מאגר סיפורי מורשת

שמי חיותה גרייצר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי נטע. החלטנו לספר את סיפורי והדגש בו הוא על שכונת ילדותי – שכונת יד אליהו בתל-אביב.

נולדתי בישראל בבית חולים בילינסון בפתח תקווה, מדינת ישראל הייתה בת פחות משנה. הוריי גרו בשכונת יד-אליהו שהייתה שכונה של חיילים משוחררים מההגנה, פלמ"ח, אצ"ל, לח"י והצבא הבריטי. הוריי שירתו בהגנה. יותר מאוחר הגיעו לשכונה ניצולי השואה כעולים חדשים מכל רחבי אירופה. כיאה למשוחררי ההגנה בחרו לי הוריי את השם חיותה, שם שגם היה זיכרון לסבתי חיה שנספתה בשואה וגם הזכיר את חיותה בוסל שהייתה חלוצה ופעילה ציונית. הוריי שמרו את שם המשפחה שטיינברג כזיכרון למשפחתו של אבי שלמעט הוא ואחיו אליעזר, נספו בשואה. שם משפחתי הנוכחי גרייצר הוא של בעלי אהוד, שכמוני נולד וגדל בשכונת יד-אליהו.

שכונת יד-אליהו בזמני הייתה בנויה מבתי שורות בקומה אחת ומבתים משותפים של 18 דיירים עם חצרות ענק. רוב הבתים היו בני שניים עד שלושה חדרים. משפחתי גרה בדירה של שני חדרים, זאת אומרת שאני ואחי ערן  גרנו בחדר אחד והוריי ישנו בסלון שהפך בלילה לחדר שינה.

השכנים כולם היו זוגות צעירים ובכל בית היינו הרבה ילדים. החצרות בין הבתים היו גדולות מאד. הורינו נטעו בחצרות עצים שנתנו צל נפלא ושאפשרו לנו לשחק בהם גם בימות הקיץ החמים. המשחקים ששיחקנו בחצר הם: אולר, מחניים, כדורגל, כדורסל, חבל, סוס ארוך, גולם במעגל. בחצר שיחקו ילדים גם מהבתים הסמוכים וכך בילינו כמעט את כל שעות הפנאי שלנו. בבתים שיחקנו מונופול, ארץ עיר, צוללות ומלחמה. חלק מהחגים חגגנו ביחד עם ילדי השכונה והוריהם. בסוכות ההורים בנו לנו סוכה משותפת, בחנוכה הדלקנו נרות ביחד, בט"ו בשבט נטענו עצים ושתלנו ירקות ובפסח אכלנו ארוחות משותפות.

סיפור שזכור לי כילדה קטנה – קיבלתי בובה מחרסינה שפוקחת וסוגרת עיניים, עם בגדים מהודרים מהדוד מאמריקה (לא היו אז כאלה בובות בארץ). מאוד התגאיתי וירדתי לשחק איתה בחצר. יום אחד הבובה נעלמה. לאחר שנים כשהייתי נערה סיפרה לי השכנה שהיא גנבה לי את הבובה כי היא מאוד קינאה בי.

בתקופת ילדותי הקשבנו רק לשירים ישראלים, בעיקר מהרדיו. זאת אומרת שכל ילדי השכונה שמעו אותם שירים ובאותן שעות, כך שכולנו זמזמנו את אותם שירים. חלק מהשירים ששמענו השמענו גם לילדינו ולנכדינו לדוגמה: מתחת לסלע צומחת רקפת, שיר ליקינתון, רד אלינו אווירון ושיר שכונה. חלק גדול מהשירים אותם אהבנו ושרנו היו שירי הלהקות הצבאיות שהובילו אז את הזמר העברי.

בכיתה ד' הלכתי לצופים. הצופים והשכונה הם אלה שבנו את תפיסת עולמי ואת הערכים שלי. בצופים התקבצו ילדים מכל בתי הספר של יד אליהו כך ש"חצר המשחקים" שלנו גדלה מכמה חצרות לכל השכונה. בצופים השתתפנו בפעולות שעסקו בהיסטוריה של המדינה, שהייתה אז מאד צעירה, בערכים אוניברסלים כמו סולידריות, ליברליות, עזרה לזולת, דיכוי של עמים ובהרבה טיולי הליכה בארץ שעודדו אותנו לאהבת הארץ.

