מאגר סיפורי מורשת

אני שלמה זהבי, נולדתי בשמי הלועזי סימון זיבאק, בשנת 1938 בסוריה, דמשק.

כיום בגיל 83, נשוי באושר לברכה אישתי. אב לחמישה ילדים: ארבע בנים ובת וסבא לשבעה נכדים ונכדות, משתף אתכם את בסיפור חיי, סיפור של שתי עליות לישראל.

עליתי ארצה בגיל שש בעזרת הברחה של אנשי הפלמ"ח. זה היה בשנת 1944 לפני קום מדינת ישראל. יום אחד הגיעו נציגי הפלמ"ח הפעילים לסוריה והודיעו ליהודים שמחר בבוקר יגיע אוטובוס לאסוף אותנו לישראל. למעשה עליתי פעמיים לישראל. הפעם הראשונה בגיל שש, כשהוברחתי ונלקחתי לקיבוץ, לאחר מכן הוחזרתי לסוריה. בפעם השנייה הייתי בן 12 ושוב הוברחתי דרך לבנון לישראל.

ההברחה לישראל

בסוריה גרתי בעיר דמשק, למדתי בבית ספר שקראו לו תלמוד תורה. יום אחד בא אלנו אדם בשם עקיבא ואיתו באה בחורה בשם אהובה  והם אמרו לנו: "היום בשעה ארבע אחרי הצהרים אתם תלכו ותחכו לנו, יבואו וייקחו אתכם לישראל. אסור לכם להגיד לאף אחד רק להורים שלכם".  אנחנו שמחנו מאוד, קמנו מהכיתה, הלכנו הביתה ואמרנו להורים, הם שמחו מאוד ואמרו לנו לו לספר לאף אחד. הכל נשמר בסודיות.

אימא אמרה לי: "אתה נוסע היום לארץ ישראל, שם תפגוש את אחותך אסתר ואת אחיך ניסים, הם נמצאים בקיבוץ ושם טוב להם. בקיבוץ אוכלים טוב וישנים טוב. אין לך מה לדאוג, אנחנו נבוא אליכם לישראל ונהיה איתכם ביחד". אימא אמרה והבטיחה, כשהם יגיעו לישראל נקנה בית ונגור בו ביחד כולם.

אמי ואבי נתנו לי ולאחי אברהם, שהיה גדול ממני בשנה וחצי, שרשרת זהב לאחי ולי טבעת זהב. אימא אמרה לאברהם אחי הגדול ממני: "שמור על אחיך, שלמה היות ואתה האח הגדול". בשעה ארבע יצאנו למקום שאמרו לנו לנקודת המפגש, זה היה ליד בית הקברות של היהודים. היינו שם בערך 10 דקות וראינו שהיגיעה משאית גדולה מכוסה בברזנט.

מהמשאית ירד יהודי ישראלי ואמר לנו לעלות. אחי אברהם עזר לי לעלות על המשאית ואח"כ עלו הרבה ילדים, כולם עלו במהירות ובשקט. כל הילדים מהכיתה שלי היו שם, וכולם שמחו מאוד שנוסעים לארץ ישראל. בתוך המשאית היה שקט מוחלט. לאחר נסיעה של בערך שעה וחצי, הגענו למקום ברמת הגולן ליד העיר קונייטרה.

נאמר לנו לרדת מהמשאית ולחכות כאן לאנשים שיגיעו. ישבנו בשקט מוחלט מתוך פחד ולאחר שעתיים ראינו מרחוק אנשים מגיעים עם פנסים. הם בדקו את המשאית וחיפשו אנשים כמונו שעלו לישראל, אבל אנחנו כבר לא היינו שם. הם הסתלקו ואחרי חצי שעה הגיעו פלמחניקים, אמרו לנו לקום וללכת אחריהם. הלכנו אחריהם כל הלילה, בערך שש שעות עד שהגענו לנחל ושם אמרו לנו לשבת, הביאו לנו מים ואוכל.

