מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה, אני סבתא של שחר, נכדתי מבתי עדי. אמי יפה לבית מזרחי היא ניצולת שואה מהעיר לריסה שביוון. אבי נלסון לבית ישראל – אסיר ציון מאלכסנדריה שבמצרים, עלה ארצה בשם בדוי אחרי שחרורו מהכלא, שכל חטאו היה פעילויות פרו ציונית באלכסנדריה.

הוריי הכירו במעברה בה שוכנו עם עלייתם ארצה. המעברה של משפחת אבי הייתה בשכנות למעברה של משפחת אמי. בשנת 1952 נישאו הורי זה לזו.

אני כפעוטה

ילדותי

נולדתי בחיפה בשנת 1956, בת בכורה להוריי, נלסון ז"ל ויפה תבל"א, וכבכורה נקראתי על שם סבתי אלגרה, שפירושו בעברית שמחה, שם שהשתנה ל"גילה" שיהיה יותר "עברי".

במהלך שלוש שנותיי הראשונות, שאותן אני לא זוכרת, גרנו "בכפר אתא" שהיום נקראת "קריית אתא" ואחר כך עברנו לחיפה לשכונת קריית אליעזר, שם אמי גרה עד היום, בדירה קטנה. חלקתי חדר אחד עם שני אחי שנולדו אחר כך, שלומי ואלון, אבל את רוב שעות היום היינו מבלים בחצר הענקית שהייתה בחזית הבלוק שלנו. למרות שהדירה קטנה, אף פעם לא הרגשנו צפיפות, תמיד היה נעים וחמים, ובחופשים היו מתארחים אצלנו בני דודים ודודים ללא שום בעיה של חוסר מקום. פשוט פרשנו שמיכות פוך על הרצפה, וכל הבית הפך בלילה למיטה משותפת אחת גדולה. אין הנאה גדולה מה"ביחד הזה"!

בגן חובה הייתי בגן שלווה, לגננת קראו צירקה. בביה"ס היסודי למדתי ב"שלווה", שם למדתי מכיתה א' ועד כיתה ח' – כך היה אז, לא הייתה חטיבת ביניים. מגיל 9 התחלתי ללמוד לרקוד בלט קלאסי במרכז הספורט שהיה קרוב לביתי בקריית אליעזר, הייתי ממש "בלרינה"! במקביל רקדתי ריקוד עם במועדון גנים (מה שהיום הפך למכללה לאמנות ויצ"ו). הריקוד היה חלק מרכזי בחיי, אהבתי מאוד לרקוד, לשיר ולנגן, כך ששעות הפנאי שלי היו מאוד עמוסות בפעילויות. ניגנתי בפסנתר גם בקונצרטים, רקדתי בלהקת המחול העירונית של חיפה, הייתי הסולנית, שרתי במקהלת בית ספר והשתתפתי בכנס מקהלות כל שנה ובבלט כל שנה – במשך חמש שנים – קיבלתי תעודות הצטיינות.

מעבר לכל הנ"ל הייתי חברה גם בצופים בשבט "עמית" ובימי שישי בערב אחרי מפגשים של ערבי כיתה היינו מתאספים בבית הפנוי של אחד החברים והתחלנו מסיבות סלוניות בכיתה ז'. בנים בנות ריקודי זוגות, חברויות וכו'. במשך כל ילדותי, עד סוף כיתה ח', חיי החברה היו בדרך כלל בחוץ, טלוויזיה לא הייתה והיינו מבלים על הדשא כל ילדי הבנין ביחד. הבנים שיחקו כדורגל, הבנות ישבו במעגלים ו"ריכלו" או ששיחקנו "חמש אבנים", כלי המשחק היו קוביות קטנות מברזל או "גומי". שיא הפעילות בחוץ נערך בחופש הגדול, המשחק שהיה אהוב עליי במיוחד היה סימני דרך בחושך. היינו מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצה אחת הייתה מסמנת בגיר על הכביש והמדרכות חצים עד למקום המסתור והקבוצה השנייה הייתה מחפשת בעקבות החיצים עם פנסים בלילה את הקבוצה הראשונה במקום המסתור. זה היה ממלא לנו ערבים שלמים. כמשפחה, כל יום שישי היינו נוסעים לקידוש אצל סבא וסבתא שלי שגרו בגב ים (היום קריית ים). הם גרו בבית מאוד קטן ואנחנו היינו ברוך השם משפחה גדולה, כך שסביב השולחן ישבו מעגל אחד ועמדו מעגל שני, כשהיושבים סיימו לאכול, העומדים התיישבו לאכול והיינו בשמחה ובאושר, אהבנו לשיר שירי שבת, כלי הנגינה היו נקישות הסכו"ם על הכוסות, שישו ושימחו. מאוד אהבתי את המפגשים האלו! במוצאי שבת היינו נוסעים לסבא וסבתא מצד אמי שגרו בהדר לארוחות בורקס, ברוקיטוס, ביצים קשות, זיתים ומלפפונים. זה היה טעם גן עדן, ועוד מפגש עם החלק השני של המשפחה.

