מאגר סיפורי מורשת

שמחה נולדה בשנת 1939 בבית החולים 'הדסה הר הצופים' בירושלים. הוריה, זהבה ואברהם-ציון לוי, ילידי בגדד, עלו לארץ ישראל על גבי חמורים בשנת 1924 עם שני ילדיהם. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים: "הבית שלנו היה ליד הכותל המערבי, קרוב לבית הכנסת פורת יוסף ולבית החולים משגב לדך", סיפרה שמחה. לאביה היו חנות ירקות וקיוסק. אמה טיפלה בתשעת ילדי המשפחה, אשר שבעה מהם נולדו בירושלים. שמחה, שהיא השישית במניין הילדים, נולדה ב-כ"ב בתשרי – יום שמחת תורה. מכאן – שמה.

באותה תקופה שרר בעיר העתיקה מצב כלכלי קשה שהביא משפחות רבות לכדי חרפת רעב. תת תזונה, דיור עלוב, צפיפות ותנאי תברואה פרימיטיוויים היו רק חלק מהבעיות שהתושבים נאלצו להתמודד עמן. משפחתה של שמחה גרה בבית אבן, עששית שימשה לתאורה ומים נשאבו מהבור שבחצר. ברבות הימים אביה המציא פטנט: הוא העמיד על דרגש בחצר דוּד מים והתקין לו ברז (חַנָפִיָה), כך אפשר היה לשאוב מים ביתר קלות.

בגיל שלוש שמחה הלכה לגן הילדים שהיה ממוקם במרחק הליכה לא קצרה מהבית, ומדי בוקר היא הייתה עושה את הדרך לבדה. כיוון שהיה זה הגן היחיד בעיר העתיקה, התקבצו בין כתליו כל ילדי הרובע היהודי בגילאי שלוש עד שש, שהגיעו מכל סמטאות העיר העתיקה וגם משכונת ימין משה שמחוץ לחומות. שתי גננות, חיה ('המבוגרת') וניצה נפתלי ('הצעירה והיפה'), עבדו בגן, שהתנהל בבית אבן מוקף חצר מרוצפת, ובה נדנדה, קוביות גדולות מעץ וארגז חול. בחדר הגדול היה מטבח שבו הטבחית הכינה את הארוחות לילדים: ארוחת הבוקר כללה כריך עם סרדינים וכוס קקאו, וארוחת צהריים (צמחונית) חמה, שכללה מרקים מקטניות (אפונה, שעועית, עדשים), פשטידות מירקות ופודינג בצבעים ובטעמים שונים. הפודינג זכה להצלחה מרובה, ובמילותיה של שמחה: "הפודינג היה טעים, חבל על הזמן…" למותר לציין, שעבור ילדים רבים, היו אלה שתי הארוחות היחידות שאכלו במשך היום.

צמוד לגן גר השמש עם משפחתו, משפחת סרי. השמש היה אחראי על הגן, על הציוד ועל הניקיון. שמחה נזכרת בערגה בחיי הגן, במיוחד בפינת החי שבה גידלו ארנבות, צבים וציפרים. הילדים בתורנות טיפלו בחיות. שמחה אהבה לעבוד בפינת החי והיא מציינת בחיוך: "אני עדיין זוכרת את הריח…" היא ממשיכה ומספרת: "חגגנו בגן את כל החגים ומועדי ישראל, לימדו אותנו נושאים כמו פירות הדר, ירקות, בעלי מקצוע ועוד. לקחו אותנו להרבה טיולים באוטובוס של חברת 'המקשר', טיולים מחוץ לחומה, לגן החיות, לתחנת הקמח של מונטיפיורי. גם לטיולי טבע, לשדות, קטפנו כלניות ורקפות (זה היה לפני חקיקת החוק להגנת פרחי הבר)".

