מאגר סיפורי מורשת

משפחת אבי – משפחת חביב

אבי, חסדאי (רודולף) חביב נולד בתאריך 12.01.1923 באיסטנבול שבטורקיה ועלה לארץ בשנת 1935 עם משפחתו: הוריו ביינבנידה (לבית ורון) ושלמה חביב ואחיו: נינה, (נעמה), ומשה (מוש).

דודתי נינה חביב ילידת 1925 נשלחה מטעם הג'וינט לעדן שבתימן לסייע בהעלאת יהודי תימן ועם שובה משם נסעה לפריז, שם למדה עבודה סוציאלית בהמשך עבדה בשרות החוץ ושימשה בין היתר כקונסול ישראל בפריז. היא נפטרה בשנת 2000.

דודי משה (מוש) חביב יליד 1930 היה עורך דין ונפל במלחמת ששת הימים בתאריך 9.6.1967 ברמת הגולן. הותיר אחריו אבא, אישה ושני ילדים.

 מהאלבום המשפחתי

סיפור עליית המשפחה ארצה

בשנת 1934 המשפחה החליטה לעזוב את טורקיה בעקבות מדיניות ממשלתית שנקטה צעדים כלכליים מפלים כנגד מיעוטים ובראשם היהודים. לעיתים רכושם הוחרם באופן ישיר ובמקרים אחרים הוכרז מורטוריום על חובות שחבו להם. המדיניות המפלה באה לידי ביטוי בעיקר בערי השדה בטורקיה שם היו עיקר עיסקיהם של סבי ואחיו שמעון שהיו סוחרי דגנים והייתה להם טחנת קמח בגליפולי. הם נפגעו מאד כלכלית ולא פחות מכך רגשית והחליטו לעזוב את טורקיה.

הם עברו לרודוס (שם היה לסבי אח), והגיעו לשם כפליטים חסרי כל. תוכניתם הייתה להקים שם מפעל לייצור גבינות אך התוכנית לא צלחה ובשנת 1935 הם החליטו לעבור לארץ ישראל והגיעו ארצה. הייתה אז אפשרות לרכוש זכות עלייה לארץ ישראל כ"קפיטליסט" אם הפקדת 1,000 לי"ש בבנק מוכר למשך תקופה מסוימת. לסבי וסבתי לא היה הסכום הנדרש והם נסתייעו בבת דודו של סבי ובעלה, אנולה והרב מנחם עזוז שהפקידו על שמם את הפיקדון. יצוין, שפיקדון זה שימש בהמשך להעלאתם ארצה של בני משפחה נוספים.

בני המשפחה נותרו אזרחים תורכיים, אך השגרירות התורכית סירבה לחדש את דרכוניהם והנפיקה להם מסמך שבהסתמך עליו השלטונות הבריטיים בארץ הוציאו להם תעודות מעבר – LAISSEZ PASSER, שאפשרו לבני המשפחה לצאת מהארץ. הם פנו לשלטונות המנדט בבקשה להמיר את האזרחות התורכית באזרחות של פלשתינה (א"י). הבקשה נענתה ושבע שנים לאחר הגעתם ארצה סבי וסבתי קיבלו אזרחות אנגלו – פלסטינית בשנת 1942.

בדצמבר 1942 נפטרה סבתי ביינבנידה ונקברה בהר הזיתים.

מכתב ניחומים

אבי הגיע ארצה בגיל 12.

עם הגיעו הוחלט שילמד בקולג' דה פרר – COLLE'GE DES FRE'RES, בשער החדש בעיר העתיקה בירושלים משום ששפת הלימוד בו הייתה צרפתית, שפה בה שלט היות ובאיסטנבול למד בבי"ס צרפתי ולא רצו להעמיס עליו לימודים בעברית, שפה שהייתה זרה לו לחלוטין, זאת לאחר שבעת שהיית המשפחה ברודוס למד באיטלקית שהייתה שפת הלימוד הרשמית שם. רצה הגורל וכעבור שנה הוחלט שם לשנות את שפת הלמוד לאנגלית וכך הוא סיים את לימודיו כשהוא שולט בארבע שפות: צרפתית, איטלקית ואנגלית בנוסף לשפת אמו – לאדינו ובהמשך למד גם עברית על בוריה.

בפברואר 1937, בהיותו בן 14 הוא קיבל תעודת מקצוע – מנהל חשבונות, מקצוע בו עסק כל חייו ופרנס אותו ואת משפחתו בכבוד לאורך כל שנותיו עד פטירתו. בשנת 1938 אבי נאלץ לעזוב את ביה"ס מאחר ולאביו לא היו אמצעים להמשיך ולממן את לימודיו והוא החל לעבוד בהיותו בן 15.

