מאגר סיפורי מורשת

שמי דורית כחלון, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי הדר, יחד אנו מתעדות את סיפורי.

נולדתי בשנת 1958 בשכונת "נווה ישראל" בהרצליה, שכונה נפלאה בה התגוררתי עד לפני כשנה. בעקבות פרויקט פינוי בנוי עברנו לשכונת גליל ים ואנו אמורים לחזור בעוד שלוש שנים.

אבי מיכאל מישל ז"ל עלה לארץ ממצרים יחד עם אחיו ואמו. אמי, פני ז"ל, ניצולת שואה, עלתה ארצה עם אחותה מצ'כיה, הוריי הכירו בארץ ונישאו. אמי פני הייתה תופרת, היא נהגה לתפור בגדים לי לאחותי ולנשים רבות בשכונה.

הוריי הגיעו למעברה ג'ליל, שהיה מחנה מעבר לעולים החדשים. אחותי לאה נולדה שם בשנת 1953. בני המשפחה עברו אחר כך לשכונת "נווה ישראל", לשם הגיעו רבים מתושבי המעברות. אחותי לאה מתגוררת אף היא בהרצליה עד היום.

משפחתי עברה לגור בשיכון ב"נווה ישראל" שנקרא "שיכון הרכבות". השם התקבל בשל צורת הבנייה ברצף של בטון, באופן שהזכיר קרונות של רכבת. בשכונה השתכנו עולים רבים ממדינות שונות: ממזרח אירופה, צפון אפריקה, תימן וכו'. גם היום אפשר לראות על פי בתי הכנסת הרבים הקיימים בשכונה, את המגוון הגדול של בתי כנסת שונים המיועדים לתושבי השכונה מעדות שונות, בכל בית כנסת סגנון תפילה אחר. יש מקום לכולם, רב תרבותיות במיטבה!

למרות הבדלי התרבות והשוני בין התרבויות והפסיפס המגוון, האווירה בשכונה הייתה של אחדות, שיתוף פעולה ואהבת הזולת. הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה,  רוב התושבים הכירו אחד את השני והיו קשרים חברתיים בריאים והדדיים. השכונה הייתה מוקפת בפרדסים והיינו עוזרים בקטיף תפוזים.

בעת קטיף התפוזים

משפחתי משפחה מסורתית, אנו נוהגים לחגוג את חגי ישראל. בילדותי נהגנו לצאת לטיולים בארץ מתוך ערך אהבת הארץ. בילינו באופן קבוע בחוף ימה של הרצליה וצפינו בסרטים בקולנוע "השרון" שם הוקרנו סרטים היסטוריים.

בצעירותי למדתי בגנים אשר נקראו על פי שם הגננת. למדתי בבית הספר היסודי בן צבי במשך שמונה שנים. בית הספר קיים עד היום, גם ילדיי למדו בו. בבית הספר היה חדר אוכל שבו קיבלנו ארוחה חמה מדי יום. היינו אחראיים וחרוצים, התלמידים שמשו כתורנים וסייעו בעריכה ופינוי השולחנות. למדנו שיעור ימאות, נסענו פעם בשבוע לירקון ושם למדנו לחתור בסירות, לבצע קשירות בחבל מסוגים שונים, זה היה השיעור האהוב עליי. בתקופת התיכון למדתי בבית ספר "ראשונים" שנקרא בעבר "בית ספר העיוני".

לאחר שעות הלימודים, נפגשנו בחוץ עם חברים ושיחקנו במשחקים כמו חמש אבנים, קפיצה על חבל, גומי, מירוץ שליחים, קלאס, גולות ועוד.. היינו יחד בחוץ עד לשעות החשיכה ואז היינו חוזרים הביתה.

נהגתי ללכת לתנועת הנוער מכבי פעם בשבוע, לפעמים הלכתי למועדון קהילתי השכונתי, בו היו פעילויות ריקוד ומשחקי חברה. בסופי שבוע הלכנו לקולנוע "זיו אור", אולם שהיה תחת כיפת השמיים, היו בהרצליה בתי קולנוע נוספים: קולנוע "השרון" וקולנוע "תפארת" ועוד.. כדי להתקשר טלפונית השתמשנו בטלפון ציבורי אליו הכנסנו אסימון במקום מטבע. בבתים היו מכשירי רדיו ופטיפון , תקליטים להשמעת מוזיקה.

אסימון

רק למספר מועט של משפחות בשכונה הייתה טלוויזיה. הייתה אווירה של שיתוף, מפגשים חברתיים, נהגנו להתאסף באחד הבתים על מנת לצפות בתוכנית בערוץ אחד בלבד, או לקלוט באנטנה שידורים בירדן.

באירועים מיוחדים נהגו להזמין צלם הביתה, לא היו ברשותנו מצלמות. ערכנו קניות בצרכניה ושילמנו באמצעות תלושים. בשכונה נהגו לחלוף על פנינו רוכלים עם עגלות רתומות לסוסים, הם מכרו נפט המיועד להפעלת מכשירים לחימום ובישול. החלבן עבר בין הבתים ומכר בקבוקי חלב. על מנת לשמור את המזון במקרר השתמשנו בגושי קרח. לפעמים היה מגיע אריה הידוע על תלת אופן עם גלידות, הילדים היו מחכים לו בהתלהבות.

מאז עברו שנים רבות ודברים רבים השתנו…. בטח שמתם לב שהייתה לי ילדות שונה משלכם, אבל הייתה לי ילדות שמחה מאושרת ומעניינת.

הזוית האישית

הדר: למדתי על סבתא הרבה ועל ילדותה. הבנתי שהילדות של פעם לא כמו היום, שהעידן הטכנולוגי מתקדם יותר והכל יותר קל. נהניתי לעשות עם סבתא את העבודה ואני מאחלת לה שתמיד תהיה שמחה.

סבתא: נהניתי להעביר לנכדתי את זיכרונות ילדותי ולהשוות את החיים של פעם להיום. אני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, בריאות ותעשי רק את מה שאת אוהבת.