מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה מלאך, נולדתי בדמשק  שבסוריה ב-12 לאוקטובר 1949, וכיום אני בן 75.

הורי קראו לי שלמה על שם שמו של סבי שלמה ז"ל.

שם משפחתי הוא מלאך, במקור לוי. שם המשפחה הוחלף למלאך משום שבתקופת גירוש ספרד היה עלינו להסתיר את יהדותנו, כדי שנישאר בחיים ולא נעלה לגרדום. השם שנבחר היה angel ובעברית מלאך. היום כשאני נשאל לגבי שם משפחתי אני אומר מלאך לוי.

בית ההורים

אנחנו תשעה אחים ואני הרביעי בינהם. לאבא שלי קראו דוד, לאימא שלי מרי (מרים), ואלה הם שמונת אחיי: אלברט, ניסים, מזל, מרקו, יוסי, ויקטור, סטלה וז'אק.

אבי עסק במסחר בצמר וכבשים. אימי בצעירותה הייתה מדריכת נוער בצופים, וכמו כן, לימדה עברית. לאחר הנישואים והולדת אחיי,אימי נשארה בבית לגדל אותנו והייתה עקרת בית.

סיפור אחד שזכור לי במיוחד מהוריי הוא בר המצווה שלי. הזמנתי את חבריי לכיתה לארוחה בביתי. ואחרי הארוחה אצלי בבית, הלכנו לסרט בקולנוע. אירוע זה זכור לי כחוויה מרגשת. זכורה לי במיוחד מתנה מיוחדת – שעון יד שקיבלתי מדודי.

הסביבה שבה גדלתי בילדות היא סביבה של שכונה יהודית, עמוק בתוך דמשק, חיי קהילה יהודיים. חיינו בשלום זה עם זה.

בבית האזנו למוזיקה ערבית, שמענו המון שירים ולא היה לי שיר מועדף. טלוויזיות לא היו. רק לאחר זמן מה החלו להיות טלוויזיות. רק אדם שהיה לו כסף, יכול היה לקנות טלוויזיה. אנחנו הצלחנו להשיג טלוויזיה וגם הייתה לנו מכונית.

זכרונות ילדות

אני ואחיי למדנו בבית ספר תלמוד תורה שהיה בקרבת הבית. למדנו ערבית, צרפתית, חשבון ותורה.

בבית הספר הייתה משמעת נוקשה המורים היו קשוחים איתנו ולפעמים גם מרביצים. לא היו לנו טיולים מבית הספר, משום שהיינו גרים בקהילה היהודית שהייתה ממוקמת בשכונה מבודדת, ולא הייתה אפשרות לצאת יותר מעשרה קילומטרים מהשכונה. בשביל לצאת היה צריך אישור מיוחד.

בבית הספר היה גם חדר אוכל שאליו נכנסו רק התלמידים שלא היה להם מספיק אוכל בבית.

בכיתה היו לי המון חברים, אהבנו לשחק מחבואים, גולות וכו'.

אחרי בית הספר הייתי עושה שיעורים, משחק עם האחים, ולפעמים יוצא עם חברים. אך במרבית הפעמים לא היינו יוצאים מהבית עקב הסביבה העוינת.

המסע לארץ ישראל

כשהגעתי לגיל 13, אחרי בר המצווה, החלטתי לעלות לבד לארץ. הרצון לעלות לארץ ישראל נבע מאהבת הארץ והאנטישמיות הגדולה שהייתה בדמשק.

בחרתי להתחיל את המסע לארץ ישראל בחג השבועות. יצאתי בלילה מסוריה לכיוון לבנון. היה חשוך והייתי מוקף בעצים. מרוב פחד חזרתי הביתה. כשהגעתי לביתי בחזרה, כל משפחתי דאגה מאוד. למרות הפחד והנזיפות ממשפחתי נשארה בי התשוקה לעלות לארץ. לכן, למחרת בבוקר יצאתי לדרך שוב פעם. לאחר הליכה של חצי שעה ליד הגבול עם לבנון, פגשתי בחור שהתעניין במעשיי. הסברתי שאני בדרכי ללבנון לפגוש את משפחתי. לא סיפרתי לו על היותי יהודי, משום שלא רציתי להסגיר את עצמי. הבחור הסביר לי שמשמר הגבול הסורי יכול לעצור אותי בדרך זו, ולכן כדאי לי לבוא לביתו והוא יעזור לי למחרת בבוקר להגיע ללבנון. העזרה של הבחור הייתה מותנת בתמורה לשעון היקר שדודי הביא לי כמתנה לבר המצווה.

