מאגר סיפורי מורשת

שמי אליס כהן, נולדתי בעיר מיסור במרוקו, בבית, על ידי מיילדת יהודייה בשנת 1947. יש לי עוד ארבעה אחים, שתי אחיות ושני אחים, אני האחות האמצעית במשפחה. גדלתי בעיר, במיסור לא היו גנים ואמי מזל ז״ל שהייתה עקרת בית ולא עבדה, לימדה אותנו (האחים) עד שעליתי לכיתה א.

למדתי עשר שנים בבית הספר בשם עליונט במיסור, מכיתה א עד י ולאחר כיתה י אבא שלי פחד לשלוח אותי לבית הספר מכיוון שלמדו בו הרבה ערבים וההורים שלי חששו לי מאוד.

מגיל 16 למדתי תפירה וסריגה, תפרתי בגדים לעצמי ולאחיי וכאשר התחתנתי תפרתי לשבע בנותיי בגדים, תחפושות ושמלות. סרגתי להן שכמיות, צעיפים, חצאיות וכדומה. לכל חג תפרתי שמלה וסרט לראש. לכל שתי בנות בגד זהה.

בגיל 18 התחתנתי עם בעלי יעקב ז״ל ונולדה בתי הבכורה יהודית.

בשנת 1965, כשיהודית הייתה בת שלושה חודשים, עלינו ארצה ממרוקו כיוון שהיו עימותים בין ערביי מרוקו ליהודים. ברחנו ממרוקו כי הורי ובעלי פחדו מאד שיקרה לנו משהו. זהו זיכרון אישי שלא אשכח לעולם. טסנו ממרוקו לצרפת, נשארנו שם שבוע ימים ולאחר מכן שטנו באנייה לנמל חיפה.

כשהגענו לארץ נסענו במונית לשדרות, הגענו לשם באמצע הלילה. אני גרה שם עד היום. זה היה החלום של הורי ושלי, ושל בעלי ז״ל, לעלות לארץ ישראל שהיא ארץ הקודש ובסופו של דבר הצלחנו ועלינו ארצה.

בילדותי, שיחקנו במשחקים: חבל, חמש אבנים, קלאס ומחבואים. היינו מכינות ארוחות משותפות, כל החברות ביחד והיה לנו מאוד כיף. בערבי שבת ובחגים היינו מארחים אצלנו בבית את המשפחה המורחבת או מתארחים אצלם. היו לי המון חברות ודודות בשכונה, היינו ישנות אחת אצל השנייה ועושות שבת ביחד ובחגים הכנו ארוחות משותפות עם השכנים.

לא נותרו לי תמונות ומזכרות מהילדות מכיוון שכאשר שטנו לארץ באנייה התמונות היו בתוך מזוודה קטנה שנגנבה, כי חשבו שיש שם כסף.

בילדותי, כאשר הייתי חולה, הייתי הולכת למרפאה לבדיקות. אם מצבו הבריאותי של מישהו מהשכונה היה חמור היה הרופא מפנה אותו לבית החולים בפס. לא הייתי, חלילה, חולה במחלות קשות, היו לי רק מחלות שגרתיות כמו התקררות, כאבי בטן וחום.

אם היה לי חום, אמי הייתה שמה לי מטלית עם חומץ על הראש. כשהיה לי כאבי בטן אמי הייתה מכינה לי כוס תה מרווה/ קמומיל, או כוס מים רותחים עם זעתר. להתקררות ושיעול אמי הייתה מורחת לי ארק על החזה ובגב, והייתה מלבישה אותנו (אותי ואת אחיי) בבגדים חמים ומכסה אותנו בשמיכה עם פוך, מרתיחה כוס מים חמים עם כפית דבש ולימון ובבוקר היינו קמים בריאים.

כשהייתי בת 10 היה חורף גשום וסוער וחליתי בשפעת. הייתי עם חום גבוה ואמי מאוד חששה לשלומי וטיפלה בי בצורה אינטנסיבית, הטיפול כלל תרופות סבתא כמו מריחת ארק על החזה, הרבה מרקים חמים, הרבה כוסות תה ומים חמים עם דבש ולימון. אמא טיפלה בי שלושה ימים על מנת שאחלים במהירות ואחזור לשגרה.

אמי הייתה מכינה לנו אוכל בריא והמון מרקים טעימים, אכלנו הרבה ירקות ופירות טריים היינו אוכלים בשר טרי עופות טריים ושותים מיץ תפוזים סחוט טבעי שאמי הייתה סוחטת לנו.  ולא אכלנו מאכלים מתוקים מלאים בסוכר.

