מאגר סיפורי מורשת

שמי תומר קורן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, בחרתי להשתתף בתכנית יחד עם סבי, יצחק קורן. במהלך המפגשים הקשבתי לסיפוריו ותעדתי אותם. סבי, יצחק סיפר לי על משפחתו, ילדותו, על עבודתו וההתנדבות שלו. גיליתי דברים מעניינים על ההבדלים וגם על הדברים הדומים בין הילדות של סבא לילדות שלי.

סבא יצחק מספר:

חלק ראשון – משפחה

שמי יצחק קורן, נולדתי בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה בשם יצחק קליינמן. השם יצחק ניתן לי על שמו של סבי אבי אמי. כשנולדתי היה לי כבר אח גדול ממני בארבע שנים, שקראו לו אבינעם. ולמה קראו לו אבינעם?

כי משפחתו של אבי נשארה בפולין בזמן המלחמה ובשנת 1945, כשהסתיימה המלחמה, אבי יעקב לא ידע אם האבא שלו (הסבא שלי) נותר בחיים בעקבות המלחמה ומתוך תקווה כי ימצא אותו, הוא קרא לבנו בכורו אבינעם. כעבור שנתיים אבי גילה לצערו הגדול, כי משפחתו נספתה בשואה, כולל הוריו ואחותו התאומה. ארבע שנים אחרי שאני באתי לעולם, נולד לי אח נוסף ושמו דוד, על שם סבי מצד אבי.

אבי עלה מהעיר גרבולין שבפולין בשנת 1939. דרכו לישראל הייתה קשה במיוחד, הוא הטלטל על גלי הים במשך שישה חודשים והחליף בדרך שתי אוניות שעל סיפונן נדחקו מאות מעפילים עד שהגיעו לחופי ישראל. כשהגיע התיישב בעיר רמת – גן ושם הקים את משפחתו.

אמי, שרה לבית חיימסון, היא בת העיר צפת, דור שביעי בצפת. הנצר הראשון מצד אמי, הרב חיים מהעיר צ'רנוביץ, עלה לצפת בשנת 1812 (תקע"ג) וכך יוצא שאני, יצחק דור שמיני בארץ מצד אמי ודור ראשון מצד אבי.

במאורעות תרפ"ט 1929 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי בצפת שלא היה מוגן ופגעו ביהודים. אימא שלי חולצה מצפת והועברה למשפחה שהייתה לה בעיר רמת – גן, שם נשארה כל ימי חייה.

אז איך יצא שנולדתי בשם המשפחה קליינמן והיום שם משפחתי קורן?

בעשורים הראשונים של המדינה דוד בן גוריון, שהיה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שאף שהשימוש בשפה העברית יהיה בכל מקום, כולל שמות של אנשים, חברות עסקיות וכו'. לכן הפצרנו באבי שגם אנחנו נחליף את שם משפחתינו, קליינמן שפירושו "איש קטן" לשם המשפחה קורן. הקפדנו שהאות הראשונה והאחרונה יהיו אותן אותיות כמו בשם המקורי ושהמשמעות תהיה אופטימית.

אבי יעקב, עבד בתחילת דרכו בארץ כפועל בבית חרושת ירושלמי ברמת – גן, שהיה מפעל גדול לייצור חבלים ושטיחים ואבי התמחה בעבודה על מכונה שנקראה נול, שזו מכונה הטווה את החוטים. אחרי שהוא למד עברית והכיר את הסביבה שלו הוא שאף להיות עצמאי ופתח סוכנות להפצת ספרים של הוצאת "מסדה" שהייתה הוצאת הספרים הגדולה ביותר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. אבי התמחה בהפצה של האנציקלופדיה העברית, אנציקלופדיית תרבות ותנ"ך עם פירוש קסוטו.

אמי הייתה עקרת בית, שבנוסף לגידול שלושה בנים הרבתה ללכת לתיאטרון ולקרוא ספרות עברית.