למחרת בבוקר הבחור כיוון אותי ללבנון ונפרדנו. אחרי הליכה רבה ומייגעת, ללא אוכל ומים פגשתי באיש זקן רכוב על חמור שנדהם מלראות נער צעיר בשטח זה. הסברתי לו שאני בדרכי ללבנון לפגוש את משפחתי. האיש הזקן הציע לי לבוא לביתו, ולמחרת הוא יקח אותי לתחנת האוטובוס שמשם ניתן לנסוע לביירות עיר הבירה של לבנון.

כשהגעתי לביירות עליתי על מונית כדי להגיע לרובע היהודי. נכנסתי לבית הכנסת ויספרתי למתפללים שהגעתי מסוריה. הם נדהמו לגלות שנער צעיר הגיע לבדו, והתעניינו אם יש לי קרובי משפחה בביירות. עניתי בחיוב, וספרתי להם שיש לי שני דודים, המתפללים הלכו לקרוא להם. כשהדודים שלי באו לראות על מי מדובר הם לקחו אותי לביתם.

השנה הייתה 1965, גרתי אז אצל דודים שלי. לאחר זמן מה המוח'אבראת (אל-מוח'אבראת, המודיעין של סוריה) הגיעו לרובע היהודי לחפש אותי. היהודים מהקהילה עזרו להסתיר אותי בחדרון על גג בית ספר של לימוד תורה בוואדי הבוג'מיל (הרובע היהודי בביירות). במשך חצי שנה התחבאתי בחדרון, היה קר מאוד וישנתי על הרצפה עם שמיכות שנתנו לי. לפעמים היה יהודי שמגיע להביא לי מזון ובגדים בשביל שלא אצא מהמסתור.

חיפשו אותי מהמוח'אבראת הסורי בקהילה היהודית, ולכן לא הייתה לי אפשרות לעלות לארץ ישראל. התקופה הארוכה ששהיתי בחדרון הקטן בעליית הגג החדירה בי ייאוש וחוסר וודאות משווע. לכן, החלטתי ללכת ולהתייעץ עם ראש הקהילה היהודית. שיתפתי אותו בקשיים הרבים שאני חווה עקב שהייתי הממושכת בחדרון ושאני חייב לצאת משם. לצערי לא קבלתי ממנו מענה, אך עם זאת החלטתי שאני יוצא מהמחבוא כדי לחפש דרך מוצא.

כשיצאתי מהמחבוא לא עוררתי חשד עקב גילי הצעיר. הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת אל נמל ביירות על מנת לחפש עבודה, כך אולי אמצא יציאה מלבנון. מצאתי עבודה בסבלות, הורדת שקי מלח מסירות לנמל. לאחר כמה ימי עבודה הגיעה אל הנמל אוניית נוסעים גדולה מרובת אנשים, ופתאום כשהנוסעים החלו לרדת מהאוניה התחילה מהומה ונשמעו גם יריות, ובגלל זה הרבה מן הנוסעים חזרו חזרה אל האונייה. אני ניצלתי את ההזדמנות לרוץ יחד איתם ולעלות אל האוניה. התחבאתי שם במקום מסתור. כאשר התרחקנו מן היבשה התחלתי להסתובב באונייה כדי להשיג אוכל.

הנוסעים חשדו בי כי לא היה לי אישור לקבל אוכל. כאשר הסברתי להם שאני בורח מלבנון הם דרשו לראות דרכון, אך לא היה לי. מנהלי האונייה התקשרו לדווח עליי כנוסע סמוי, וחיפשו דרך להחזיר אותי ללבנון.