אח"כ הם העבירו אחד אחד את נהר הירדן מצד אחד לצד השני. אחרי שהעבירו את כולם לקחו אותנו לחורשה כלשהיא. נכנסו לשם וחיכינו שם הרבה זמן עד שיבואו ויקחו אותנו לקיבוץ. כפי שהבטיחה לנו הגברת בסוריה, אהובה הפלמחניקית. לפתע הגיעו חבורה של ערבים בדואים, היכו את הילדים שהיו איתנו ולקחו מהם את הדברים שהביאו איתם מדמשק. פחדתי ואמרתי לאחי אברהם "מה נעשה עכשיו? יבואו וייקחו לי את הטבעת שאימא נתנה לי בדמשק". אחי אברהם אמר לי: "תביא לי את הטבעת אני אקח את הטבעת שלך ואסתיר את זה עם המתנה שלי שקבלתי מאימא בבית בדמשק". נתתי לו במהירות את הטבעת, הוא שם אותה יחד עם הדברים שלו וחיפש מקום בין השיחים להסתיר אותם. לצערי הרב הערבי ראה אותו, זינק עליו במהירות, נתן לו מכה בכוח ולקח את כל הדברים שאימא נתנה לנו מדמשק. אברהם פרץ בבכי, פחדנו מהם פחד נוראי.

אחי אברהם שהיה גדול ממני בשנה וחצי הבין שברגע זה הוא אבא ואימא שלי ועליו להרגיע אותי. הוא מיד חיבק אותי ואמר לי: "אלוהים יהרוג אותם, אל תבכה אחי". הוא חיבק אותי והרגיע אותי. לאחר שגנבו אותנו והרביצו לנו, הם עזבו והלכו ישר למשטרה של האנגלים. שם  הלשינו עלינו, שיש אנשים וילדים שברחו מדמשק והם עברו את הגבול ובדרך ללכת לקיבוץ.

היגיעו שוטרים, מהמשטרה הבריטית, ששלטה אז בארץ, ולקחו אותנו למבנה גדול בצפת. שמו אותנו שם במעין מעצר, נתנו לנו אוכל והתחילו לשאול אותנו שאלות: איך קוראים לאנשים שהבריחו אותנו מסוריה לישראל? אמרנו להם שאנחנו לא יודעים. הם שאלו מספר פעמים ואף אחד לא דיבר ואז הם עזבו אותנו במנוחה.

שלושה ימים שהיינו שם ואז באו אלינו יהודים, שהיו גרים בצפת ואמרו לנו: "אנחנו באנו להתפלל איתכם, כדי שהקדוש ברוך הוא, יעזור לכם שיהיה לכם טוב". קיבלנו את זה באהבה וכולנו עשינו מה שביקשו מאיתנו לעשות. הם דאגו לנו שיהיה לנו אוכל כשר ובגדים.

לאחר חודש ימים, הייתה קבוצת ילדים מצפת שהיו צריכים לרדת לתל אביב. הם קיבלו אישור מיוחד מהאנגלים, שמותר להם לרדת בגלל שהם תושבי צפת. יהודי צפת באו אלינו ואמרו לנו: "ביקשנו מהאנגלים שיתנו לנו אישור שניקח אתכם לטיול בצפת". שמחנו מאוד והתחלנו לשיר והתפללנו לקדוש ברוך הוא על הטובה שעשה לנו.

היגיע אוטובוס גדול, כולם עלו עליו בשמחה. נסענו כולנו לצפת. יחד איתנו עלה אדם עם הרבה ניירות ואמר לנהג של האוטובוס: "סע לאן שאני אגיד לך". האוטובוס נסע לכוון תל אביב נסענו עד שהגענו למחסום של האנגלים.

לאחר שהאוטובוס נעצר ירד האדם עם כל האישורים והניירות, שהיו לו ביד, הראה להם את האישורים, שמותר לילדי צפת להגיע לתל אביב. האנגלים לא עלו ולא ראו אותנו בתוך האוטובוס, הם נתנו אישור מיד להמשיך לנסוע. לאחר שעתיים הגענו למחסום נוסף. ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לרקוד ריקודי עם של אותה התקופה. האנגלים ראו שהם "אכלו אותה" ונתנו לנו להיכנס לכיוון תל אביב. האוטובוס שלנו הגיע למושב מרחביה. אותי ואת אחי אברהם הורידו שם ושתי משפחות חיכו לנו. הם קיבלו אותנו בשמחה רבה.

אני הייתי אצל משפחה שקראו לאימא החדשה שלי עליזה שטיפלה בי יפה, אבל הייתי שובב גדול ולא ממושמע. כל היום הייתי בוכה ורציתי לחזור לאימא שלי לדמשק. אני זוכר שהיה להם בחצר, עצי תפוח ועצי אגסים. כל היום הייתי קוטף פירות וזורק על הרצפה, למרות שהאישה עליזה אהבה אותי וטיפלה בי יפה מאוד, אני לא נרגעתי ורציתי את אימא שלי.