סופרמרקטים עדיין לא היו, קנינו במכולת השכונתית של "מאיר", את הביצים שמו בשקית נייר חומה ואת הלחם היו מנסרים כי קנינו רק חצי לחם. את החשבון היה עורך מאיר עם עט שהיה שולף מהאוזן על פיסת נייר והתשלום היה רק במזומן, כי לא היו עדיין כרטיסי אשראי.

בגרותי – בית ספר תיכון

במבדקים שנערכו בביה"ס בכיתה ח' נמצאתי מתאימה ללימודים בבי"ס תיכון מקצועי. הומלצתי ללמוד בבי"ס בסמת למורת רוחי, כי זה היה בי"ס שהיה מזוהה יותר עם בנים ולא רציתי, אבל הוריי ראו בהמלצה זו מאוד מחמיאה כי היה זה בי"ס של הטכניון שבו שולבו לימודי מקצוע עם לימודים רגילים עם בגרות. ואכן לבסוף למדתי בבסמת במסלול של הנדסאי בניין. יום הלימודים היה ארוך ומתיש, ביה"ס היה רחוק מהבית ומעבר ללימודים הרגילים שולבו בו לימודי שרטוט בניין, שרטוט טכני, סטטיקה וקונסטרוקציות פלדה. הרבה שעות הקדשתי ללימודים ולשיעורי הבית אך במקביל המשכתי לרקוד, הייתי סולנית של להקת המחול העירונית של חיפה , חזרות, הופעות וכו'.

בחודש מאי 1973, בעוד אני בת 17, הכירו לי חייל יפה תואר, דורון, והפכנו לזוג. היינו נפגשים רק בסופי שבוע כל שבועיים שלושה כי החייל שלי היה בשירות קרבי.

דורון ואני בצעירותנו

כעבור חמישה חודשי חברות פרצה מלחמת יום הכיפורים בתאריך 6.10.1973. דורון – צנחן חובש קרבי בשירות סדיר, נלחם בגבול מצרים על גדות תעלת סואץ. זו הייתה תקופה מאוד קשה לנערה בת 17 וכשאין שום קשר, אין טלפונים, אין מכתבים, אין קשר והכל לא ידוע, למעט שיודעים שהמלחמה קשה קשה קשה ואני יודעת שדורון בקו האש הראשון הקשה והמסוכן.

העדכונים היחידים שהיו הגיעו בערוץ האחד ששידרה הטלויזיה. לי היה הרגל כל תקופת המלחמה וחוסר הוודאות בקשר למיקומו ומצבו של החייל שלי במלחמה – הייתי צמודה לטרנזיסטור, זה מקלט רדיו קטנטן אדום שפעל על סוללות, הייתי מקשיבה לו כל היום וכל הלילה בחרדה תמידית. זכור לי במיוחד ליל ה- 16 באוקטובר בו לא הצלחתי לעצום עין, הייתה לי הרגשה לא טובה, זה היה לאחר עשרה ימי לחימה קשים. באותו יום החלטתי עם עצמי שאני בכל ערב כותבת לדורון מכתב ועוטפת אותו במעטפה מיוחדת ובולטת במסגרת מיוחדת. וזאת כדי שברגע שהמכתבים שלי יגיעו ובתקווה שיגיעו ליחידה שלו, דורון יוכל לשלוף את המכתבים שלי ישר בגלל הנראות שלהם.