האונייה לא יכלה לחזור חזרה לביירות בגלל כמות הנוסעים, ואף מדינה לא הסכימה לקבל אותי. במשך שהותי באונייה כלאו אותי בתא מעצר, ולסירוגין היו מוציאים אותי לעזור בעבודת מטבח על מנת שלא אשאר לבד. בתא המעצר מצאתי חלון קטן עם סורגים שדרכו ראו את הים. באחד הימים החלטתי לנסר את הסורג בעזרת מסורית שמצאתי בעבודתי במטבח. כל לילה ניסרתי בעבודה סיזיפית את הסורג וכשלבסוף הצלחתי השארתי את הסורג תלוי בחלקו בשביל שלא יחשדו.

לאחר כמה חודשים האוניה הגיעה ליבשת אוסטרליה, ועגנה בנמל. בלילה הוצאתי את הסורג הקטן והצר של החלון, הוצאתי את הגוף והייתי תלוי בגובה של 12 קומות. נאלצתי לשחרר את הידיים ונפלתי לים. כנראה שאחד מצוות האונייה ראה אותי נופל לתוך המים ולכן החלו החיפושים. עובדי האונייה חיפשו אותי בעזרת פנסים וסירות. אני שחיתי שחיה קלה ,הסתתרתי מתחת לרציף, ואחר כך עליתי למשך שעות רבות על אחד מעמודי המזח.

למחרת, לאחר שהאונייה הפליגה ליעד הבא שלה, יצאתי מהמחבוא לרחבי הנמל. שומרי הנמל ראו אותי מנסה לצאת ומכיוון שידעו על בריחתי וראו אותי עם מדי האונייה, הם תפסו אותי והודיעו למשטרה. השוטרים לקחו אותי למעצר לכמה ימים. מהמעצר נלקחתי לכנסייה מארונית. על אף הקושי להכנס לכנסייה כיהודי נכנסתי. הבישוף שהיה שם רצה לקחת אותי תחת חסותו ולדאוג עבורי לאזרחות אוסטרלית. הבעתי את געגועיי להורי ומשפחתי בלבנון בתקווה שיעזבו אותי, ואוכל להגיע לשגרירות ישראל.

לאחר כמה ימים נלקחתי לנמל, לאונחיה ממנה ברחתי (האונייה הוחזרה על מנת לקחת אותי). חזרתי שוב לתא המעצר באונייה, אך הפעם לא היה חלון. לאחר תקופה ארוכה של הפלגה שנמשכה כמה שבועות האונייה חזרה ללבנון. כשעגנה בנמל, הגיעה משטרת לבנון לקחת אותי. עברתי חקירה, בה ספרתי להם את הסיפור ושבאתי מסוריה, אך לא אמרתי שאני יהודי. שאלו אותי אם אני מכיר אדם מלבנון שיכול לקחת אותי. ציינתי את שמם של דודיי והביאו אותם לפגוש אותי. בשל פחדם מהשלטונות הם לא זיהו אותי כשהתבקשו לעשות זאת. לאחר מכן, פרץ ויכוח בין רב החובל של האונייה ושלטונות לבנון, שדרשו מרב החובל להחזיר אותי לסוריה כי משם הגעתי. הוויכוח הסלים, בשל מוצא האונייה האיטלקית, שגריר איטליה בלבנון התבקש להיות מעורב וכמעט הייתה תקרית דיפלומטית. על האונייה הייתה שמירה כבדה שלא אפשרה לי לברוח. האונייה הפליגה להמשך דרכה ללב הים כשאני עליה. ישבתי בחדר קטן ,על הריצפה, מביט לים וחושב על מר גורלי. מפליג בעל כורחי אל יעד לא ידוע .כל כך קרוב לישראל ועדין רחוק ממנה. חודשים רבים עובר במדינות רבות, סובל, בודד, ללא תמיכה, ללא איש שיח לשפוך את ליבי או להתייעץ עימו. בפעם ראשונה הרגשתי אבוד. התפללתי במשך מספר שעות.

ואז, להפתעתי הגיעו חמישה עשר בחורים חסונים שאמרו לי כי עליהם להשליך אותי לים. וכך היה. הושלכתי לים!

מצאתי את עצמי נאבק בגלי הים. לא ריחמתי על עצמי ולא התייאשתי, חשבתי רק על הגעה לחוף המבטחים הקרוב ביותר. שחיתי בכיוון מנוגד למסלול האונייה, כמה שיותר להתרחק ממנה.