חלק שני – ילדות

אמנם, נולדתי בשם יצחק על שם סבי אבל תמיד כולם קראו לי יצחקי. אימא שלי סיפרה שחייכתי המון כשהייתי תינוק ולכן היא קראה לי בשם החיבה "יצחקי" כי היא האמינה שאני צוחק במיוחד לה. וכך קרה שמאז כולם קוראים לי בשם יצחקי חוץ מהרופאים בקופת חולים והפקיד במס הכנסה.

גדלתי עם שני אחיי בעיר אחת רמת – גן, אבל גרתי בעיר הזאת בשמונה דירות שונות. בגלל זה בילדותי עברתי בין שלושה בתי ספר יסודיים שונים. בגלל המעברים האלה גם החברים בהתחלה התחלפו הרבה פעמים, אבל כשהצטרפתי בכיתה ז' לתנועת "השומר הצעיר" הפכו החברים מהתנועה לחברים קבועים שלי עד לגיוס לצבא.

בילדותי ונערותי הייתי פעיל בשלוש מסגרות: בית הספר, שם נאלצתי ללמוד; חוגים לאומנות (דרמה ומוזיקה) תחום שמאוד אהבתי והעסיק אותי; וחברות פעילה בתנועת הנוער "השומר הצעיר".

במסגרת הלימודים אהבתי בעיקר מקצועות בתחום הספרות והחברה. כבר מגיל צעיר נחשבתי ל"תולעת ספרים". במסגרת עיסוקיי בחוגים לאומנויות השתתפתי בתפקידים שונים בהצגות:"איי לייק מייק"; "סנונית בחוף מיומבה" – אלה שתי הצגות שנחשבות לקומדיות ובהצגה "מאחורי הגדר" המבוססת על סיפור של חיים נחמן ביאליק. בנוסף למדתי מוזיקה, שרתי במקהלות וניגנתי מספר שנים על אקורדיון.

במסגרת "השומר הצעיר" הייתי פעיל מאוד במשך השנים וגם הדרכתי קבוצות בגילאים צעירים ממני.

בשנים הראשונות גדלנו שלושת האחים בחדר אחד ולכן החדר היה רועש במיוחד. אחי הבכור, אבינעם, מאוד השפיע עלינו, אחיו הצעירים וגם שיתף אותנו בהרבה מעיסוקיו, זאת הסיבה שהלכנו בעקבותיו לתנועת הנוער ולחוגים השונים.

החינוך והאווירה בבית מצד ההורים היו מאוד חופשיים – מצד אחד היינו בית ששייך למעמד הבורגני (אבא ניהל עסק עצמאי והעסיק מספר עובדים) ומצד שני קיבלנו חינוך סוציאליסטי כי היינו חברים פעילים בתנועת "השומר הצעיר" הסוציאליסטית.

בילדותינו נהגנו לשחק עם חברים למטה בחצר וכמה דקות לפני רדת החשיכה היו יוצאות האימהות למרפסות והיו קוראות לילדים לארוחת ערב. בתקופת הקיץ היינו נוסעים בשבתות לחוף הים בתל אביב ובחופש הגדול הייתה המשפחה נוסעת לבית הבראה (כיום קוראים לזה "בית מלון הכל כלול") בנתניה. הלכנו גם לסרטים בבית קולנוע שליד הבית ששם כל שבוע התחלף הסרט בהצגה היומית. בדמי הכיס שהיינו מקבלים השתמשנו לקניית גלידה וחצי מנה פלאפל.

זכור לי שאחת מההנאות הגדולות שלי היו ללכת לספרייה, לעיין לפחות שעה בספרים השונים ובסוף לקחת ספר הביתה.