חוסר ההסתגלות שלי בעלייה הראשונה 

לסבי קראו ניסים, הוא היה האבא של אבא שלי, דוד זהבי שגם הוא גר בסוריה. אמי שרה זהבי, ביקשה מסבא ניסים שיסע לישראל, כדי שיראה מה קורה עם הילדים שלה. היו לה כבר ארבעה ילדים שהוברחו לישראל, ובנה הבכור שנקרא גם ניסים, על שם סבו ניסים, עומד לפני גיל בר מצווה ואין מי שידאג לו ואין מי שיכין אותו לבר המצווה שלו.

סבא ניסים נסע לישראל דרך לבנון, מלבנון בא לארץ ישראל והגיע לקבוץ עין חרוד שם היה אחי הגדול, ניסים. סבא ניסים לקח את ניסים הנכד לחיפה והלך לבקר את אחיו בשם אליהו זבק. אלהו ואשתו, הדודים שלי, מגרו בחיפה ברחוב השמש 4, בשכונת הדר. סבא ניסים ביקש מאחיו אליהו ואשתו, שיעשו לו ביחד בר מצווה. דוד שלי אליהו שמח מאוד והם הלבישו לו תפילין וערכו לו את טקס הבר מצווה. לאחר השמחה שהדודה שלי הכינה לאחי ניסים, המשיך סבי ונסע למושב מרחביה כדי לפגוש את שני הילדים הקטנים שהבן שלו שלח לישראל לבדם. הוא נסע מחיפה למושב מרחביה, יחד עם אחותי אסתר ואחי ניסים. הם הגיעו בשלום למושב  מרחביה, ושם קיבלו אותם באהבה רבה שני האחים הצעירים יותר שהוברחו לישראל, אברהם ושלמה, כלומר אני ואחי. קפצנו עליהם מתוך שמחה גדולה והרבה הרבה נשיקות וגעגועים.

החזרה לסוריה עם סבא ניסים

בני המשפחה המאמצת שלי סיפרו להם שאחי אברהם ילד שקט ורגוע ושאני שלמה שובב גדול, בוכה כל היום ורוצה את אימא שלו. סבא ניסים ראה שאין ברירה ואז הוא החליט לקחת אותי איתו בחזרה לדמשק לאימא שלי. שמחתי מאוד ומרוב שמחה התחלתי לקפוץ.  סבא ניסים צעק עלי לפני כל האנשים לשתוק מיד. באותו רגע סבא ניסים נפרד מהם לשלום ולקח אותי ואת אחותי אסתר ואת אחי ניסים. נסענו איתו יחד משם לקיבוץ עין חרוד, שם הוא השאיר את אחותי אסתר ואת אחי ניסים ומשם המשכנו לנסוע אני והוא לדוד אליהו בחיפה.  היינו שם יומיים. סבא ניסים  אירגן בינתיים, מבריח שיבריח אותנו בחזרה לסוריה.

מביתו של הדוד אליהו, בחיפה, עברנו לראש הנקרה ומראש הנקרה נסענו ברכב ערבי שבא במיוחד מביירות ולקח אותנו לדמשק. סבא ניסים התחפש לערבי וגם אותי חיפשו לערבי וככה הגענו בחזרה לדמשק.

החזרה לאימא בסוריה

רצתי מיד לאימא שלי ונישקתי אותה ואת אחותי מלכה התינוקת. לאבי פחדתי לגשת, כי הוא היה מרביץ לי, הוא כעס ולא אהב את זה שחזרתי מישראל. לאחר כמה דקות אחותי עליזה באה ונשקה אותי. כך המשכתי את חיי ילדותי ונערותי בדמשק עד גיל שלוש עשרה שנים. הגעתי לגיל שלוש עשרה, עשו לי טקס בר מצווה יפה מאוד. אימא שלי אמרה: "לא זכיתי להיות בבר מצווה של בני ניסים ולא בשל בני אברהם, לפחות זכיתי לעשות טקס בר מצווה לבני שלמה".

באותה תקופה לאחר שחזרתי מישראל לסוריה נולדו, בנתיים לאמי ולאבי עוד שני ילדים: אחות בשם גלסום ואח בשם אליהו, על שמו של דודי שגר בחיפה.

סבא שלמה עם חלק מבני משפחתו (עומד מאחור)

 מעשה  העזרה לאסירי ציון בכלא הסורי 

כאשר הייתי נער בגיל 12 שנים, לפני הבר מצווה, הייתה קבוצת אנשים אשר קראו לעצמם הועד של היהודים בדמשק. הם דאגו לקהילה היהודית שהייתה בדמשק. יום אחד נודע לוועד אשר היה בדמשק שיש יהודים ישראלים בתוך בית סוהר בדמשק. שקוראים לו כלא "מזה"  ואין להם אוכל והם סובלים מאד מרעב.

