מאגר סיפורי מורשת

הנכדה שני מתעדת את סיפורה של סבתה ניצה במסגרת המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי. שמי הוא שני וויס וסבתי היא ניצה משה. סבתא ניצה נולדה בישראל בעיר אשקלון ב- א' ניסן תשכ"ג (1963) שם משפחתה של סבתא לפני נישואיה היה מכלוף, וכיום שם המשפחה שלה הוא משה.

במשפחה של סבתא היו אנשים צדיקים ויראי ה' ממשפחת אבוחצירא המפורסמת.

סבתא ניצה מספרת על שנות ילדותה באשקלון

"אני זוכרת שהייתה לי ילדות מאושרת שמחה ורגועה". בבית הספר הייתה אווירה של רצינות בזמן הלימודים. ובהפסקות התחלקנו לקבוצות, באופן אקראי, ושיחקנו משחקים שונים.

כשחזרנו הביתה אכלנו ארוחת צהריים, ואחרי שסיימנו להכין את שיעורי הבית יצאנו לשכונה לשחק משחקים עם חברים ושכנים במשחקי חברה שונים, כמו: תופסת, מחבואים, קלאס ועוד. בילדותי כמעט ולא היו לנו צעצועים ומשחקים שניקנו בחנות הצעצועים, ולכן אנחנו בעצמנו היינו מכינים משחקים, כמו: טלפון, עגלה ומהגוגואים- הגרעינים של פרי המישמש,  היינו מכינים משרוקיות  ומהגרעין הפנימי, שבתוך הגוגואים היינו מכינים משקה בשם "רוזטה".

בילדותי לא הייתה מכונית לכל אחד. אז היינו נוסעים רק באוטובוסים לכל מקום: לקניות, לביקורים ולסידורים.

זכור לי גם, שפעם היו מגיעים אלינו לשכונה רוכלים ומציעים את מרכולתם. כמו: מוכר הנפט שהיה מגיע רכוב על עגלה וסוס, המוכר היה נוקש בפעמון, וכך היה מזמין את הלקוחות לבוא ולקנות. בחלקה האחורי של העגלה היה מיכל בו היה הנפט. בחלקו האחורי של המיכל היה תלוי על ברז הנפט, מיכל נחושת ענק, מוכר הנפט היה מניח את המיכל תחת הברז, פותח את הברז ושצף של נפט היה ממלא את המיכל, ממנו היה מעביר לג'ריקנים של עקרות הבית, ומשם לתנורי הפיירסייד שהיו מחממים את הבית. לשכונה שלנו הגיעו  גם מוכרי הגלידה ומוכרי הסודה".

סבתא ניצה בילדותה – זיכרונות ילדות

סיפור מחייה של סבתא

סבתי גדלה באשקלון, אירוע שזכור לסבתא כטראומה קשה, הוא מלחמת יום הכיפורים. המלחמה פרצה באופן פתאומי בי' בתשרי תשל"ד, בעיצומו של היום הקדוש. כשעם ישראל היה בבתי הכנסת ושקוע בתפילות יום הכיפורים.

סבתא מספרת: "אני זוכרת שהייתי ילדה צעירה, ילדה בת 11, פחדתי מאוד, לא ידעתי מה עומד לקרות? אני זוכרת שאימא ואבא שלי כיסו את החלונות בבית שלנו בשקי חול, כדי שלא ניפגע חלילה מהטילים ומהרסיסים. נשמעו אז המון אזעקות. זה היה מבהיל ומפחיד באותו הרגע". זו החוויה, שהכי חקוקה בזיכרונה של סבתא ניצה מימי ילדותה.

סבתא התחתנה בגיל 19. החוויה הכי גדולה בחייה של סבתא הייתה כשהפכה להיות אימא, ולאחר שנים סבתא לנכדים. סבתא אוהבת מאוד את נכדיה, ורווה נחת מהנכדים שלה בכל מפגש איתם. סבתא תמיד מתפללת שהנכדים שלה ילכו בדרך הישרה, ושכל משאלות ליבם יתגשמו לטובה ולברכה .כשסבתא בשעת לחץ, מי שדואג להרגיע אותה, זה סבא שלי.

המצווה הבולטת אצל סבתא וסבא בביתם, היא מצוות הכנסת אורחים המיוחדת שלהם. סבתא דואגת להכין מאכלים טעימים שהיא זוכרת עוד מבית אמה, שהיו אהובים עליה מאז ילדותה: קוסקוס, דג מרוקאי, סלטים מבושלים וכדומה.

החפץ שהכי יקר לליבה של סבתא בביתה הם הפמוטים שלה.

הזוית האישית

הנכדה שני: תודה לך סבתא ניצה, נהניתי לשמוע ממך את סיפורי הילדות שלך, ולחשוב כמה החיים השתנו מאז. מאחלת לך הרבה נחת ממני ומכל נכדייך.