מימין למעלה: גבעת השלושה מימין למטה: עם אהוד במסע לאילת משמאל: מחנה עבודה גבעת השלושה

בכיתה ו' עברתי עם משפחתי לגבעתיים. הוריי רשמו אותי לבית הספר ליד ביתם החדש. אני לא הסכמתי לעבור בית ספר. כל כך אהבתי את שכונת יד אליהו והחברים שלי שם, שלחצתי על הוריי – והם הסכימו – שאשאר ללמוד ביד אליהו וכמובן גם בצופים. כך מצאתי את עצמי הולכת ברגל גם לבית הספר וגם לצופים, חצי שעה לכל כיוון.

לתיכון הלכתי ל"תיכון חדש" בתל אביב שהיה תיכון מאד מיוחד. לא הייתה לנו תלבושת אחידה, בניגוד לכל שאר התיכונים אז, אבל בימי שישי באנו לבושים בחולצת תנועת הנוער. זה היה בית ספר שהאמין בסוציאליזם (תפיסת עולם הדוגלת בשיווין כלכלי). באחד במאי הניף בית ספרי דגל אדום כסמל לסולידריות עם מעמד הפועלים. כשהייתי בסוף כיתה י"ב, שבוע לפני תחילת בחינות הבגרות, פרצה מלחמת "ששת הימים". אנחנו בצופים עזרנו לחלק דואר בתקופת המלחמה. הדואר היה מאד פעיל בתקופה זו. רק בעזרתו אפשר היה לשמור על קשר עם החיילים בעזרת מכתבים וגם לשלוח להם חבילות. הסתיימה המלחמה ואנחנו חזרנו לבחינות הבגרות שלנו. מיד אחריהם התגייסנו לצבא.

בצופים הכרתי את אהוד, בעלי עד היום. הפכנו להיות חברים בכיתה ט' ואת חוויות ההתבגרות עברנו ביחד. אהוד ואני למדנו בבתי ספר יסודיים שונים והכרנו אחד את השני בצופים, בסוף כיתה ח' בה הפעילות של הבנים והבנות החלה להיות משותפת. מצאנו חן האחד בעיני השני, אהוד החל ללוות אותי הביתה בלילות שישי וככה הפכנו לזוג עד היום.

אהוד ואני בצעירותנו

חברות זו העצימה את הקשר שלנו עם חברי הילדות שלנו ואת הערכים שעליהם חונכנו.

בגיל התיכון כל החיים החברתיים, שלי ושל אהוד, התרכזו בצופים. היינו נפגשים בצריף הצופים שלוש פעמים בשבוע פעמיים לפעולות שבהן דנו בבעיות "ברומו של עולם" כמו: מהו שוויון, כיצד לקלוט את העולים החדשים, האם מותר ללכת עם נעלים בלי גרביים, האם מותר לבנים לבוא עם מכנסיים שלא בצבע חקי או כחול כהה, האם לצאת להגשמה (ללכת לקיבוץ ולהישאר בו אחרי השירות הצבאי). בנוסף יצאנו להרבה טיולים בכל רחבי הארץ, למחנות שלנו ושל החניכים שלנו ולמחנות עבודה בקיבוצים. כל הפעילויות הללו היו מלוות בחברה שעשו כל הזמן צחוקים ושיגועים, שירים והרבה ריקודי עם.

זוהי התקופה שעצבה את הערכים שלנו – שלי ושל אהוד. החברים הטובים ביותר שלנו כיום הם החברים שהיו אתנו בצופים. עד היום אנחנו נפגשים כמה פעמים בשנה ואת יום העצמאות אנחנו חוגגים ביחד אצלנו על הדשא.

החברה מהצופים אצלנו בגינה

אהוד יצא להגשמה – זאת אומרת שהתגייס לנח"ל ואחר כך נשאר שנה בקיבוץ תל קציר. אני הלכתי לצבא ושירתי כצפנית בחיל הקשר. לאחר הצבא הלכנו ללמוד באוניברסיטה, אני באוניברסיטה העברית בירושלים וכשסיימתי עברנו לבאר שבע, שם אהוד למד. לבסוף התמקמנו ברמת-השרון ושם גדלנו את שלושת ילדנו. השנה חגגנו אהוד ואני 50 שנות נישואים.

משפחתנו

הזוית האישית

סבתא חיותה: הפגישות עם נטע נכדתי אפשרו לי לעלות זיכרונות מקסימים מילדותי ונערותי. נטע בהתעניינות הרבה שהראתה עודדה אותי בתהליך העלאת הזיכרונות. בנוסף, התהליך אפשר לי להיפגש עם נטע פעם נוספת בשבוע ולהכיר אותה יותר טוב.

נטע הנכדה המתעדת: לי היה כיף בתכנית ועם המפגשים בימי ראשון, נהניתי ללמוד עוד ולעשיר את הידע שלי על המשפחה.