מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שלומית אילני , שם משפחתי לפני הנישואים – אפל. נולדתי בתאריך 13.12.1957 בכפר נווה נאמן שבישראל. גדלתי בבית של חדר אחד עם חמש נפשות. כאשר הייתי בת שלוש אמי הייתה בהריון עם תאומים ולכן עברנו לעיר רמת גן, לבית של שניים וחצי חדרים קטנים.

שמות הוריי הם מירה ולמל, אמי נולדה בגרמניה ואבי בפולין. אמי נשלחה בזמן מלחמת העולם השנייה לבית יתומים בשוויץ יחד עם אחיה הקטן וכל אחד מהם היה בבית יתומים שונה. לאחר שהוריה נשלחו לתאי הגזים, לא הייתה להם היכולת לשלם לבתי היתומים ולכן הועברה למרתף והייתה משרתת עד גיל שבע עשרה. בתום המלחמה אמי עלתה לארץ והועברה למעברה ומשם לקיבוץ גבת. אמי עבדה כאחות בבית החולים.

אבי עלה מפולין לאחר שהיה במחנות באושוויץ במצב קשה מאוד עם מחלת טיפוס קשה, הוא עבר ישירות מהאונייה שהעלתה אותו לארץ לבית חולים, שם הכיר את אמי. לאחר שהבריא אבי הוא ואמי נישאו ועברו לגור בנווה נאמן, מקום הולדתי.

יש לי שתי אחיות גדולות, שמן פנינה ויהודית ומתחתיי שני תאומים – נתן ונורית. הייתי ילדה אמצעית בין חמישה ילדים, ילדה לניצולי שואה ולכן הייתי צריכה לשאת את ההשלכות הנלוות לכך, לדוגמא – חרדות של ההורים, קושי להסתגל לשפה או המנטליות שהייתה. העברתי את זמני עם המון משחקי רחוב כמו קלאס, גומי וכדור.

בגיל 9 אמי ואחותי הגדולה יהודית הלכו לתופרת לתפור שמלה לבת המצווה שלה. אני ופנינה אחותי הבכורה החלטנו לשטוף את הבית, הקצפנו את הבית בהרבה סבון ומים. דלתות ביתי היו כולן מזכוכית ואחותי החליקה על המים והסבון אל תוך הזכוכית. רצתי לקרוא לשכן לעזור לנו, הוא אסף אותה לבית החולים וביקש ממני ללכת לקרוא לאמי ולהסביר לה בעדינות את מצבה של אחותי, אך כאשר הגעתי לתופרת נלחצתי מאוד ואמרתי לה שפנינה מתה. כמובן שלאחר הרגעה, הוסברו הדברים ואמי הבינה שפנינה בבית החולים.

כשהייתי בת עשר פרצה מלחמת ששת הימים ואנחנו כילדים אספנו חול לתוך שקים כדי לשמור על הבתים, וראינו את זה כחוויה. אבי, שעבד אז בבית חרושת אביק בנתניה, היה בעבודה כאשר טיל פגע בבית חרושת אביק. אבי נפצע בגבו. לא הייתה תקשורת כדי לדעת למה אבי לא מגיע מהעבודה ורק לאחר יומיים אמי הצליחה לאתר את אבי בבית חולים עם פציעה בגבו.

המצב הכלכלי של משפחתי לא היה טוב אך זה לא הפריע לי כלל. המחסור החומרי לא הפריע לי, אלא חוסר בסבא וסבתא. בבית הספר היסודי למדתי בבית ספר המנחיל מכיתה א' עד ח', לאחר מכן למדתי בבית ספר לחשבונאות ומנהל עד כיתה י"ב.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, הלכנו בצום לטייל בכבישים ולפתע ראינו הרבה רכבי מלחמה, כגון טנקים וג'יפים, שנוסעים בכבישים. כמובן שחזרנו הביתה, האווירה הייתה לחוצה. כאשר הייתי בכיתה י' הגיעו מגייסים לחיילות מיוחדים לבית ספרי והחתימו אותי על יחידה מסוימת.

בגיל שבע עשרה וחצי חזרתי מבילוי לא מוצלח ופגשתי את חברתה של אחותי ואת החבר שלה, סיפרתי להם על חוויית הפגישה הלא נעימה ומצאתי חן בעיני החבר. בסופו של דבר יצאנו מספר פעמים יחד שני זוגות, נפרדתי מחבר שלי באותה התקופה ובאותה הערב כאשר גילה התקשר אליי 0 ומאז ועד היום אנחנו ביחד.

כאשר הגעתי לזמן הגיוס הבנתי שהיחידה המדוברת אינה בשבילי מכיוון שהייתה במרחק הליכה מביתי. היה לי חשוב לעבור למקום רחוק מהבית עם ייעוד משמעותי, לדוגמא – קרבי. היו הרבה ויכוחים עם הצבא ללא הצלחה ובויכוח האחרון בן זוגי היה איתי ואמר להם: "אז היא תתחתן". לאחר מספר חודשים התחתנו, בתאריך 6.7.1976. כאשר התחתנו גרנו בחיפה. בעלי משה למד בטכניון ואני עבדתי במשרד אדריכלים. בני הבכור שגיא נולד ב- 22.3.78 בבית החולים כרמל. לאחר לידת בני עברתי לעבוד בבנק. כשמשה בעלי סיים את הלימודים בטכניון הוא התגייס בחזרה לצבא ונסענו לשנת שירות בארצות הברית.

כאשר חזרנו מארצות הברית עברנו לגור בעיר כרמיאל וב-1 באפריל 1982 נולדה בתי שירי, וילדתי הקטנה נולדה בתאריך 14.1.1989. משלושת ילדי נולדו שישה נכדים, הגדולה סיוון בת שש עשרה וחצי, השנייה בת ארבע עשרה וחצי. לאחר מכן יש את רוני בת העשר, גיל בן השמונה, מיקה בת השש וירדן בן השנה וחצי.

אני ובעלי יצאנו לגמלאות בשנת 2020 ועכשיו אנו לומדים לימודי ארץ ישראל, שם אנחנו יוצאים להמון טיולים. פעמיים בחודש אנחנו בירושלים במסגרת לימודי ירושלים וכל ימי שני אנחנו נמצאים בתוכנית הקשר הרב דורי ולומדים ככיתת ותיקים. את שאר זמננו אנו מבלים עם הילדים והנכדים. אנחנו מתנדבים בכפר עידוד עם אנשים מיוחדים ועובדים איתם במשתלה פעם בשבוע, ופעם בשבוע אנחנו מתנדבים בכלבייה של נתניה בטיפול בכלבי בר.

חפץ העובר במשפחה מדור לדור

החפץ המשמעותי בחיי משפחתי הוא שתי טבעות נישואים ששרדו את השואה, הן הגיעו מסבא רבא שלי ועברו לדורות הבאים. לאחר מות הוריי הן עברו אליי בירושה.

הזוית האישית

מעיין ונועה, התלמידות המתעדות: היה לנו כיף ומעניין מאוד לעבור את התהליך עם שלומית.

שלומית: העבודה המשותפת והסבלנות הרבה של הדור הצעיר לדור המבוגר שגיליתי במסגרת התכנית יצרה אצלי חוויה חינוכית וחושפת את הילדות הישראלית והערכים למורשת שלי.