פורים החג האהוב עליי מכל החגים. אחד המאפיינים העיקריים והמשמחים של חג הפורים הוא לבישת התחפושות. כל שנה, כמה חודשים לפני החג אמי הייתה תופרת לי תחפושת. כל פעם הייתי מתרגשת מחדש ושמחה. בחג עצמו היינו עורכים ארוחה חגיגית לכל המשפחה, מחלקים משלוחי מנות בין השכנים והמשפחה, מכינים הרבה עוגות צבעוניות ועוגות שקדים ומקשטים בסוכריות ועושים סעודת פורים. החג היה שמח מאוד ועם הרבה שירים וריקודים, אמי ודודותיי הכינו הרבה מגשים עם משלוחי מנות שחולקו בין השכנים וגם צלחות אוכל שחולקו לאנשים המסכנים (העניים) שהיו ברחוב.

ארוחת החג הייתה נמשכת מהצהרים ועד הערב ומלווה בהרבה שמחה, ריקודים ושירה. לאחר מכן היינו קוראים כולם ביחד את מגילת אסתר וכל אחד קרא חלק במגילה. נהוג היה שהמבוגרים היו שותים משקאות חריפים "עד דלא-ידע" ונהנים.

בגיל שש, בכיתה א', אמי תפרה לי את תחפושת מלכת אסתר, אני ועוד ארבע חברות התחפשנו כולנו למלכות אסתר והלכנו יחד לבית הספר. הייתה מסיבה גדולה לכל הילדים ברחבה של בית הספר, כולם היו מחופשים יפה ומיוחד וכל בית הספר חגג ביחד עם שירים ומשלוחי מנות אחד לשני.

שמלת הקפטאן, היא מזכרת שעוברת כ-4 דורות במשפחה, בעלת ערך רגשי רב ומלווה בזיכרונות רבים ומרגשים לאורך השנים. היא שמורה בביתה של סבתא אליס ונשמרת לאורך השנים כדי שתמשיך לשמש גם את הדורות הבאים במשפחה.

הקפטאן המשפחתי שלנו, שמלה מסורתית ומעוטרת בחוטי זהב שסבתא רבתא שלי מסעודה – מזל ז"ל קיבלה אותה מאמה עוד בהיותה ילדה קטנה במרוקו. היא סיפרה לה שלבשה אותו לפני חתונתה וביקשה ממנה לשמור עליה וללבוש אותה לפני החתונה. מאז הוא עבר מדור לדור מסבתא רבתא לסבתא שלי אליס וממנה לדודות שלי – אחיות של אימי שהמשיכו את המסורת ולבשו אותו אף הן ביום החינה שלהן.

על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה והמקווה יום לפני החתונה. בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים בעברית ובערבית. הערב כולו מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית ובתלבושות אותנטיות גם לגברים וגם לנשים. בטקס עצמו הנשים לובשות תלבושות ססגוניות ושמלות. שמלת הקפטאן היא שמלה מיוחדת ואוטנטית מבדים מבריקים ויקרים בשילוב רקמות מוזהבות.

תקופת הקורונה הייתה תקופה קשה מבחינתי. אני אלמנה וגרה לבד ובשל הרצון של בנותיי, חתני ונכדי לשמור עלי הם נמנעו מלהגיע ולבקר אותי לעיתים קרובות כפי שנהגו בעבר. לפני הקורונה נהגתי ללכת למועדון קשישים שבו השתתפתי בפעילויות כמו נסיעה להצגות, נסיעות למוזיאונים ומסיבות. בעקבות הקורונה אין פעילות במועדון ואני חוששת לצאת אפילו לסופר ולכן הנכדים או הבנות עושות עבורי את הקניות מהסופר באונליין. כאשר כבר מגיעים לבקר אותי, אנו מקפידים לעטות מסיכה ויושבים בריחוק אחד מהשני. אני מדברת כמעט כל יום בטלפון עם אחיי ואחיותיי וכמובן עם בנותיי ונכדיי שדואגים לשלומי.

הזוית האישית

תגל: שמחתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, לכתוב את הסיפור על סבתי אליס ולחשוף אותו לעוד אנשים שונים. נהניתי מאוד לעשות את העבודה, להיפגש עם סבתי ולשמוע את סיפוריה בהיותה ילדה ונערה.