מאגר סיפורי מורשת

אני, שלמה רון, נולדתי בשנת 1938 בישראל.

זו הייתה שנת 1958, היינו בגרעין הנח"ל, בחלקו האחרון של המסלול הצבאי לאחר האימון המתקדם בגדוד הנח"ל המוצנח, לקראת שחרור, ומחוזרים על ידי שני קיבוצים. כאשר האחד מהם הוא נחל עוז. בחרנו בנחל עוז בגלל ההילה ההירואית שהייתה סביבו אז והקרבה לגבול. גם משום שהייתה קריאה של המוסדות המיישבים לרדת לנגב, שהובלה על ידי בן גוריון.

היינו חבר'ה צעירים, חניכי תנועת הנוער, אשר רצו להתקבל כחברי משק, לכן התייחסנו לעבודה מאוד ברצינות. אלה היו ימים אחרים, העשור הראשון להקמת המדינה, וכן היו מתחים בטחוניים בגבול. הגדר לא הייתה גדר, אלא תלם היה זה שייצג את הגבול בין השטחים החקלאיים של הקיבוץ ובין עזה. מדי קיץ היה עלינו לחרוש אותו ולחדש את סימון הגבול. הקיבוץ היה צעיר וגם אנשיו וכך גם ענפי החקלאות. כצעירים שאפתניים בקיבוץ, לכולנו היו יעדים להשיג, אני הייתי צעיר רומנטי בעל חלומות והצהרתי בפני כולם שאני רוצה לעבוד בפלחה, לעלות על הטרקטור ולעבד את האדמה.

לאחר ארוחת הערב הראשונה בצריף חדר האוכל, הלכנו כולנו לסידור העבודה לראות היכן שובצנו ביום העבודה למחרת. 'סידור העבודה' היה, למעשה, בטונדה עם שולחן, כיסא ולוח שעליו היו תלויות פחיות ועליהן היו כתובים שמות העובדים, לפי כל ענף עבודה. אני הייתי מצוות לרפת, ישר שאלתי "למה לרפת ולא לפלחה כמו שביקשתי??". אמרו לי להתאזר בסבלנות ושקודם צריך לעזור במלבני הקש וש"נראה אולי אחר כך".

ברפת, חיכה לי פיקה שכבר היה רפתן מנוסה, ואמר לי: "שליימה, זרוק לי מלבנים מלמעלה!". ואני, צעיר שזה עתה עבר לקיבוץ, ביום העבודה הראשון שלו, רוצה להותיר רושם. חלצתי נעליי, פשטתי חולצתי, נגבתי זעתי והחלתי זורק לו מלבני קש לגובה. היה קשה והקצב הואט אבל לא הפסקנו! וכך בנינו במהלך שעות מגדל המורכב ממלבני קש. יותר מאוחר באותו היום, פיקה אמר לי "'קדימה, בוא נלך לשתות!", ונכנס למכון החליבה. הנחתי שאנחנו הולכים לשתות מים, ולהפתעתי, פיקה פתח את השיבר וזרם לו ליטר של חלב!

לאחר יום עבודה מפרך ומספק שנגמר בארבע לערך, בו חשתי סיפוק רב על עבודתי הקשה, הלכנו יחד, החברים, להכין קפה ומיד לאחר מכן להתקלח במקלחת המשותפת. שם חלקנו חוויות וסיפורים משטח הקיבוץ, של כל הצעירים והחבר'ה שהיו גדולים מאתנו בשנתיים ויותר, שזכו לכינוי "הגדולים", והכל ברוח שטות.

לאחר מכן היינו מתיישבים על הדשא מחוץ לחדר האוכל, שהיה אז קרקע פורייה להכרויות רומנטיות, וגם שם היינו מחליפים חוויות וסיפורים כל אחד בתחומו; מהרפת, מהלול, מהמוסך. "דשא הרווקים והרווקות", ממש כמו בשירו של אריק איינשטיין "אגדת דשא".

לאחר זמן מה, הרגישו בחסרונו של פיקה במכון החליבה ברפת, אז הוא אמר לי: "שליימה, אתה כבר יכול לבנות לבדך מלבן קש, גש ותבקש בסידור שיצוותו לך אנשים". ואכן, הלכתי לבקש ובמשך מספר שבועות צוותו לי אנשים שעזרו לי בבניית המלבנים. כך יצא שבאמת לבדי הייתי אמון על צוות שלם ובנייה של שני מלבנים, שזו הייתה עבודה לא פשוטה ועל כך אני גאה מאוד.

הגיע החורף ואתו הגיעה הצעה – שאם ארצה אוכל לעבור הכשרה על טרקטור מסוג "די-פור", ואכן נעניתי בחיוב וכך התחיל לו סיפור חדש.

הלכתי לסככת הטרקטורים, שם חיכה לי טרקטוריסט ותיק שהעלה אותי יחד עם ותיק נוסף על ה"די-פור" וזו הייתה תחילת דרכי כפלאח בקיבוץ.

הזוית האישית

שחף: ישר במפגש הראשון ראיתי בשליימה בית. נוצר קליק עוד בפגישה הראשונה. חלקנו אהבה משותפת לשירים של ארץ ישראל הישנה והטובה של פעם, הוא שר לי וסיפר לי כיצד נהג לשיר במקהלה של הקיבוץ. היו לי המזל והזכות לקחת חלק בפרוייקט הזה ועוד לתעד את הסיפור של שליימה כחקלאי בימיו הראשונים כצעיר בקיבוץ, מרגישה תחושה של שליחות ועל כך אני מודה.