לאחר הלימודים נסע לעבוד בביירות כמנהל חשבונות בחברת התיירות פלתורס, אך שב ארצה זמן קצר לאחר מכן ועבד בפלתורס בארץ החל משנת 1939 ועד 1942 כשנדרש להתגייס למשטרה הבריטית. הוא חזר לעבוד כמנהל חשבונות במשרד פרטי בירושלים ובדצמבר 1947 עם פרוץ המאורעות שהובילו למלחמת השחרור עסק בשמירה בעמדות קדמיות ובליווי תחבורה ציבורית בירושלים. הוא גויס לצבא באופן רשמי בתאריך 1.2.1948 ושירת במסגרת החי"ש של ירושלים.

בשנת 1949 החל אבי לעבוד בסוכנות היהודית ובשנת 1955 נתמנה להיות גזבר חבל לכיש שהוקם אז, תפקיד שהביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הציונית שלו בשילוב עם מקצועו והוא ראה בו גולת הכותרת של חייו המקצועיים. בשנת 1960 עבר לשוק הפרטי כשותף בחברת הנסיעות טראבקס. הוא המשיך לעבוד בתחום התיירות עד סוף ימיו בשנת 1999.

משפחת אמי – משפחת מונסונגו

אמי, פולט (דליה) חביב לבית מונסונגו נולדה בתאריך 19.12.1926 בפאס שבמרוקו לאמה סול שחלתה בשחפת. היא הופרדה ממנה בלידתה ולא זכתה להכירה. היא גדלה אצל אביה שנישא בשנית. בפאס היא סיימה את לימודי התיכון בבי"ס אליאנס ועלתה ארצה לבדה בשנת 1948. עם עלייתה גוייסה לצבא ושרתה כאחות. היא הכירה את אבי בירושלים והם נישאו בשנת 1949.

משפחתה של אמי: אביה משה מונסונגו ואישתו מלכה יחד עם ילדיהם: רפי, סימי, בני, רינה, פנינה, רותי, דוד ולידיה עלתה ארצה בשנת 1949.

במהלך השנים אמי עבדה כמורה לצרפתית בצבא, וזאת משום שבשנות ה- 50 צרפת מכרה לנו מטוסי מיראז' ונשק והטייסים והקצינים הבכירים נדרשו ללמוד צרפתית. השפה המשותפת של הורי הייתה צרפתית וזאת הייתה שפת האם שלי. עברית למדתי רק כשהתחלתי ללכת לגן. מכאן ואילך סירבתי לדבר צרפתית ואז גם אמי למדה עברית.

הסיפור שלי

אני רונית (ביינבנידה, סול), נוימן לבית חביב נולדתי בירושלים בשנת 1950. נקראתי בנוסף לשמי העברי על שם הסבתות שלי: ביינבנידה, (ברוכה הבאה), סבתי מצד אבי סול, (שמש), סבתי מצד אמי. אני הבת הבכורה במשפחתי ויש לי שני אחים: שלמה (מוני), חביב שקרוי על שם סבי שלמה, (אבא של אבי), יליד 1952, נשוי לסמדר ואבא לנעם ורתם. למד כלכלה ועבד כחשב בבתי מלון בירושלים. מיכל זיסמן לבית חביב ילידת 1957 נשואה ליעקב ואימא לקרן, לירון ונעה. עבדה כמורה לעברית באולפן לעולים חדשים.

זכינו לגדול בבית חם ואוהב עם הורים שהתאקלמו היטב בארץ ולקחו חלק בבניין המדינה.

בשנתיים הראשונות לחיי התגוררתי עם הורי בביתו של סבי – שלמה חביב ורעייתו פני בשכונת מקור ברוך בירושלים.

בשנת 1952 עברנו לדירה שהורי רכשו בשכונת נווה שאנן בירושלים. השכונה נוסדה כקואופרטיב של יוצאי בולגריה אליהם הצטרפו הורי ועוד אחרים. בשנת 1955 כשהייתי בת חמש עברנו לגור באשקלון בעקבות עבודתו של אבי. בתחילה  גרנו בצריף של הסוכנות היהודית בשכונת אפרידר ואח"כ בבית שהורי רכשו.