חלק שלישי – עבודה

את השנה האחרונה בשירותי הצבאי עשיתי בלהקת פיקוד המרכז, כי ידעתי לשיר יפה. לקראת תום השירות התחלתי לחשוב מה אני הולך לעשות אחרי הצבא. היה ברור לי שאני אלמד משהו באוניברסיטה. מאחר והתחתנתי מיד אחרי השירות הצבאי, הייתי חייב למצוא גם עבודה. וכך מצאתי את עצמי, במקביל ללימודי כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה, מתחבר לעוד שני חברים ושלושתינו הקמנו שלישיית זמר בשם "שלישיית צבע טרי". במסגרת השלישייה הופענו בכל רחבי הארץ וכך מימנו את לימודינו. (למטה קישור לסרטון)

שלשיית צבע טרי – חברי הלהקה: דני, ירון ואני יצחקי

באותה תקופה התחלתי לשמוע יותר ויותר את המושג "תקשורת המונים" שפירושה שימוש בכל אמצעי התקשורת שהיו בראשית שנות השבעים ואשר הלכו והתרבו – בנוסף לעיתונים היומיים והשבועונים נוספו מגזינים צבעוניים, שלטי חוצות ענקיים וכניסת הטלוויזיה לשידור בארץ.

במקביל גדל מאד השימוש באמצעים אלה למטרות פרסום  מסחרי. עדיין, בלי לדעת הרבה על הצד המעשי של תקשורת המונים, הרגשתי שזה מאד מעניין אותי ואני רוצה לעסוק בזה.

בשנת 1974 הצטרפתי  לקורס פרסום ויחסי ציבור שהתקיים לראשונה על ידי משרד הפרסום "דחף" שהיה אז מהגדולים ביותר בארץ. סיימתי את הקורס בהצלחה והתחלתי לעבוד בפרסום דחף בתפקיד "עוזר תקציבאי" שזה למעשה השוליה של מנהל תקציבי הפרסום של הלקוחות, וכך לאורך 10 שנים התקדמתי באותה החברה עד לתפקיד של  "מנהל תקציבאים".

כעבור 10 שנים החלטתי לעבור לצד השני של השולחן והתמניתי למנהל התקשורת השיווקית (מקביל למנהל הפרסום) של חברת המחשבים "דיגיטל", שהייתה אז חברת המחשבים השנייה בגודלה בעולם. אלו היו השנים הראשונות של התפתחות שוק ההייטק בישראל וכך זכיתי להינות מקצועית משני העולמות – לעבוד בנציגות של חברה אמריקאית גדולה בישראל ולהשתמש בכלים חדשים ומתפתחים בעולם תקשורת ההמונים. בחברת דיגיטל בה עבדתי 10 שנים הייתה חובה על כל מנהל להכין תוכנית פיתוח אישית. התוכנית שלי כללה השתלמות והתמחות בשיווק בשוק ההייטק.

לאחר 10 שנים הייתי כשיר להיות גם מנהל שיווק. ניהלתי בפועל את אגף השיווק של דיגיטל ולאחר מכן הצטרפתי לחברת "אמדוקס", שהייתה חלוצה בתחום פיתוח תוכנה לחברות טלפונים ושם הייתי מנהל התקשורת השיווקית העולמית שלה. בתום חמש שנים פרשתי מאמדוקס לטובת הקמת אגף שיווק מהיסוד בחברת התוכנה "סינריון" בתפקיד של סמנכ"ל השיווק. התפקיד הזה כלל מיצוי של כל התפקידים שעשיתי עד שהגעתי לסינריון וכך הקמתי אגף שלם של שיווק בין לאומי. גולת הכותרת של תוכנית השיווק בסנריון הייתה העברה של מרכז השיווק לצפון אמריקה כדי שיהיה קרוב לשוק אליו רצינו לחדור, לכן העברתי את התפקיד למנהל אמריקאי ופרשתי.

הייתי אז בן 65 ורציתי לעשות משהו אחר בתחומי תוכן אחרים שמעניינים אותי. לאורך כל השנים, במקביל לעבודה שפרנסה אותי הייתי פעיל במספר תחומים תרבותיים וחיפשתי עבודה בתחום הזה. אז הצטרפתי למועדון "קלאב 50", מועדון  המוכר פעילויות לשעות הפנאי של בני 50 ומעלה. בקלאב 50 הייתי במשך שנתיים מנהל תוכנית האירועים של המועדון.