לפתע ראיתי סירת דייגים. נופפתי לעברם, ולשמחתי הם הבחינו בי. אך, לצערי נפלתי מן הפח אל הפחת. הם הסגירו אותי ישירות למשטרה כשזיהו את הנער הסורי שברח. שם נאלצתי להודות ביהדותי והיחס החל להשתנות (לרעה).

החלו חקירות אינטנסיביות על מנת להפליל לשווא את ראש הקהילה היהודית בלבנון בעוון ריגול. אני סירבתי להסגיר את ראש הקהילה, ולכן המודיעין הלבנוני החל בעינויים אכזריים. כל יום הייתה להם תוכנית אחרת איך להכאיב לי. עברתי עינויים רבים כמו, מכות חשמל, הטבעות במים קפואים, החדרת בורג לרגלי וגרירת גופי בעזרת צמיג של טרקטור עד עילפון. אך אני הייתי נחוש, ולא שיתפתי פעולה. לאחר העינוי היומי החזירו אותי לבית המעצר שבו היו עוד חמישים אסירים. אילצו אותי לשרת את האסיר השולט – לקלח אותו, לנקות כינים מהגוף שלו, להסכים לרצונות שלו, וכך קבלתי את חסותו.

הרשויות בלבנון רצו להסגיר אותי לסוריה בתום תקופת מאסר של שמונה חודשים. הקהילה היהודית בלבנון שמעו על פסק הדין ורצו לעשות מהומות במדינה על מנת לחטוף אותי מידי המשטרה הלבנונית, אך התוכנית בוטלה בגלל שהייתה מסוכנת. בסוף, הצליחו ראשי הקהילה היהודית לשחד את שר הפנים של לבנון לתת לי אשרה זמנית לצאת  לטורקיה. הגעתי  לאיסטנבול. שם השגריר נחרד מהסיפור שעברתי ומיהר להעלות אותי לארץ ישראל יחד איתו.

בארץ ישראל התקבלתי בברכה והערכה. היה זה באוגוסט 1966.

בארץ ישראל

בארץ הייתה לי משפחה, דודים ודודות שקיבלו אותי יפה בתחילה. לאחר תקופה קצרה, בשל בעיות כלכליות שהיו באותה התקופה בארץ (מיתון קשה), נאלצתי לעזוב את משפחתי, ובעזרת הסוכנות היהודית ניסיתי למצוא מקום בקיבוץ. בתחילה, הייתי בקיבוץ יגור. שם למדתי באולפן את השפה העברית, אך מצבי היה רע נפשית. הרגשתי בודד וזקוק לחום ואהבה של משפחה. עזבתי את יגור ועברתי לקיבוץ קבוצת שילר. גם שם לא מצאתי את מקומי ועברתי לתל אביב. תקופה מסוימת הייתי ישן בספסלי העיר בקיץ ובחורף באוטובוסים. ביקשתי להקדים את גיוסי בתקווה שבצבא יהיה לי מקום לשון ולאכול.

התגייסתי לחיל האוויר, ובמהרה הועברתי לחיל כללי. גם בצבא חוויתי קשיי הסתגלות. לאחר שנתיים בצה"ל הלכתי לקב"ן , סיפרתי לו על כל מה שעברתי והוא המליץ לשחרר אותי באופן מיידי. כמו כן, התגלה כי יש לי לחץ דם גבוה (כנראה נבע מהטראומה).

במשך שנים רבות נקראתי לעשות מילואים. הגעתי ברצון ובתחושה של עשייה ותרומה. לצערי, בסיום תקופת המילואים בפנקס השחרור היה כתוב המשפט "אינו מניח את הדעת". נפגעתי מאוד. הרגשתי לא מוערך ושכל תרומתי הייתה לשווא. בשנים האלו עבדתי בעבודות מזדמנות רבות – פועל בניין, מלטש יהלומים, חנות אופנה לבגדי נשים. העבודות היו קשות, ובמקביל גם טיפחתי את משפחתי ולקחתי חלק פעיל בגידול ילדיי.

כיום

אני ואשתי יונה גרים בחולון, בשכונת קריית שרת. אני פנסיונר. חי מקצבה של ביטוח לאומי ועזרה של "אסיר ציון". אני מגדל בבית דגים ותוכי מדבר.

