מאגר סיפורי מורשת

שמי שמשון טהבש. נולדתי בשכונת שעריים בעיר רחובות ואני בן 73.

ההורים שלי עלו מתימן בנפרד בשנת 1948 בעליית 'מרבד הקסמים'. אימא שלי הייתה גרושה עם תינוקת ואבא שלי עלה עם המשפחה שלו. הם הכירו דרך קרובי משפחה, ועברו לגור ברחובות לאחר חתונתם.

אני נולדתי עם נכות ביד שלא השפיעה על האופן בו גדלתי, אבל עדיין הוגדרתי כנכה. גדלתי עם 8 אחיותיי. אימא שלי הייתה עובדת משק בית אצל נהגי אוטובוסים – מנקה, מבשלת שומרת על הילדים שלהם קצת. הייתה תקופה שהיא גם עבדה עם עופות (אז הייתה שחיטה ביתית והיא הייתה עוזרת לפרק אותם לקראת החלוקה למשפחות).

הדבר שאני הכי זוכר מאימא שלי הוא שבכל יום שישי, כשבאו עובדי העירייה לאסוף את הזבל, היא הייתה קמה מוקדם ומכינה פיתות בטאבון וכל עובד שהיה עובר ליד הבית שלנו היה מקבל ממנה פיתה חמה ושתייה. היא הייתה מכניסת אורחים כל חייה, גם כשהיה קשה. היו ילדים של שכנים שהיו באים אלינו מבית הספר ונשארים אצלנו עד שההורים שלהם היו חוזרים מהעבודה. היא הייתה מביאה להם לאכול ולשתות, בלי שום דרישה, בחינם ותמיד עם חיוך ובשמחה.

ביסודי למדתי בבית הספר 'מוריה' ובתיכון בבית הספר 'תדע' – שניהם כבר השתנו והפכו לבתי ספר אחרים. כשגדלתי הייתה תקופה מאוד קשה מבחינה כספית, ובתיכון כחלק מהלימודים למדתי הנהלת חשבונות ופקידות. בחופשים בתקופת התיכון עבדתי בחקלאות והרווחתי הרבה כסף. הכסף פיתה אותי וכמעט לא סיימתי את הלימודים. הייתי מגדל פרחים, מוכר אותם בכל מיני שכונות בעיר וגם הייתי שותף בשטחי חקלאות שונים.

לאחר שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד בבנק, אבל אחרי שראיתי את המשכורת החודשית התפטרתי והמשכתי לעבוד בחקלאות, שם הרווחתי פי 5 מהבנק. בחקלאות עבדו איתנו חברים שלי מהשכונה וגם ערבים מכפרים ליד עזה, אחרי מלחמת ששת הימים הגיעה אלינו משפחה ערבית שהוברחה מעזה והם גרו ליד השדות ועבדו איתנו. כל כמה חודשים הם נסעו לבקר את המשפחה שלהם בעזה. זה היה מסוכן אבל אף אחד לא הלשין והיינו בידידות עמוקה. הם היו אנשים ישרים, עד כדי כך שכאשר גילו כי אח שלהם התחיל לעבוד עם החמס הם הסגירו אותו לשב"כ ועצרו אותו. ככה המשכנו להתנהל ועבדתי בחקלאות עד שיצאתי לפנסיה, היום אני מגדל בחצר של הבית אתרוגים, ענבים וכל מיני סוגי פרחים.

את אשתי ציפי הכרתי מהשכונה בה גדלתי. בהתחלה המשפחה שלה לא רצתה אותי, כי אני נכה וכי עבדתי בחקלאות, וזו לא הייתה עבודה מכובדת. אבל דוד שלה דיבר עם אבא שלה ואמר עליי מילים טובות – עד שהוא הסכים. אני וציפי כבר התחלנו לצאת ונפגשנו בתל אביב רחוק מהבית כדי שלא יתפסו אותנו. היא אהבה אותי והבהירה את זה להורים שלה – בסוף אבא שלה אישר אבל דרש 'מוהר', הרבה כסף. זה היה משא ומתן קשוח שבסופו הסכמתי ונשאתי אותה לאישה, התחתנו ברחבת עפר במרכז השכונה בה אני עדיין גר. היום יש פה מתנ"ס שכונתי. פעם לא היו אולמות אירועים והחתונות היו פשוטות ושמחות, כל אחד היה מגיע עם משהו והיו מכריזים על המתנות שכל אחד הביא ברמקול – תקופה אחרת, מאוד שונה מעכשיו.

בנינו את הבית מעל הבית של ההורים שלי, מאחר ואני הבן היורש של הנחלה. נולדו לנו 5 ילדים, 4 בנות ובן זקונים. ברוך ה' היום אנחנו אחרי 51 שנות נשואים עם נכדים מכולם ובעזרת ה' יהיו גם נינים.

הזוית האישית

נעמה הסטודנטית: כל החיים שלי גדלתי עם אנשים מבוגרים בשכונה שלי ותמיד שמעתי חצאי סיפורים ונקודות קטנות ממה שהיה פעם – איך חיו, אלו קשרי שכנות היו. בזכות תוכנית הקשר הרב-דורי הצלחתי לרדת לעומק קצת יותר והקדשתי זמן לשמוע יותר על האופי של השכונה שלי לפני 50 שנה – איך אבא שלי גדל ואיך כל אחד מהאנשים שאני מכירה היום חי אז. זו הייתה חוויה מרגשת ומעניינת. לגלות ולהכיר את החיים הפרטיים והאישיים של אנשים שאני מכירה שנים אבל רק בשלום-שלום ברחוב. פתאום לשמוע איך את שמשון מספר  איך הוא היה בילדות, איך הוא פגש את אשתו וכל מיני סיפורים קטנים שלא יכולתי להכניס לכאן, זה שימח אותי מאוד ומילא אותי בהרבה אנרגיות, שמחה והוקרת תודה למקום בו גדלתי ולשכנים המקיפים איתי. הבנתי שנולדתי לתוך משפחה ענקית שלא תלויה בקשר דם, אלא באכפתיות ובהכלה אחד של השני, וזה דבר מופלא שלא מוצאים היום.