מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה בנזימן לבית וייס, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה השתתפתי השנה, אני מעלה סיפור מורשת משפחתי אל מאגר התכנית. אתחיל את סיפורי מדור הסבים והסבתות שלי.

סבי יאיר נטע וייס נשא לאישה את סבתי גננדל לבית ארנפלד. הם התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמור מביקסאד, קיבלו את ברכתו ומאותו רגע נולדו עשרה ילדים. כמעט בכל שנה ילד. אבי חיים היה הילד השישי. שמו הרומני  – אדוארד. אחיו ואחיותיו: יצחק אייזיק, משה, יהושע, ישראל, יהודה, פייגא מלכה, גולדה, הינדא, אלטע אסתר.

מימין: סבי שמואל וייס, משמאל: סבתי גננדל (גיזלה) וייס לבית ארנפלד

המשפחה הייתה מאוד ענייה. היה חסר להם אפילו אוכל, אבל הייתה זו משפחה שמחה ומלוכדת. הם גרו בעיירה ובה היו חיי קהילה תוססים. אבא גדל על ערכים של התחשבות בזולת והסתפקות במועט, והכל מתוך אמונה והכרת הטוב. ההורים שלו היו עסוקים מאוד בהישרדות יום יומית. עד שהנאצים ימ"ש הגיעו. כל יהודי העיירה נלקחו לגטו. לפני שהמשפחה יצאה מן הבית כינס אותם סבי ואמר: "אני לא יודע מה יעלה בגורלנו אבל אם נזכה לשוב, ניפגש כאן בבית".

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. מפקד הגטו היה אכזר במיוחד. מן הגטו לקחו אותם ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. היה זה לאחר חג השבועות תש"ד, 1944. באושוויץ מנגלה ימ"ש מיין אותם לחיים ולמוות. אבי היה אז בן 16. הוא כנראה זייף את גילו ל- 18 וגם בזכות גובהו, היה נראה בעל כושר לעבוד. הוריו של אבי ואחיו ואחיותיו הצעירים נשלחו לתאי הגזים. אבא לא הספיק להיפרד מהם. הוא ועוד שלושה מאחיו הבוגרים נשלחו למחנות באוסטריה, אבנזה ומטהאוזן, במטרה לנצל אותם עד להוצאתם להורג. אלה היו מחנות קשים מנשוא. אבא היה היחיד ממשפחתו ששרד. כששוחרר מן המחנה היה חולה ותשוש, הוא היה מאושפז בבית חולים למשך שלוש שנים. לאחר מכן עשה כמצוות אביו ונסע הביתה לבדוק אם מישהו שרד. לצערו גילה שבבית חיה משפחה מקומית לא יהודיה. הוא שאל אם מישהו ממשפחתו שרד ובא הביתה. סיפרו לו שאף אחד ממשפחתו לא חזר. כל ימיו קיווה אבי למצוא מישהו מהמשפחה. הוא לא מצא, אבל הוא זכה להקים משפחה וכך להמשיך את השושלת המשפחתית שנגדעה. אבא נשא לאישה את אמי רבקה-הרטה לבית לוי, גם היא ילידת רומניה.

חתונת הוריי, אוקטובר 1953, עם סבא אהרון, סבתא חיה ודודה אלוש בחצר בית ילדותה של אמי בהשדט

אימא גדלה בכפר נידח עם הוריה ואחותה, הוריה: אהרן וחיה לוי ואחותה: שרה בילא, שכונתה בחיבה אלוש. הם היו המשפחה היהודיה היחידה בכפר. הדבר הזה הקשה עליהם מאוד מבחינת אורח החיים. בית הכנסת היה במרחק גדול. בית הספר היה של גויים כך שלא הייתה להם קהילה וגם לא חברה. הם נאלצו להישאר בכפר הזה לצורכי פרנסה. לסבי הייתה שם חנות מכולת. בזמן המלחמה אימא ומשפחתה גורשו מביתם בחוסר כל. נולדו להם בן ובת: אחי שמואל ואני, מלכה. שמואל יליד 1954 ואני ילידת 1958. הוריי רצו מאוד לעלות ארצה אך ממשלת רומניה לא אפשרה זאת בקלות.

אחי שמואל ואני, מלכה

חלום העלייה ארצה, מתגשם

בשנת 1961 קיבלנו את האישור לצאת מרומניה. עלינו ארצה באונייה. הגענו בערב יום הכיפורים. לאחר שהאונייה עגנה בחיפה, שאלו את הוריי לאן הם רוצים להגיע כאן בארץ. חודשיים לפני כן עלו סבי וסבתי, הוריה של אמי, והם נשלחו לירושלים. לכן ביקשו הוריי להצטרף אליהם לירושלים. הגענו לאסבסטונים שבקריית היובל. התחלנו כאן חיים חדשים עם חבלי קליטה לא פשוטים. הוריי, שלא ידעו את השפה, נאלצו לעבוד בעבודות פשוטות וקשות. הפרנסה הייתה בדוחק. התגוררנו בדירת עמידר בגודל של כ- 40 מ"ר. מעולם לא היה לי ולאחי חדר משלנו. ישנו על הספה בסלון. הוריי התקשו לעזור לנו בלימודים, בגלל פער השפות. אני הייתי אז בת שלוש, לכן קלטתי די מהר את השפה. אך יחד עם זאת, במשך שנים הרגשתי שונה וחריגה מבחינה חברתית. זו הייתה תחושה מאד לא נעימה.