בשנת 2018 פרשתי לגמלאות והתחלתי לעסוק במשהו ששאפתי לעשות כל השנים והוא יצירת תוכנית רדיו בתחום המוסיקה. כיום אני משדר ברדיו סול האינטרנטי ביחד עם חבר – שותף תוכנית רדיו בשם "בנעימה אישית".

חלק רביעי – התנדבות

כנער וכבוגר צעיר בשנות השישים והשבעים הייתי נרתם להתרמת האזרחים למוסדות ועמותות נזקקות. בימים האלה היה מקובל לרתום תלמידים וחניכי תנועות נוער שיעברו מדלת לדלת ויתרימו את האזרחים עבור מטרות חברתיות שונות, למשל: למגן דוד אדום, לאגודה למלחמה בסרטן, לאגודות המטפלות בילדים עם קשיים וכו'. לאורך  השנים הטכנולוגיה המתפתחת מאפשרת להתרים ישירות באמצעים דיגיטליים וכיום לא מקובל לעבור מדלת לדלת אלא להשתמש ברשת האינטרנט.

כשבגרתי והקמתי משפחה, תמיד הרגשתי צורך לתרום במעשים ולא בכסף, אבל עקב עיסוקיי הרבים בעבודה ובמשפחה לא התפניתי לממש את הצורך הזה, והמשכתי לתרום כסף ככל שיכולתי.

לפני כעשר שנים, אחרי שהתחלתי לצמצם את שעות העבודה, התפניתי לעסוק בעבודה למען הקהילה בהתנדבות. בחיפושיי אחרי מסגרת התנדבותית שתתאים ליכולות ולעניין שלי נתקלתי בעמותת ער"ן – עזרה ראשונה נפשית בטלפון. זו היא עמותה התנדבותית המעניקה שירותי תמיכה נפשית לאנשים הזקוקים לאוזן קשבת. מוקד ער"ן מאויש 24 שעות ביממה בכל ימות השנה. מצאתי שיכולת ההקשבה שלי והאמפטיה למצוקות של האנשים מתאימה לי כדי להקשיב לפונים אל הטלפון של העמותה בשעת מצוקתם. עברתי תהליך מיון מאוד קפדני והשתלמות אינטנסיבית בת חצי שנה ומאז 11 שנים אני מתנדב על הקו של ער"ן ומקדיש לזה לפחות עשר שעות בחודש.

ההתנדבות בער"ן מאתגרת מאוד כי לא פשוט להקשיב ולשוחח במשך שעות ארוכות עם אנשים בעלי מצוקות שרואים בך מקום לניחומים. למעשה השיחה היא בין שני אנשים אנונימיים וזרים זה לזה – זוהי אחריות גדולה.

במקביל, לפני כארבע שנים התחלתי לשדר עם שותף – חבר תוכנית רדיו בתחנת "רדיו סול" האינטרנתית. רדיו סול היא תחנה חברתית שהוקמה על ידי שני יזמים בעלי מודעות חברתית גבוהה אשר במקביל להקמת התחנה הם גם מפעילים בית תמחוי לנזקקים. הרדיו מעסיק כארבעים שדרים בהתנדבות אשר משדרים תוכניות בנושאים חברתיים שונים. התוכנית שאנחנו משדרים בה נקראת "בנעימה אישית" ובה אנחנו מארחים אנשים אשר בוחרים נעימות ושירים שונים המשמשים אבני דרך בחייהם. מאחורי כל נעימה או קטע אודיו מסתתר הסיפור שעליו מספר האורח. העיסוק ברדיו החברתי משלב שני דברים מאוד משמעותיים עבורי – האהבה למוסיקה ולסיפוריי חיים ולצורך להתנדב.

חלק חמישי – כשסבא יצחקי היה בגיל של תומר

נולדתי בשנת 1949 ברמת-גן, שנה לאחר הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. בישראל היה צנע – צמצום והקצבה של מזון לאזרחים.

בהיותי בן שמונה עברתי עם משפחתי דירה ונאלצתי להחליף גם את בית הספר שלמדתי בו. שני הדברים שקרו בו זמנית אילצו אותי להתמודד עם חברה חדשה וסביבת לימודים חדשה. בדיעבד הסתבר שלמרות הקושי ההתמודדות הזאת חיזקה אותי מבחינה חברתית ומבחינת יכולת ההסתגלות שלי למצבים חדשים.