בהגיעה לגיל שש, ולאחר בחינות מיון, שמחה החלה ללמוד בבית הספר לבנות ב' בעיר העתיקה ברחוב הארמנים על יד ביתו של הרב מרדכי ויינגרטן, נשיא ועד היישוב היהודי בעיר העתיקה. בבית ספר זה היא למדה בכיתות א-ב. מורתה הייתה אהובה ירושלמי. "היא הייתה האורים והתומים שלי", מספרת שמחה, "היא לימדה את כל מקצועות הלימוד כולל התעמלות בוקר. והמנהלת הייתה הדסה בריל".

ארגונים וולונטריים-פילנתרופיים אספו תרומות למען רווחת ילדי הגן ובית הספר. שלחו חבילות אוכל, ביגוד והנעלה, דאגו ללבושן של התלמידות, אשר בימות החורף הקשים של ירושלים באו לבושות בשמלות קיץ, ללא גרביים ובנעליים בלויות. הארגונים עסקו גם בהקמת מועדונים לילדים ולנוער בשכונות צפופות שהיו מיושבות באוכלוסייה דלת אמצעים. במועדונים אלו נערכו פעילויות חינוכיות-חברתיות-ספורטיביות בשעות הפנאי, והתקיימה בהם תכנית נופש שכללה חוגים שונים, כדרמה, נגרות וכיור.

בינואר 1936 הוקם מועדון בין כותלי בית הספר לבנות ב' בתמיכתה של הסתדרות נשים ציוניות (ויצ"ו). המועדון פעל מדי יום לאחר שעות הלימודים והתנהל על ידי מדריכים, שעמדו תחת פיקוח לשכת הנוער של מחלקת החינוך. המדריכים עמדו בקשר עם המורים למען יוכלו להגיש את מלוא העזרה הדרושה לתלמידות. התלמידות הכינו את שיעורי הבית בפיקוח המדריכים, ובנוסף, הועסקו על ידיהם במשחק, בשירה, בריתמיקה ובמלאכות יד. שמחה זוכרת במיוחד את המדריך הראשי עמנואל מידב, שהיה לדבריה, "הגיבור של העיר העתיקה, היה הבוס של המדריכים, שנפל במלחמת העצמאות".

החל משנת 1930 שימש בית הספר לבנות ב' כמקום התנסות לפרחי ההוראה של בית המדרש למורים העברי. שמחה אהבה את שיעורי חג"ם (חינוך גופני מורחב): טיפוס על חבל, קפיצות בדלגיות, ריצה תחרותית, משחקי כדור כמו מחניים. פרחי ההוראה השתלבו בכיתות השונות, צפו בשיעורים במקצועות השונים ונתנו שיעורי הוראה בהדרכתם של מורי בית הספר. שיתוף הפעולה בין בית הספר לבנות ב' לבין בית המדרש למורים העברי נמשך עד 1948.

שמחה זוכרת ילדות מאושרת בעיר העתיקה בחיק משפחה חמה ואוהבת, בחברת חברותיה בגן ובבית הספר. חייה השתנו, תכלית שינוי, בשנת 1948 עם פרוץ מלחמת העצמאות. אחיה בן ה-16, עזרא, שהתנדב לארגון 'ההגנה', נפל על חומות העיר העתיקה. הרובע היהודי נכנע ונפל בידי הירדנים, הגברים נלקחו בשבי לרבת עמון והתושבים נדדו לשכונת קטמון, שם הם שוכנו בבתים שנעזבו על ידי הערבים. שמחה ומשפחתה השכולה עזבו בלב כבד את ביתם מזה 24 שנים בעיר העתיקה והתיישבו בשכונת קטמון. ילדותה של שמחה נקטעה באיבה, מעתה מתחיל פרק חדש בחייה. היא סיימה את בית הספר העממי, את התיכון המקצועי על שם אליס סליגסברג ואת המדרשה לתזונה, ובתנועת 'הנוער העובד והלומד' הכירה את ארז זילברצווייג, מי שעתיד להיות בעלה.

הזוית האישית

הסיפור תועד בפאלאס להבים והועלה לאתר במסגרת הקשר הרב דורי