד מאוד חכם שאהב לקרוא ספרים, ואם הוא לא מספר כלום על בית הספר, זה סימן שהכל בסדר. אבא גר כמה שנים אצל אימא של סבתא שלי, ואז חזר הביתה והתחיל ללמוד אנגלית. אבא למד בבית ספר למחוננים בפיזיקה ומתמטיקה. גם אבא שלי חווה קשיים רבים בילדותו עקב אירועים כגון שהותו של סבי בכלא, אך לא ארחיב על זה כעת כי עבודה זו היא לא על אבא שלי, אך אני בטוח שגם על אבא שלי אפשר לעשות יותר מעבודה שלמה.

המאבק שארך 12 שנים אשר ניהלו סבא וסבתא שלי על מנת לעזוב את ברית המועצות לעלות למדינת ישראל היה פרק חשוב מאוד בחייהם, והפרק הזה גיבש את אופיים של סבא וסבתא שלי לאנשים המדהימים והמסקרנים שהם כיום. הם רצו לחיות חיים רגילים, אך נקלעו למערבולת ענקית של מאבקים שעל אודותיהם אפשר לכתוב ספר שלם, אך אני אנסה להכניס אותם לפרק אחד.

המאבק והעלייה לארץ

סבא וסבתא שלי קיבלו את האישור לעלות לארץ בתאריך 19 לספטמבר 1987, אבל הדרך להשגת האישור הזה היא אחת הסיפורים הכי מדהימים ששמעתי עליהם בחיי.

בשנת 1986 סבתא שלי קיימה שביתת רעב של 46 יום בשביל שלא יאריכו לסבא שלי את המאסר (על משהו שהוא לא עשה) ב 15 שנים.

בשנים שסבא וסבתא שלי היו בברית המועצות, הייתה חובה להתגייס לצבא בגיל 18, ובשנת 1987 אבא שלי כבר היה בן 16. סבא וסבתא הבינו שהם חייבים לצאת מברית המועצות הכי מהר שאפשר, מכיוון שאם אבא שלי יתגייס לצבא, הם לא יצאו משם לעולם. הם הצליחו לקבל את האישור הזה עקב שביתת הרעב של סבתא, ושביתת הרעב הקצרה יותר של אבא שלי (עשרה ימים).

כשסבא וסבתא בסופו של דבר יצאו מברית המועצות ונכנסו למטוס, הם סיפרו לי שעד שהם פיזית לא נחתו בשדה התעופה בישראל, הם לא האמינו שהם באמת יצאו. הם חששו שיחזירו אותם חזרה בכל רגע. סבא וסבתא הגיעו לארץ בתאריך  8 בנובמבר 1987. כשנחתו, הם היו מרוצים מאוד. לסבתא שלי הייתה משפחה רבה בארץ, ככה שהם לא היו לבד. הם זוכרים את האירוע הזה עד לפרטים הקטנים כגון זה שלאבא שלי ממש התחשק נקניק והם הלכו לחפש נקניק בשבילו. כשהם הגיעו לארץ, נתנו להם 560 שקל (בתקופה זו זה הספיק לאוכל) ומקום מגורים זמני במרכז קליטה בתל אביב. בנוסף לכך, בחצי שנה הראשונה, הם קיבלו דמי מחייה שעזרו להם להסתדר עד שמצאו עבודה בעצמם.

שבועיים לאחר שהגיעו לארץ, הם יצאו להפגנות ונתנו הרצאות מסביב לעולם בשביל להעלות את המודעות למצב של היהודים בברית המועצות באותו הזמן ולגייס כסף בשביל לעזור להם. סבא וסבתא היו במקומות רבים בעולם במסעות שלהם לעזור ליהודי ברית המועצות.

הם היו בארצות הברית, ששם השתתפו בהפגנות רבות כולל ההפגנה בוושינגטון ב 1987 אשר השתתפו בה יותר מ- 250,000 אנשים. סבא וסבתא שלי ביקרו גם בקהילות היהודיות בדרום אפריקה ששם הם המשיכו להיאבק למען שחרור היהודים ולאסוף כסף בשביל לעזור להם. הם המשיכו להיאבק בשביל יהודים בעוד הרבה מקומות אחרים.     הם היו נחושים מאוד לתמוך ביהודים אחרים שהיו במצבם וגם אחרי שהגיעו לארץ הם לא הפסיקו להיאבק למען שחרור היהודים מברית המועצות.

אחרי שחזרו מהמסע, הודות לזה שסבא כבר ידע עברית, הוא התחיל לעבוד כמפקח במכון פרטי. סבתא לעומת זאת, לא ידעה כל כך עברית, ולכן, היא הלכה ללמוד באולפן ולאחר מכן התקבלה לעבוד בביה"ח תל השומר כרופאה. סבא וסבתא זוכרים שעם הכסף הראשון שסבא הרוויח הדבר הראשון שקנו היה מכונת כביסה. אחרי שנה, סבא עבר לעבוד בחברת החשמל. הוא התחיל כמפקח עבודה וסיים כסגן מנהל אגף ביצוע.

