מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר גורפין, אני גרה במגדלי הים התיכון שבגני תקווה ומשתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם שתי תלמידות, אלה דקל ולילך בכר שיחד איתן אני מתעדות את סיפור חיי. במפגש עם הבנות, הראתי להן את חוברת התיעוד שהכנתי לפני כשלוש שנים לזיכרו של אבי, שמואל אליהו קסנר ז"ל, התיעוד נעשה יחד עם נכדתי אפרת ושתי חברותיה לכתה.

חוברת לזיכרו של אבי שמואל אליהו קסנר ז"ל, שהוכנה ע"י נכדתי אפרת

אבי שמואל אליהו קסנר

אבי שמואל אליהו קסנר נולד נולד בשנת תרע"א, יולי 1911, בטרנסילבניה שברומניה, בעיר וישו דה סוס, להוריו אריה נחום ואידה קסנר.

סיפור עלייתו של אבי לארץ ישראל

כך הגיע אבי לארץ ישראל 

בשנת 1936 היה קל יותר לקבל סרטיפיקטים דרך ההסתדרות והארגונים הציוניים. בגלל ההתקוממות הערבית לא כל אחד רצה בתקופה זו לנסוע לארץ ישראל, פחדנים נשארו בבית ואילו הפטריוטים היו מאושרים. כשבעל משפחה קיבל סרטיפיקט היו מוסיפים למסמכים המשפטיים עוד שמות של אנשים זרים, כאילו שהם בני משפחה.

ברומניה לא היו שום קשיים להכין תעודות מזוייפות, וכל מי שרצה לצאת ניסה את מזלו בדרכים יצירתיות, להשיג את האישור. בין אלה היה גם אבי זצ"ל, שמצבו המשפחתי לא היה קל, אביו, סבי, לא היה בחיים והוא היה חייב לתמוך באמו האלמנה באחיו הצעיר ובאחותו.

מאחר והפך בגיל צעיר לראש המשפחה, חשב על מקצוע בו יוכל לעזור ולפרנס את המשפחה, לשם כך למד את מקצוע הנגרות. הוא שמע שבארץ ישראל חסרים נגרים וחשב שזה מקצוע טוב עבורו. הוא למד נגרות רהיטים, והתמחה בחריטה על עץ, חריטה של פיתוחי שושנים ואריות, כמו שיש ברהיטי ארמונות ורסאי, אבל בארץ ישראל, היו צריכים בסופו של דבר, נגרים לחלונות ודלתות – לבניינים שנבנו, שכן הארץ הייתה בצמיחה ובתנופת פיתוח ובנו פה הרבה בתים ושיכונים.

לקח הרבה זמן עד שהוא הצליח לקבל את הסרטיפיקט והוא מאוד רצה לזרז את התהליך, בעיקר משום שהוא התקרב מאוד לגיל הגיוס בצבא רומניה. ברומניה הם לא נתנו שום עזרה למשפחות החיילים ולכן הוא חיפש דרך מהירה לנסוע ולהגיע לארץ ישראל והפתרון היה להצטרף ל"משפחה פיקטיבית" למשפחת גליק.

קרובת משפחה רחוקה השיגה סרטיפיקט משפחתי עבור משפחת אחיה, גליק, שהיה אב לחמישה ילדים.  הוא למעשה רצה רק לבקר בישראל לפני שיחליט אם הוא רוצה לעשות עלייה ולהתיישב בארץ.

אמנם הוא קיבל סרטיפיקט, אולם לא היה לו מספיק כסף להוצאות הדרך עבור כל בני המשפחה ולכן הוא הודיע לקרוביו, שאם ישלמו לו את הוצאות הדרך גם עבורו וגם עבור בתו הבכורה, הוא יוכל לסדר לנספחים את המסמכים הדרושים – "המזוייפים" כמובן – כך שהמצטרפים יחשבו כילדיו.

בדרך זו היגיע אבי בשנת 1936, לארץ ישראל, עם ה"אבא" הפיקטיבי שלו, עם הבחורה שהייתה רשומה כ"אימא" שלו ועם חמישה "אחים" צעירים.

אבי בתמונה עם המשפחה הפקטיבית – משפחת גליק, שאימץ לצורך קבלת הסרטיפיקט לעלייה לארץ

לפני יציאתו לדרך, אבי התארס עם אימא שלי, ששילמה לו את הוצאות הנסיעה, כדי שיוכל לשלוח גם לה סרטיפיקט, כתושב פלשתינה. הרבה נישואים פיקטיביים כאלה נעשו כדי להעלות יהודים ארצה.