בילדותי נהגנו לצאת בחודשי הקיץ לחופשה בת מספר ימים בנתניה. לא יכולנו להרשות לעצמנו בילוי בבית מלון. התארחנו אצל משפחה שלא הכרנו. הם השכירו לנו את סלון ביתם, כשהם נמצאים בבית. אבי אהב מאד לבלות בים. אני פחדתי מעוצמת הגלים. אבי שהיה אדם גבוה, נשא אותי בזרועותיו כשנכנס למים. במרומי ידיו החזקות חשתי מוגנת. כילדה נהגתי לאבד חפצים לעיתים קרובות. בין היתר כרטיסיות של אוטובוס. למדתי בשכונת בית וגן, מרחק נסיעה באוטובוס מביתי. נסעתי לבית הספר מאז שהייתי בכיתה א'. יום אחד שכחתי בתחנת האוטובוס את הילקוט שלי. זה היה לגמרי לא פשוט. הוריי חסרי האמצעים התקשו מאד לשאת את ההפסדים שגרמתי. כמובן שחשתי בושה ואשמה.

מלחמת ששת הימים פרצה כשמלאו לי תשע שנים. אני זוכרת את עצמי בבוקרו של אותו יום שני. ישבתי בתחנת האוטובוס והמתנתי שעה ארוכה. כנראה שתנועת האוטובוסים הופסקה. לפתע עבר אדם ברחוב, ואמר לי: "לכי הביתה ילדה. יש מלחמה". חזרתי הביתה רועדת מפחד. איש לא היה שם. הם יצאו למקלט השכונתי והיו בטוחים שאני כבר בבית הספר. מישהו הראה לי את המקלט. הרחובות היו שוממים. היה בהם פחד מוות.

בילדותי שרו לי שירים ברומנית ובהונגרית. אני זוכרת את חלקם. בנערותי הערצתי את הזמר יגאל בשן. "יש לי ציפור קטנה בלב, והיא עושה בי מנגינות…". בשכונת העולים בה גדלתי עד גיל 14, שיחקנו משחקי חצר: קלאס, גומי, מחניים, חמש אבנים. קפצנו בחבל. הייתי ילדה רזונת ותמירה, קלת תנועה. התביישתי בגובה שלי שהיה נדמה לי חריג. גם  הייתי נבוכה בשל הנמשים שהיו על פניי.

חיי הבוגרים

גדלתי ובגרתי. למדתי באוניברסיטה העברית עבודה סוציאלית. אני עוסקת בתחום הגיל השלישי מזה 43 שנים. נישאתי בשנת 1982 בגיל 24. הכרתי את בעלי באמצעות שידוך. בן דודו היה שכן שלנו, הבן דוד הוא אדם חרדי. הוא חשב שאם שנינו משתייכים לזרם הדתי לאומי, זהו תנאי מספיק להתאמה. ואכן מצאנו חן זה בעיני זה והתחתנו. כיום זה לא עובד באופן הפשוט הזה. הצעירים ניגשים להיכרויות מנקודת מבט הרבה יותר מורכבת ומתוסבכת.  נקודת המבט הפשוטה שלנו על החיים ועל הזוגיות, מאפשרת יציבות לאורך שנים. ילדתי חמישה ילדים.

בחתונתי א' סיון תשמ"ב עם הוריי, אחי שמואל וייס ושני ילדיו

אבי היקר, ששרד יחידי ממשפחתו את התופת, נפטר באופן טראגי טרם מלאו לו 62 שנים, כתוצאה מנפילה מסולם בתוך הבית. הייתי אז בסוף הריון רביעי. במלאת שלושים לפטירתו נולד לי בן שנושא את שמו – חיים. נותרתי עם הרבה שאלות ללא תשובות. משום מה, לא שאלתי את אבי שאלות בחייו. לכן אני עסוקה מאד בשנים האחרונות בחיפוש אחר שורשיי. לפני כשלוש שנים נסעתי לרומניה לעיירה בה גדל אבי. הסתובבתי נרגשת וכואבת בסמטאות ילדותו, תרה אחר רמזים לחיים שהיו שם עד פרוץ המלחמה. בחודש הבא אגשים חלום ואצא בעזרת השם למסע בפולין.