כאשר שאלתי את סבתי על התהליך של למידת העברית, היא אמרה לי שללא קשר לקושי, היא הייתה חייבת ללמוד עברית. בשביל לעבוד כרופאה מרדימה חובה לתקשר בצורה מאוד חלקה. היא אמרה לי שהיה לה מאוד קשה ללמוד את השפה העברית, אך היא אף פעם לא הרגישה כאילו היא רוצה להפסיק או שהיא לא מבינה למה היא צריכה את זה. היא אמרה לי שהם מאוד רצו להתאקלם בארץ, ולכן היא לא הסכימה לוותר, למרות הקושי. "אף פעם לא הרגשתי עולה חדשה. הגעתי לכאן מלכתחילה כאדם חופשי. זה לא אשמתי שלא נולדתי כאן". ככל שאני קורא את המשפט הזה, אשר נאמר על ידי סבתי, ככה אני נדהם יותר מהעומק ומהמשמעות שיש בו. הוא מראה עד כמה סבא וסבתא באמת רצו לחיות בארץ, ואחרי כל הדברים שהם עברו בשביל להיות בה, הם כבר הרגישו חלק ממנה מאז ומתמיד. זה מדגיש את הנחישות והציונות המדהימה שהיה אז לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, ויש גם היום. סבי וסבתי אמרו גם שבארץ היו להם חיים כמו לכל תושב אחר. הם עבדו, הם לקחו משכנתא, והם פשוט המשיכו לחיות כמו כל אדם אחר. העובדה שהם היו עולים חדשים לא שינתה כלום. כ

אשר שאלתי את סבא וסבתא על הקשיים וההבדלים בהסתגלות לארץ ישראל, הם אמרו לי שאומנם ההבדלים היו עצומים, אבל לא היה להם יותר מידי קשה להסתגל, מכיוון שזה הייתה המדינה שלהם. זה היה שונה ואפילו קצת מוזר, אבל לא קשה. היה כמובן לא פשוט ללמוד את השפה ולעבור את הבחינות בשביל להיות רופאה או עובד בחברת החשמל. אבל, לפי סבא וסבתא, אם לבן אדם יש רצון חזק מספיק בשביל להתאקלם, הוא יצליח ללא ספק.

גידול הילדים בארץ

לסבא וסבתא שלי יש שני ילדים, אבא שלי כרמי ודודה שלי רבקה. אבא שלי נולד בחמישי למרץ 1971, ודודה שלי נולדה בשלישי ביוני 1995. כפי שניתן לראות, הבדל הגילאים הוא גדול. כאשר שאלתי את סבא וסבתא לגבי ההבדלים בגידול הילדים ומערכת החינוך בארץ יחסית לברה"מ, הם ענו שהילדים הרבה יותר חופשיים בארץ ושהם יכולים לעשות הרבה יותר דברים. רבקה נולדה כשסבא וסבתא כבר היו יחסית מבוגרים והרבה יותר עמידים מהבחינה הפיננסית ממתי שהם הולידו את אבא שלי. היא נולדה כשסבתי הייתה בת 44 וסבי בן 46, הבדל גדול מגילאים 20 ו 22, מתי שאבי נולד. כשאבי הלך לאוניברסיטה סבא וסבתא לא יכלו לממן לו את הלימודים, והוא היה חייב לעבוד בכמה עבודות כמו מנקה שירותים ועובד במסעדת אוכל מהיר. אך המצב עם אחותו היה שונה.

כששאלתי את סבא וסבתא שלי על הקשיים של הגידול של שני ילדים עם הבדל גילאים כל כך גדול, הם אמרו משהו שקצת "ניפץ לי את הבובה". אחד מהדברים היה שכשהולידו את דודה שלי, אבא שלי כבר היה מבוגר עצמאי שהתחתן עם אמי. אבל הדבר שבאמת הפתיע אותי, שלא חשבתי עליו היה זה: אחותי הגדולה ניצן בת 23, בזמן שדודה שלי רבקה בת 27. תמיד הסתכלתי על דודה שלי כאדם מבוגר יותר שעשתה הרבה דברים טובים בחיים ויש לה ניסיון רב, ועל אחותי כעל אחותי הגדולה שקצת יותר גדולה ממני ולא מזמן הגיע לצבא ולאוניברסיטה שעשתה דברים מדהימים. אז האמירה הזאת הכניסה אותי טיפה לפרספקטיבה שונה על המשפחה שלי.

סיום

אני חושב שהסיפור של סבא וסבתא שלי הוא משהו שצריך לקחת ממנו דוגמה. הנחישות והרצון התמידי להשיג את המטרות שלהם בלי להשאיר אף אחד מאחור. לא משנה מה קרה הם לא הסכימו לוותר והמשיכו להילחם. סבא וסבתא הם בשבילי דוגמה לאיך אני רוצה להיות בחיים, גם מבחינת הזוגיות המדהימה שלהם וגם מבחינת התכונות שלי וההתמדה שלי בחיים.

 אני עם סבא מימין ועם סבתא משמאל

סרטון

הזוית האישית

עידן: העבודה הזו בשבילי הייתה חוויה מדהימה. תמיד סיפרו לי על שביתת הרעב של סבתא והמאסר של סבא, אך אחרי עבודת החק והתיעוד שעשיתי בתכנית זו, אני מכיר חלק הרבה יותר גדול בסיפור. אני מבין את הקשיים שהם עברו בילדות. אני מבין את המאמץ וההשקעה שנדרשו בשביל שיוכלו פשוט להתקיים כיהודים ולהגיע לארץ הקדושה. מן הסתם, אני עוד לא מכיר את כל הסיפור. אפילו לא קרוב. אפשר לכתוב סדרת ספרים ארוכה על הסיפור המלא. אבל עכשיו, אני יכול להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי בידיעה שאני מכיר לפחות חלק קטן ממנו.

סבא וסבתא: כששאלתי את סבא וסבתא על מחשבותיהם על תכנית הקשר הרב דורי, הם ענו בצורה חיובית מאוד. הם הדגישו שמאוד נהנו מלספר את הסיפור שלהם ושהמפגשים בינינו בשביל הפרויקט היו מהנים. הם ציינו בפני את חשיבות לימוד המורשת של המשפחה בעיניהם, ואמרו שהם חושבים שיוזמת בית הספר הזו היא מעולה וצריך להמשיך אותה.