לימים… דורון הגיע אחרי המלחמה ברוך השם בריא ושלם עם אוסף המכתבים שקיבל ממני, המון המון מכתבים, ואכן – כמו שרציתי, את המכתבים שלי זיהו מיד ושלפו אותם בקלות ומסתבר שהמכתבים האלו עודדו אותו מאוד בימים קשים וה- 16 באוקטובר היה יום הלחימה הקשה ביותר עבורו. זה היה הקרב הידוע ב"חווה הסינית" ודורון שרד אותו עם פצע גדול בלב.

כעבור שנתיים דורון השתחרר מהצבא והחל ללמוד הנדסה בטכניון. אני בכיתה יד' (כעתודאית בבסמת) נישאתי לדורון בתאריך 29.02.1976, תאריך יוצא דופן המתקיים אחת לארבע שנים. בשנה הראשונה שלי כאישה נשואה הייתי מחוייבת בשירות צבאי, זאת בגלל שהצבא איפשר לי לימודי עתודה. כעבור שנה, ב-1977, הפכנו למשפחה.

אנחנו משפחה

במקביל להפיכתנו למשפחה עם הולדת בתנו הבכורה רוני, דורון סיים לימודיו כהנדסאי בניין ובמסגרת עבודתו עברנו לגור בעיר הראשונה ברמת הגולן – קצרין, דורון היה מבוני המבנים הציבוריים הראשונים שם כגון בית הכנסת, המרכז המסחרי, מוזיאון ובריכת השחיה. כעבור שנה וחצי חזרנו לגור בחיפה ושוב גדלה המשפחה, עדי נוספה למשפחתנו וכעבור שלוש שנים נוספות נולדה בתנו טל. שכונת ילדותן של הבנות הייתה אחוזה. גרנו בשכנות עם משפחתו של דורון – הוריו וסביו. היינו הרבה הרבה ביחד, ארוחות שישי וכל ארוחות החג, תמיד ביחד כמשפחה גדולה ומאוחדת.

בשנת 1992 התחלתי לעבוד בחברת החשמל לישראל באגף התכנון ההנדסי. עסקתי בעריכת היתרי בנייה לכל מתקני חברת החשמל (תחנות כוח, טורבינות גז, ותחנות משנה) בכל הארץ. שנה לאחר מכן נולדה לנו בת נוספת, לאחר שציפינו לבן, בת זקונים ו"צעצוע" לאחיותיה – יובל. הבנות גדלו והאהבה הגדולה שלי לריקוד ומחול לא דעכה. יום אחד בתי ראתה פרסום על לימודי מחול הפלמנקו למבוגרים, ראיתי, ניסיתי והתאהבתי. ועד היום היום אני רוקדת, חוקרת, מופיעה ורואה מופעי פלמנקו בארץ ובעולם. אינני רקדנית אבל חובבת, משתלמת ומתלמדת של המחול המורכב והיפה הזה.

כיום אני בת 67, פרשתי מהעבודה לפני כחמש שנים, אחרי 30 שנות עבודה כהנדסאית בניין בחברת החשמל. אהבתי מאוד את עבודתי, מיום סיום לימודיי בבסמת ועד לפרישתי לגמלאות עסקתי באותו המקצוע – הנדסת בניין. אני גאה מאוד במשפחה שהקמתי, ארבע בנות לתפארת, שבעה נכדים ונכדות, שחר היא הנכדה מספר 4! אנחנו משפחה מאוד מחוברת, נפגשים לארוחות כל חג וכל סופי שבוע ומשתדלים לפחות פעם בשנה לצאת לחופשה כולם ביחד בארץ או מחוצה לה. אנחנו מאוד מאוד אוהבים את הביחד.

המשפחה המורחבת

לסיכום, אני מאחלת לי ולנו שימשיך להיות לפחות ככה, שהמשפחה תמשיך לגדול, שלשחר יהיו עוד בני/בנות דודה (יש לי עוד שתי בנות רווקות). ולי אני מאחלת שאמשיך להתרגש מהפלמנקו ולא להתייאש, גם כשקשה – כי בסוף זה מצליח לי – אולה….!!!

הזוית האישית

שחר: גיליתי והכרתי דברים שלא ידעתי על סבתא, על הילדות שלה, על הבגרות, על שכונת מגוריה ועל סיפור היכרותה את סבא שלי.