כעבור שנה, אמי קיבלה את הסרטיפיקט שאבי שלח לה ועלתה לארץ וגרה בירושלים. כעבור זמן קצר נערכה החתונה בירושלים והם עברו לגור בשכונת מקור ברוך ברחוב רש"י.

 הורי היקרים ז"ל

לאחר החתונה אמי עבדה כתופרת, אך לאבי לא נמצאה פרנסה בירושלים. אני כבר נולדתי והמשפחה התרחבה ולכן הם החליטו לעבור לגדרה. שם לאבי היה בית מלאכה לצעצועים. אבי לא לקח בחשבון את  התקופה הכלכלית הקשה, כשלאנשים לא היה כסף לאוכל, אז כל שכן, שלא לרכישת צעצועים יוקרתיים מעץ.

עם הורי בילדותי

להמשך קריאת הסיפור המלא, סיפורה של המשפחה על הסתגלותה לחיים בישראל, סיפור התאונה המחרידה בה נהרג האב שמואל, כשאסתר הייתה ילדה בת קטנה בת תשע וחצי, אחותה ציפי ז"ל, הייתה בת חמש ואימא שלה הייתה בחודש השביעי להריונה. סיפורה של המשפחה שהמשיכה להתמודד בצל היתמות – הסיפור המלא בקישור הבא:

קישור לסיפור המלא – שמואל אליהו קסנר

אחרית דבר

הרבה פעמים אני חושבת מה היה קורה אילו אבי לא היה נהרג, איך היו נראים חיי השונים מחיי האמיתיים?

האסון הזה היה צומת מאוד משמעותי בחיי, הן בצד החברתי והן בצד של הדימוי העצמי שלי. לכל אחד בחייו ישנם צמתים כאלה והרהור מה היה קורה "אילו"? שאלות שנוכל לשאול ולשחק בדמיון. הבאתי את סיפורו של אבי ז"ל, סיפור חייו ומותו שהשפיעו על חיי ואישיותי. השנים חלפו, ב"ה גדלתי, חוויתי חוויות ילדות רבות בחלקן טובות ובחלקן קשות, אולם הגעגוע לאבי אף פעם לא עזב אותי ומלווה אותי כל השנים.

במהלך השנים הכרתי את בן זוגי, נישאנו והבאנו לעולם שלושה ילדים מוצלחים. יש לי היום נכדים ובלי עין הרע אפילו כבר שלושה נינים!

החיים הם חוויה אחת גדולה ויש בהם עליות ומורדות, אבל ה"חוויה" הגדולה היא – חדוות החיים!!!

הזוית האישית

סבתא אסתר: לאפרת נכדתי המיוחדת והאהובה! בעקבות בקשתך לכתוב על סבא רבא, שמואל אליהו ז"ל, זה כאילו נמסר משמים, שעכשיו אני גם לא מתרוצצת בין פעילויות התנדבויות להרצאות ויש לי את כל הזמן שבעולם לחפש מסמכים ולנבור בתמונות ישנות ובאמת זו הזדמנות פז גם לי להעלות על הכתב את סיפורו של אבי ז"ל.

תודה רבה שנתת לי הזדמנות להעלות זיכרונות, לחטט בתמונות ולמצוא מסמכים ישנים ומצהיבים. ריגש אותי מאוד!

נכתב בחודש אדר תש"פ

הנכדה אפרת: האמת, לפני כל המסע הזה לא ידעתי הרבה על סבא שמואל, סבא רבא שלי, אולי בגלל שסבתא לא הרבה סיפרה … ואולי בגלל שאני לא הרבתי לשאול… לא חשבתי שיש כל כך הרבה לשמוע! כל כך הרבה ללמוד! כשהצעתי לסבתא להעלות את הדברים על הכתב היא הצטרפה לרעיון במרץ נעורים, הייתה זו חוויה גדולה! כל משפחתי הייתה שותפה לה… היא סיפרה, אני הקשבתי, היא חיפשה תמונות, אני אספתי ושוב חווינו יחד את כל הזיכרונות והאירועים נוצר ביננו קשר חזק שלא היה לפני…

אכן – חוויה גדולה הייתה זו בשבילי!

תודה לתלמידות אלה דקל ולילך בכר מחטיבת הבניים "ראשונים", בגני תקווה על הרעיון וההזדמנות להעלות את סיפורו של אבי למאגר סיפורי המורשת של תכנית הקשר הרב דורי, במוזיאון העם היהודי – מוזיאון אנו.