סבא היה אחד האנשים מהוועד והוא לקח על עצמו לדאוג לישראלים שיושבים בכלא ואמר לאנשים בוועד בדמשק: "אתם תכינו כל יום אוכל ואני אקח את האוכל לאסירים שיושבים שם בכלא". סבא ניסים לקח את האוכל והתחיל ללכת לכיוון הכלא. רצתי אחריו וביקשתי ממנו שיקח אותי איתו לכלא להביא אוכל לאסירים. אחרי כמה בקשות, סבא ניסים הסכים לקחת אותי איתו.

כשהגענו לכלא שנפתח בשעה 12 בצהריים, סבא ניסים פנה ימינה להביא את האוכל לאסירים הציוניים. כשסבא ממש היגיע, רץ אליו שוטר סורי, לקח ממנו את שני הסלים עם האוכל, בצורה פראית ביותר ונתן לסבא שלי מכות וסילק אתנו משם. השוטר קילל אותנו ואמר שאנחנו נמות והוא והמשפחה שלו יאכלו את האוכל שהבאנו. אני, שלמה זהבי, התחלתי לבכות חזק, סבא  ניסים הרגיע אותי ומהר עזבנו את המקום לפני שיהיה יותר גרוע, הלכנו הביתה מאוכזבים מאוד.

לא ישנתי כל הלילה וחשבתי, אם לא יהיה להם אוכל הם ימותו. למחרת בבוקר הלכתי לבית הספר ובכיתה לא הצלחתי להתרכז, חשבתי  רק על האנשים בכלא, ומה אני יכול לעשות כדי שיהיה להם אוכל. חשבתי הרבה, פתאום עלה בדעתי רעיון, אני אגיד לסבא ניסים שיקח אותי עם האוכל לשער וברגע שהשער יפתח, אני אקח את שני הסלים עם האוכל אשלשל אותם דרך הסורגים ואז אברח.

באותו יום, כשיצאנו להפסקה בבית הספר, ברחתי והלכתי לסבא ניסים ואמרתי לו שיקח אותי לכלא "מזה" עם האוכל. סבא ניסים לא השתכנע בכלל וכל פעם היה מגרש אותי מהעבודה שלו. הוא היה עובד בחריטת נחושת בתוך הבית שלנו יחד עם אבא שלי. אני כל הזמן המשכתי ונדנדתי לו, עד שסוף סוף השתכנע. הוא קם מהעבודה שעשה והלך איתי למקום שמכינים את האוכל. על הדרך עצר וקנה הרבה מצרכים נוספים. נשארתי במקום שבו הכינו את האוכל וחיכיתי שם עד שהכינו את האוכל. סבא שלי חזר לעבודה שלו וברגע שהאוכל התבשל והיה מוכן, שמו אותו בשתי סלסילות חדשות שסבא קנה.

נתתי ריצה הביתה לסבא ניסים וצעקתי: "האוכל מוכן" סבא ניסים קם מעבודתו והלכנו ביחד לקחנו את האוכל ומשם לבית הכלא "מזה". למזלנו הגענו בזמן ועדיין השער הגדול לא נפתח. כעבור עשר דקות, השער נפתח. לקחתי את שני הסלים ונכנסתי איתם בלי פחד לתוך הכלא הסתכלתי שמאלה לראות את השוטר שהרביץ לסבא שלי ולא ראיתי אותו. ישר פניתי ימינה ורצתי לכיוון הסורגים, הכנסתי את האוכל לתוך הסורגים.

האסירים נדהמו לראות ילד קטן מביא להם אוכל. היה שם אדם בשם עקיבא, שידע לדבר ערבית והוא שאל אותי לשמי ואני אמרתי שקוראים לי סימון. מיד חזרתי לסבא שלי לספר לו שהאוכל הגיע אליהם ושהם שאלו אותי לשמי ואמרתי ששמי סימון. סבא שלי, ניסים שמח מאוד מאוד. הלכנו וסיפרנו את זה בשכונת היהודים ושם זה התפרסם בכל השכונה.

היהודים המשיכו להכין אוכל ובכל יום בשעה 12, הייתי מופיע יחד עם הסבא שלי בכלא עם שני סלי אוכל ומביא להם את שני הסלים, דרך האשנבים של הברזל. הם במהירות היו משחררים אותי כדי שאני אצא החוצה מהר מהכלא  לפני שהשוטרים הרעים יראו אותי.

סבא שלמה מצד שמאל

הזוית האישית

סבא שלמה זהבי: תודה לכל העוסקים במלאכה.