עוד אירוע משמעותי שאירע במקביל הוא פריצת מלחמת סיני שכונתה "מבצע קדש" – באוקטובר 1956 פלש צה"ל לחצי האי סיני שהיה בשליטת המצרים, וכבש אותו (בתמיכת בריטניה וצרפת).

מחשש להפצצות של חייל האוויר המצרי במרכז הארץ חלונות הבתים נצבעו בכחול כדי שהאור בלילה לא יבקע מהבתים, הודבקו על החלונות סרטי הדבקה כדי לשמור עליהם מפני ריסוק בזמן הפגזה ובכל הכניסות לבתים הונחו שקים מלאי חול כדי למנוע חדירה של כדורי רובה ורסיסי פגזים. אנו, הילדים והנוער של אותה תקופה, עזרנו להורים שלנו ולחיילי הג"א (הגנה מרחבית) בכל ההכנות וההתארגנות בעורף. מבצע קדש הסתיים לאחר שבוע והחיים שבו למסלולם.

בשנות החמישים והשישים היו יחסית מעט מכוניות פרטיות למשפחות ולכן אנחנו התניידנו באמצעות אופניים ואוטובוסים למרחקים ארוכים יותר. למשל, בכל שבת הייתה המשפחה כולה מתארגנת ונוסעת באוטובוס לחוף הים בתל אביב. את רוב המידע החדשותי שאבנו מהרדיו (בשנים אלה הומצא והתחיל המעבר מרדיו מנורות לרדיו טרנזיסטור) וקראנו עיתוני ילדים ("הארץ שלנו", "דבר לילדים" ו"משמר לילדים"). ברמת-גן בה גדלתי בשנים הללו לא היו כמעט מסעדות אלא בעיקר קיוסקים ומזנונים קטנים (מה שמכנים כיום "פיצוציות ואוכל רחוב"). עם דמי הכיס השבועיים שלנו היינו הולכים בחבורות ללקק גלידה "אמריקאית" ולאכול חצי מנה פלאפל. בימי שישי היינו מביאים לבית ספר מטבעות כסף ומכניסים אותם לקופה הכחולה של "קרן הקיימת לישראל" כתרומה לפיתוח המדינה.

בגיל 13 עליתי לתורה וחגגו לי בר מצווה באולם קטן, כשאת רוב האורחים לא הכרתי, כי הם היו מוזמנים של ההורים שלי. בסיום בית הספר היסודי, בכיתה ח', התקיימה בחינה שקראו לה "הסקר" שעל פי תוצאותיה הוחלט לאיזה תיכון אני אלך ללמוד (לא היו אז חטיבות). כיוון שהציון שלי בסקר היה בממוצע בינוני לא הלכתי לתיכון "אוהל שם" שהיה הטוב ביותר בעיר אלא ל"גימנסיה דביר", התיכון שדורג אחריו. את כיתה י"ב (קראו לה גם "שמינית" – עד היום אני לא יודע למה) סיימתי בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים.

קישור לסרטון: סבא יצחקי מספר על שלשיית צבע טרי

הזוית האישית

סבא יצחק: שמחתי מאוד כשתומר נכדי הציע לי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. שמחתי גדלה עוד יותר כשגיליתי כמה עניין מגלה תומר בסיפור חיי, במשפחתי לדורותיה ובמה שקרה במדינה בעשורים הראשונים להקמתה. אין לי ספק שזה חיזק את הקשר הבין דורי ביני לבין נכדי תומר.

הנכד תומר: נהניתי מאוד מהעבודה וכשסבא סיפר לי על חייו ולמדתי עליו הרבה דברים שלא ידעתי, גיליתי גם על ההבדלים וגם על הדברים הדומים בין הילדות של סבא לילדות שלי. נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבא כל שבוע וכשעבדנו על תיעוד הסיפור במפגשי התכנית, הרגשתי שהזמן חולף מהר.