המעבר מירושלים לאשקלון היה מאוד משמח מבחינתי. מבית משותף עברנו לבית פרטי. האווירה בישוב הייתה מאוד טובה וחברית. הייתה הרגשה של חופש והים היה חלק מחיינו. הילדים רכבו על אופניים ושיחקו בחוץ משחקי דמיון וחיי החברה והקהילה של המבוגרים והילדים היו מאד ערים. אציין, שחברים של הורי וילדיהם עברו בעקבותינו מנווה שאנן שבירושלים לאשקלון וכך הייתה לנו "משפחה" בשכנות.

זכורה לי במיוחד שנת 1956, כאשר בעת מבצע קדש רוב הגברים היו מגויסים. הנשים והילדים נותרו בעיר. מאחר ולא היו מקלטים או ממ"ד הנשים חפרו שוחות בחצרות בהן התחפרנו בעת אזעקה. כולם האפילו את החלונות ואת פנסי המכוניות כדי שלא יאתרו אותנו באמצעות האור ובד"כ בערבים ישבנו מסביב לרדיו כדי לשמוע חדשות.

שתי חוויות ייחודיות נוספות מתקופת מגורי באשקלון:

– מתקפת ארבה (חגבים נודדים שנעים בקבוצות ענקיות ומזיקים לחקלאות), נחילים של ארבה שהגיעו ממצרים והשתלטו על העיר.

– לחוף הים נפלט לווייתן  ענק שמת ונלקחנו ע"י ביה"ס לראות אותו.

בשנת 1960 חזרנו לירושלים בעקבות עבודתו של אבי.

החזרה לירושלים הייתה לא פשוטה מבחינתי. החופש שאפיין את החיים באשקלון פינה מקום לחיים בעיר הגדולה.

הגעתי לכתה חדשה בבי"ס לוריא בשליש האחרון של כתה ד'. הנוף האנושי בכתתי החדשה היה שונה מאד מהנוף האנושי באשקלון. גרנו בקטמון שכונה שהתקיימה בה אינטגרציה טבעית ולמדתי בכתה אחת עם ילדי עולים חדשים חסרי כל מחד ועם ילדים  מבתים מאד מבוססים ואמידים מאידך. המורים היו מאד מסורים והתמודדו עם המורכבות האנושית בצורה טובה. התאקלמתי די מהר ועד היום נותרו לי שתי חברות טובות מבית הספר היסודי.

בסוף כתה ח' עברתי ללמוד בבית ספר "בית חינוך", בי"ס שהיה בעל אוריינטציה סוציאליסטית ולכן למדנו מקצועות כמו "תולדות תנועת הפועלים". בשנים אלו הלימודים בבית ספר תיכון ציבורי עלו כסף ושכר הלימוד היה  מדורג – נקבע על פי ההכנסה של ההורים. למדתי במגמה חברתית וסיימתי את הלימודים בשנת  1968. יצוין שעד היום יש קשר אינטנסיבי בין בני המחזור שלי בתיכון ואנחנו עורכים מפגשים חברתיים נעימים שמצטיינים בקבלה והכלה של כולם.

התגייסתי לצבא בדצמבר באותה שנה ולאחר הטירונות עברתי קורס מש"קיות סעד אך בפועל שירתתי כפקידת מפקד מרחב הנגב בעין יהב שבערבה. התקופה הייתה סוערת מבחינה מבצעית והיו הרבה מרדפים. האוירה בבסיס הייתה אוירה מאד טובה ונרקמה מערכת יחסים חברית  בין האנשים בבסיס ובתוכם גדוד חיילים בני העדה הדרוזית.

בעין יהב הכרתי את איציק,(יצחק), נוימן ממושב גנות, שהפך לימים לבעלי.

השתחררתי מהצבא בשנת 1970 ונסעתי לטיול ארוך באירופה וכאשר חזרתי התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג ליחסים בין לאומיים ומדעי המדינה. לצד הלימודים עבדתי בעבודות מזדמנות. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים שהייתה מאוד טראומתית עבורנו. איציק שירת תקופה ארוכה במילואים ואיבדנו במלחמה חברים טובים שנפלו.

איציק עבד כמאבטח מטוסים ב"אל על" ואני המשכתי בלימודים ובשנת 1975 נישאנו. עם נישואנו משפחתו של איציק – הוריו חנה ומנחם ושלושת אחיו, הפכה למשפחתי.

ביום נישואינו

משפחת נוימן

הוריו של איציק עלו ארצה בשנות ה- 30 ללא הוריהם.

