מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה קסלר, נולדתי ב1944 בעיר נתניה.

סבתא דליה ושם הפרח

כל שנות ילדותי חשבתי שאני נקראת על שם הפרח – דליה. אצל חברתי הטובה מילדות, צמח פרח כזה בחצר. כשאביה אמר לי בראשונה "שם הפרח הזה כמו השם שלך" מאוד התאכזבתי. הגבעול היה גבוה מאד ,בגובה שלי, והפרחים היו ענקיים בעיני. גם ריח הפרח לא היה לטעמי.  העדפתי את עדינותם של פרחי ארצנו, את ריחם הטוב ואת קרבתם לאדמה, כמו סתוונית, כרכום , נרקיס ,רקפת, כלנית, סביון, מרזיה יפהפייה טופח מצוי, וכו' שהכרתי לפני שפגשתי את הצמח ששמו כמו שמי.

לימים – כשגדלתי, הופתעתי לגלות, לפי טענת הורי, שנקראתי בכלל על שם קיבוץ "דליה" כי כשנולדתי חגגו שם את חג המחולות.

חווית "פרחי ארצנו" שלי:

בילדותי, נהגנו לטייל בכל שבת עם אחי, אחיותיי אבי ואימי, ב"הרי גרינטל". אילו גבעות פורחות שהיחיד שגר בקרבתן היה "ד"ר גרינטל" וממנו שמן. נהנינו שם מהפריחה הנהדרת. וכשהתעייפנו,  ישבנו בין הפרחים, ושתינו תה חם מבקבוק יין ישן עם חריטות יפהפיות. (מיותר לציין, שכיום גדלות שם וילות יפהפיות במקום פרחי ארצנו). פעם יצאנו כל ילדי השכונה ילדים מגיל שבע עד עשר, בערך לחפש נרקיסים בביצה, לפי הנחיות הילדים הבוגרים בשכונה, ידענו את הכיוון: "שיכון דורה" אבל לא מצאנו את הביצה. טעינו בדרך, או שוויתרנו כי הביצה הייתה רחוקה בשבילנו.

כשהייתי בגילך,  בכיתה ו', הגיע "שיא הבילוי של פריחת הפרחים". ולמה שיא? כי בבוקרו של כל שבת בחודשי ינואר – מרץ, יצאנו כל ילדי הכיתה ברכיבת אופניים אל "ואדי פליק" (נחל פולג – כיום). קראנו לזה "גיבוש כיתתי". פעם הגענו מצדו של קיבוץ "יקום", אך רב הפעמים הגענו מצדו של ישוב "אודים". הייתה שם פריחה ססגונית. כל הגבעות היו אדומות מכלניות וורודות מרקפות. היו כמובן עוד פרחים צבעוניים, בגבעות שליד הוואדי, אבל באנו בעיקר בשביל הכלניות. הייתה לנו "תחרות" סמויה מי יאגוד זר ענק יותר של פרחים, וכל המרבה הרי זה משובח. אספנו צרור שבקושי היו שתי כפות ידינו עוטפות אותו. אבל הייתה בעיה, איך חוזרים עם זר ענק שכזה על אופניים. צריך היה להחזיק את הכידון והנסיעה היתה בכביש בינעירוני(כביש 2 כיום). לבסוף מצאנו פתרון יעיל, שמים את הגבעולים בתוך ה"סבל" אבל הזר היה ענקי והסבל היה קטן בשבילו. מה שקרה בפועל, זה שבדרך נשרו  מכל זוג אופניים פרחים, בזה אחר זה. כל הכביש "נזרע" בפרחי כלניות מיותמים, הנוטים להתייבש. אבל אנחנו קטפנו כל כך הרבה, כשהגענו הביתה עדיין נשארו כלניות  אותן שמנו ב"ואזה" (אגרטל) על השולחן ב"הול " שהוא חדר הכניסה של הבית.

השנים נקפו, וכך נהגנו, לעשות באושר רב, בכיתות ו' ,ז' וח'.

כשהגיעה העת ללכת לתיכון, בכתה ט' נכנס לכיתה המורה לכימיה, ותלה כרזה ענקית, עם כל צילומי הפרחים שאנחנו כל כך אוהבים, ואמר בדרמתיות: "צא לנוף, אך אל תקטוף!" במשך שעה ארוכה הסביר לנו על הפרחים, על הפקעות או הבצלים שלהם, ועד כמה הקטיף המיותר שלנו פוגע בצמיחה העתידית שלהם, ועל העובדה שקטיף כזה יכער את נוף ארצנו. באותו רגע "חשכו עיני" והרגשתי כאילו מישהו הכה בקורנס על ראשי. הרי קטפנו את הפרחים מאהבתנו אליהם. זה היה בעבורי שוד ושבר ואכזבה ענקית. כמו כן הרגשתי רגשי אשם גדולים ביותר.

מאז ועד היום – אני מביטה בפרחים, מריחה את ריחם, ומקיימת את דבר הבקשה "צא לנוף, אך אל תקטוף!"

סיפורו של סבא גדעון קסלר – הפצצה שלא התפוצצה

שמי גדעון קסלר נולדתי ב1940 בנתניה.

בהיותי ילד בן שבע וחצי (עם פרוץ מלחמת השחרור) מטוס מצרי חג בשמי נתניה, וזרק פצצה במרכז העיר. למזלנו הרב, הפצצה נחתה ברחוב מבלי להתפוצץ. בימי ילדותי, גרתי ברחוב דיזינגוף במרכז העיר נתניה. בבית שבו גרתי היתה מרפסת אחורית גדולה ומתחתיה – מחסן.

הורי הזהירו אותי "לא לפתוח את המחסן", ולא ידעתי מדוע. באותו יום, בו הפצצה נפלה, גדלה סקרנותי, וכשפתחתי את דלת המחסן נשמע פיצוץ אדיר… רצתי במהירות הביתה בבהלה ופחד. הורי סיפרו לי שחבלני העיר גררו את הפצצה לפרדס קרוב אלינו, ושם פוצצו את הפצצה מבלי לגרום נזק וזה הפיצוץ ששמעתי.

סבא גדעון קסלר כשהיה ילד

הזווית האישית

נגה: היה לי מאוד נעים בתהליך הזה, ולמדתי הרבה דברים חדשים על סבא וסבתא שלי.