בבניין המגורים שלי יש כ-60 משפחות, אני מתפקד כוועד הבניין ונושא בכל האחריות לגביו. עד לפני כמה חודשים התנדבתי בטיפול בבן אדם חסר ישע. כל בוקר הייתי מגיע אליו שואל לשלומו, מנקה לו את הבית ובודק אם הוא צריך עזרה.

אני תורם ומתנדב בעזרה לאנשים חסרי יכולת ולנזקקים. כמו כן, בפסח אני פעיל באגודה שעוזרת לאנשים בבדיקת החמץ בבתים שלהם.

בבקרים אני הולך לבית הכנסת, חוזר לביתי, קורא עיתון. אחר כך הולך למועדון, לקאנטרי, שם אני נוהג לבלות שם בכל יום. בצהריים אני חוזר לביתי מכין ארוחה ומחכה לאשתי.

לאשתי ולי שלושה ילדים – שתי בנות ובן, עשרה נכדים, נינים כרגע אין. הבת הגדולה שמה מרי (50) מנהלת בבנק לאומי, גרה בהרצליה ולה ארבעה ילדים, אחרי מרי ישנו הבן שלנו – דודו (47) מהנדס תעשייה וניהול, גר בקרית אונו, לו שלושה ילדים והבת הקטנה שמה גליה (35) פסיכולוגית ילדים, גרה בגן יבנה ולה שלושה ילדים. אני גאה במשפחתי ובהישגיהם של ילדיי.

סיפורו של חפץ

החפץ שבחרתי לספר עליו הוא סט קפה, תה וסוכר, עשויים מנירוסטה לבנה עם כיתוב של סוכר וקפה.

לאחר מות אימי, משפחתי רצתה לזרוק את החפצים מהבית, אך אני התעקשתי לקחת את הכלים של הסוכר והקפה למזכרת. אני רואה אותם כל הזמן, וכך לא נפרד מזיכרונה של אימי.

בעבר היה שימוש בכלים בשביל לאחסן סוכר וקפה, אך כיום אין בהם שימוש. הם חפץ למזכרת עם ערך סנטימנטלי גדול מאוד עבורי. אימי הביאה את הכלים האלו מסוריה, ויכול להיות שגם לה זו היתה סוג של מזכרת. לכן היה לי חשוב לקחת אותם איתי לארץ.

אסיר ציון

הכנסת חוקקה חוק כי יהודי שפעל ונעצר בשל יהדותו זכאי להיקרא "אסיר ציון". אני אסיר ציון מכיוון שעברתי חוויות רבות וקשות, וגם עינויים, על מנת להגשים את חלומי להגיע למדינת ישראל. ברוך השם הוא התגשם.

הייתי רוצה שכל מי שיקרא את הסיפור שלי ידע שהמדינה שלנו לא מובנת מאליה. אנחנו צריכים להעריך את חיינו בארץ ישראל. אני שמח שאני חי פה, ומגדל ילדים ונכדים. אני שמח שהגעתי לנחלה.

הזוית האישית

שלמה: היוזמה שלכם התלמדים, שגרמתם לי לספר את הסיפור שלי, הביאה לי שמחה. זה שבגיל הצעיר שלכם אתם מתענינים באנשים כמוני, זה מראה לי על נוער בריא ואכפתי. אני מאד שמח מהימים והדברים שחווינו יחד. למרות שלא היה לי קל לספר את הסיפור, היה לי חשוב שהוא יהיה כתוב. אני מעלה על נס את כל מי שיזם את הרעיון של הקשר הרב-דורי.

כניה: הכי זכור לי בסיפור של שלמה שהוא נכנס אל האונייה והוא החליט לברוח ממנה. הוא ניסר את הסורגים וקפץ מן הספינה בגובה של 12 קומות, במים מסוכנים. זה מדהים כל מה שהוא עבר כדי להגיע לארץ ולהגשים את החלום שלו.

יאיר: המשפט שתפס אותי היה "הגיעו חמישה עשר בחורים חסונים ואמרו לי שעליהם להשליך אותי לים… וכך היה.. הושלכתי לים". משפט והרגע הזה מראים על הנחישות, האומץ, כח הרצון של שלמה להגשים את החלום. בעיני זו פעולה מעוררת השראה. תודה שלמה שהשתתפת איתנו בתוכנית הקשר הרב-דורי. הסיפור שלך ילך איתנו שנים.