אביו מנחם עמנואל נוימן עלה מהונגריה בשנת 1935. בתחילה עבד כפועל בנמל יפו ולאחר מכן התגייס לנוטרים ובהמשך לאצ"ל. לאחר קום המדינה התגייס למשטרה בה עסק באילוף בעלי חיים ובהנחיית כיתות גישוש. הוא הקים את יחידת הכלבנים במשטרה שעסקה במרדפים אחרי מסתננים ובאיתור ילדים אובדים.

אמו של איציק חנה, (יוהנה), נוימן לבית שטיין עלתה עם סבתה ביאנקה זנד מגרמניה בשנת 1938. בארץ למדה הוראה והייתה מורה לאנגלית עד שפרשה לגמלאות.

הוריה דורה, (דורותיאה), וריכרד ואחיה קורט ברחו מגרמניה לצ'כיה ומשם להולנד ושם נאלצו להתמודד עם זוועות מלחמת העולם השנייה. קורט השתייך למחתרת אנטי נאצית באמסטרדם ולאחר פיגוע שביצעה המחתרת בקצינים נאצים בגלידריה באמסטרדם הוא נשלח למחנה מטהאוזן ושם נרצח. ההורים, ריכרד ודורה מצאו מסתור בעליית גג בביתה של משפחת איכרים בכפר בהולנד ועם תום מלחמת העולם השנייה, לאחר שביתם חנה ובעלה הגישו בקשה לאפשר להם לעלות הם הגיעו ארצה בשנת 1947 והתאחדו עם בתם חנה.

יצוין שהתנאי של השלטונות הבריטים לאשר את עלייתם ארצה היה התחייבות של חנה ומנחם שיש להם אמצעים לכלכל את ההורים. ריכרד היה קוסם חובב ועם עלייתו ארצה קיווה להפוך את תחביבו למקור פרנסה. הוא התקשה להתאקלם בארץ וכעבור מספר שנים התגרש מדורה וחזר לגרמניה. דורה נשארה בארץ עד סוף ימיה.

מנחם וחנה נפגשו בשנת 1939 ונשאו בשנת 1940. הם הולידו ארבעה ילדים: נילי, אבי, איציק ואתי.

לאחר נישואינו ב- 1975 איציק ואני עברנו לגור במושב אלמגור שמצפון לכנרת. הריחוק מהמשפחה היה לי קשה וכעבור כשנה וחצי החלטנו לעבור למרכז. רכשנו דירה בראשון לציון ואיציק הקים מפעל לעיבוד ויצוא נוצות קישוט – נוצות נוימן בע"מ. זה היה עיסוק ייחודי מאד, מפעל עתיר ידיים עובדות והסחורה כולה נועדה ליצוא. המפעל התקיים עד צאתו של איציק לגמלאות ופרנס אותנו בכבוד.

בשנת 1986 עברנו להתגורר במושב נטעים בו גידלנו את בנותינו ובו אנו גרים עד היום.

כיום איציק מגדל אננס

עבודתי

בשנת 1978 לאחר שעברנו לראשל"צ למדתי לימודי תעודת הוראה ומשהוסמכתי התחלתי לעבוד ביבנה בתהיל"ה (תוכנית השכלה ייחודית ללומד המבוגר), לימודי יסוד לאנשים מעוטי השכלה. בהמשך עברתי ללמד ולנהל תיכונית למבוגרים במכללה העירונית ברחובות (לימודי השלמת השכלה תיכונית לאנשים שנשרו מהלימודים.) העבודה מילאה אותי במשמעות ואפשרה לי לעזור ולקדם אנשים וכך לסייע לשיפור איכות חייהם. יצאתי לגמלאות בשנת 2019.

המשפחה שהקמתי עם איציק

בתנו הבכורה זהר נולדה בספטמבר שנת 1976 באלמגור. זהר למדה משפטים, עובדת ביד ושם היא נשאה לעמוס קאהן ולהם שלושה ילדים: עמר, עפרי וענבר.

בשנת 1980 נולדה הדר בתנו השנייה. הדר היא רופאת ילדים. היא נישאה לדן ניר ולהם שלושה ילדים: עלמה, נעמה וגיא.

אור ביתנו הצעירה נולדה בשנת 1986, היא עובדת סוציאלית. היא נישאה לשימי בסנדילוב ולהם שני ילדים: יובל ואוהד.

3 בנותינו גדלו והתבגרו בנטעים ולאחר הצבא יצאו לדרך עצמאית.

החל משנת 2007 אני סבתא שמחה וכיום יש לי שמונה נכדים

הזוית האישית

סבתא רונית: נהנינו מאד לעבוד יחד על הסיפור המשפחתי. היה מעצים וחשוב לחלוק את ידיעותיי וזיכרונותי עם נכדתי עלמה.