מאגר סיפורי מורשת

הסיפור הראשון של סבתא סילבי שפורסם באתר הקשר הרב דורי עוסק באהבה, זוגיות ושמחת חיים. שם הופיע המשפט:

"הזיכרונות שלי ממלחמת העולם השנייה קשים ולא פשוטים, עליהם אספר בסיפור נפרד". (קישור לסיפור 2016)

סבתא סילבי, נפטרה בשנה שעברה בגיל 93 ועכשיו הזמן להעלות את זיכרונותיה מתקופת מלחמת העולם השנייה, שכן סבתא הייתה ניצולת שואה.

סילביה סמסון, או כפי שקראו לה הוריה, סילביקה, נולדה בשנת 1931 בטרגו פרומוס שברומניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היא הייתה בת שמונה בלבד.

הרומנים שעזרו מאוד לגרמנים, מררו את חייהם של היהודים. עד לפרוץ המלחמה הייתה סילביה בבית הספר, תלמידה טובה ומצטיינת, אך בגלל המלחמה הופסקו לימודיהם של הילדים היהודים וכך מצאה את עצמה בבית ובהמשך גם במסתור.

כשהגרמנים והרוסים נכנסו לרומניה והגיעו לעיירה, הם נכנסו לבית המשפחה ובססו שם את ביתם. סילביה מצאה את עצמה במחבוא שבמרתף, מתחת לתנור. שם היא שומעת את הגרמנים ביחד עם הרוסים והרומנים, ששיתפו איתם פעולה, צוחקים ומדברים. היא ידעה לתפור היטב כבר מגיל צעיר, דבר שלימים הפך להיות המקצוע שבו עסקה. אך בתקופת המלחמה היא מספרת שתקנה את החורים בגרביהם של הגרמנים או קילפה כמויות של תפוחי אדמה. כך בעצם ניצלו חייה. על פי העדויות שלה, מזלן של בנות אחרות שהכירה, כולל בת משפחה, לא שפר עליהן שכן הרוסים בחסות הגרמנים בצעו בהן פשעי מין.

וכך סיפרה סבתא:

"בשנת 1941 כילדה קטנה בת עשר הייתי שומעת את הרכבות העוברות בעיירה, נוסעות הלוך ושוב. היו אלו רכבות מסע שהובילו את היהודים מיאסי למחנות ההשמדה. הרכבות היו דחוסות באנשים שזעקו לעזרה, למים ולאוכל. גם את זה שמעתי. ולמה נסעו הרכבות הלוך ושוב? כדי שיהודים רבים ככל הניתן ימותו ברכבות לפני הגעתם ליעד הסופי. הרכבת הייתה עוצרת בעיירה מידי פעם בפעם, שמענו את זעקות האנשים לעזרה וגופות של אנשים נזרקו על עגלות ופונו לקבר אחים שהוקם בבית העלמין. המראות והקולות מלווים אותי עד היום. אבא שלי סיפר לי שיהודים רבים נזרקו כשהם עוד בחיים, זורקים עם הרגלים. לאבי נאמר שבין היהודים המתים נמצא גם אחיו ולכן הוא ישב יום אחד שבעה על אחיו מה שבסופו של דבר לא היה נכון, אך העדויות מספרות כי דם פרץ מהאדמה במקום שבו נקברו האנשים."

טיול השורשים ברומניה עם סבתא סלבי

ביולי 2017 נסענו לרומניה. שלושה דורות: סבתא סילביה בת 86, הבת עפרה ואני, הנכד. היה זה הטיול האחרון של סילביה לרומניה ובכלל וכפי שאמרה – הטוב ביותר שהיה לה.

שלושה דורות

בטיול חזרנו לעיירה טרגו פרומוס, טיילנו ברחובותיה וחיפשנו את בית המשפחה. את הבית שבו גדלה, הבית שבו עברה את המלחמה, אך לא מצאנו. המשכנו לנהר שבמרוצת השנים הפך לתעלת מים קטנה ולשוק המקומי. שם בשוק העלתה זיכרונות ילדות מן המקום עם המוכרות בדוכנים.

סבתא סילבי בשוק המקומי של טרגו פרומוס

חפשנו את בית העלמין, אך התקשינו למצוא אותו וסבתא כבר רצתה לוותר. אני לא – אם הגענו עד לכאן נמשיך ונמצא. ואכן בסמטה קטנה מאוכלסת באיכרים וצוענים רבים, מצאנו את שער בית העלמין. נגשה אלינו אישה שמטפחת קשורה לראשה והציגה את עצמה כשומרת בית העלמין. בקשנו להיכנס, היא פתחה לנו את השער והלכה לחפש את הספר שבו רשומים כל שמות הקבורים ומיקום המצבה. בזמן הזה שוטטנו בבית העלמין העזוב והמוזנח עד שהגענו לקבר ארוך וגדול. סבתא התיישבה על האבן והחלה לספר, זה קבר אחים מהשואה.

על המצבה אנדרטה ועליה כתוב:

"נהרגו על קידוש השם הרבה אלפים. פה נטמנו 650 מהם, שנחנקו וגוועו בצמא ובעינויים קשים ברכבת המוות שהוליכה אותם מיאשי ועד כאן."

את העדות ניתן לראות ולשמוע בסרטון המצורף.

וכאן הביקור בבית העלמין לא הסתיים הוא רק מקבל תפנית מדהימה ומפתיעה. שומרת בית העלמין חזרה אלינו ובידיה ניירות מרופטים וספר בלוי, חפשנו שמות של בני משפחה הקבורים בו כשלפתע נכנסת משפחה בשער בית העלמין: אישה מבוגרת ואיתה זוג הורים ושני ילדים המדברים בעברית. סילביה החלה לדבר עם האישה המבוגרת ולברר שמות ומקומות ומה שקרה אחר כך יכול להיכתב על ידי תסריטאי, הן מכירות – חברות ילדות מאותה שכונה, למדו ביחד בבית הספר (בכיתות שונות). כאן החלה להתפתח שיחה שוטפת ברומנית בין שתיהן כשהן מעדכנות ומעדכנות זו מזו לתולדות המשפחות והאנשים שהכירו. המפגש תועד בתמונות ובוודאו. הן המשיכו בקשר טלפוני גם אחרי המפגש וחזרתן לארץ מהטיול.

בשנת 1950 עלתה סילביה לארץ. את סיפור העלייה והחיים בארץ ניתן לקרוא בסיפור "על אהבה, זוגיות ושמחת חיים".

סבתא, שורדת השואה, לא אבדה את משפחתה אך המראות והקולות ליוו אותה כל חייה. ולמרות הכל היא הייתה אישה מלאת שמחת חיים, רבת פעלים ונתינה.

סבתא נפטרה חודש לפני יום הולדתה ה-94 .

יהיה זכרה ברוך!

הזוית האישית

הזיכרונות מתקופת השואה לא סופרו בבית אלא אם נשאלו שאלות. הביקור במקום בטיול האחרון לרומניה הביא את העדות המצולמת שצורפה לסיפור. בתקופה הקשה שבה אנחנו נמצאים עלינו לזכור ולא לשכוח שהיהודים סבלו אז וממשיכים גם היום לספוג עויינות ואנטישמיות אך התקומה והחיים ממשיכים והתקווה לא אבדה.