אבי חיים וייס, 1985, בחצר הבית בזיכרון משה

באחד ממפגשי הקשר הרב דורי בחרתי לשתף אתכם בסיפורו של ספל בן למעלה מ 70 שנה. ספל שעלה אתנו ארצה מרומניה. זהו ספל אמייל שחלקו מקולף וחלוד. מבחינתי הוא תמצית סיפור ילדותם ונעוריהם של הוריי בצל השואה האיומה, שניפצה להם את חלומותיהם ופגעה בשלמות משפחתם. זהו גם סיפור העלייה שלנו ארצה בחוסר כל. התחלה חדשה של הסתגלות לתרבות ושפה לא מוכרת. אך עם כל הקושי, זכינו להגיע לארץ שלנו ולחוש מוגנים בעזרת צבא משלנו.

הספל שמתמצת סיפור חיים

כיום אני סבתא לשמונה עשר נכדים, כן ירבו. אני מרגישה נפלא על הזכות להקים משפחה גדולה לתפארת, כהמשך למשפחה הענפה שהייתה ואיננה. נפרדתי מאמי לפני שנתיים בדיוק. היא הלכה לעולמה רוויית נחת מהצאצאים שזכתה להכיר.

החלומות שלי

חלמתי להקים משפחה וזכיתי לעשות זאת. המשפחה בעיניי היא ערך עליון ונכס עצום. אני נהנית לעסוק בתחום המקצועי שלי. יוזמת הרבה פרויקטים ומשתדלת לתרום כמיטב יכולתי לדור השלישי אתו אני עובדת וגם לקהילה אליה אני משתייכת.

בגיל 60 למדתי לתואר שני במכון שכטר "מנהיגות קהילתית ברוח היהדות", חלמתי לשחק בתיאטרון ואני מגשימה זאת במסגרת תיאטרון קהילתי בבית מזיא.

אני אוהבת מאד לכתוב. כתבתי כל השנים למסגרת החברתית והמשפחתית שלי. לפני כשלוש שנים כתבתי ספר על סיפור חיי – "מה אני מחפשת שם?", שמו מבטא את החיפוש התמידי שלי אחר שורשיי ומטרת החיפוש. הספר חולק בהפצה מצומצמת בהיותו מאד אישי.

לפני כשנתיים הוצאתי לאור ספר ילדים בשם "שמרטף לאסף". זה ספר שנמכר לקהל הרחב. הוא עוסק בהתמודדות עם רגש הגעגוע שהוא רגש אוניברסלי.

כריכת ספר הילדים שכתבתי

עכשיו אני חולמת לצאת לפנסיה. אני בגיל 65. עובדת סוציאלית בתחום הזקנה מזה 43 שנים. אני עושה הרבה דברים משמעותיים, אבל לא פנויה לפתח תחומים נוספים שאני חולמת עליהם, בתחום שעות הפנאי והמשפחה.

הקשר לבית ספר ממ"ד דוגמא עוזיאל

הפרויקט הזה של הקשר הרב דורי הוא אחד הפרויקטים שאני שותפה בהם כעובדת סוציאלית בדיור מוגן, "בית בלב." הדיור המוגן שלנו מצוי בסמוך לבית הספר ממ"ד דוגמא. משך השנים יזמתי פרויקטים בין-דוריים רבים בשיתוף עם בית הספר. בשנים האחרונות התבקשתי לעודד דיירים להצטרף לקשר הרב דורי והשנה  השתתפתי בעצמי.

במסיבת סיום הקשר הרב דורי, מעניקה שי לאורי יששכר

הזוית האישית

מלכה: בשנים האחרונות גייסתי דיירים מבית בלב לתכנית הקשר הרב דורי. השנה אני נוטלת חלק באופן אישי ממש ומספרת את סיפורי לאורי יששכר, תלמיד כיתה ו. אורי הוא ילד קסום, עם ברק של סקרנות בעיניים והרבה נועם. התרגשתי לשתף אותו בסיפורי.

התלמיד אורי יששכר: היה מאד כיף בתוכנית. אהבתי מאד לשמוע את הסיפורים של מלכה. אני מאד רוצה שגם בשנה הבאה תהיה התוכנית כזו בחטיבה. המפגשים מלמדים אותי לכבד מבוגרים.

מובילת התוכנית, רויטל כהן קלפוס: זכיתי ואני מכירה את מלכה למעלה מעשר שנים. זכיתי שתהיה שותפה אתי לפרויקטים משותפים בין בית בלב, הדיור המוגן שנמצא בשכנות עם בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל לבנים לבית הספר. זכיתי ללמוד ממלכה רגישות, אכפתיות לכל דייר ודיירת. רצון עז ליצור ולהתחדש ונכונות להרבות שיתופי פעולה. כלל לא מובן מאליו שמלכה הסכימה השנה להיות הרבה מעבר למלווה, להשתתף ולשתף את אורי יששכר בסיפורה האישי. מלכה מודה ומעריכה ומשתפת – סיפורך נגע וריגש ונתן לי נקודת מבט נוספת ומעמיקה לאישיותך המיוחדת.