מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמה לויטה נולדתי בחיפה בשנת 1945 בבית חולים בתר להורי מרים ומשה שלסקי.

הייתי בת בכורה ואחרי נולד אחי דוד, דודי ז"ל. אבי משה נולד בפולין ב1910 וב1924 עלה עם משפחתו לארץ ישראל בעקבות אנטישמיות שחוו במקום בו גרו. אבי למד ציור בבצלאל, הוא היה חבר בארגון הפועל והשתתף במסעות אופניים רבים באירופה. במקביל היה פעיל בארגון ההגנה. בסופו ש דבר עבד במשטרת חיפה כקצין והקים את משמרות הבטיחות.

אמי מירה נולדה בשנת 1917 בפתח תקווה וגדלה בתל אביב. בשנת 1934 עברה המשפחה להתגורר בזיכרון יעקב. גם אמי התגייסה לפעילות ההגנה ועסקה באיתות וקשר טרם קום המדינה. אמי עבדה שנים רבות כמזכירה בבית ספר. גדלתי בחיפה, הייתי חברה בתנועת הצופים עד כתה י"ב ומשם המשכתי את לימודיי בסמינר למורים על שם א.ד. גורדון ומשם נשלחתי כמורה – חיילת לקריית שמונה שם מדתי במשך שנתיים. שם לימדתי במשך שנתיים בין 1966-1967.

 תמונת מחזור מאלבומה של סבתא

בקריית שמונה התגוררתי עם ארבע בנות נוספות בדירה, כולן בוגרות הסמינר ומורות כמוני. מתפקידי היה ללמד קריאה, כתיבה ומוסיקה את שכבות א' וב'.בכל כיתה היו כ-35 תלמידים. שגרת היום הייתה קבועה, בכל יום לימדתי את התלמידים ואחר הצהריים ערכתי ביקורי בית על מנת להכיר את התלמידים ומשפחותיהם, אך את עיקר הזמן הקדשתי להכנת השיעורים בהמשך השבוע. רב התלמידים בכיתות בהן לימדתי היו ממשפחות עולים ומרובות ילדים. השתמשתי במתודות שונות וחשיבה יצירתית על מנת ללמד את התלמידים הצעירים לקרוא ולכתוב. אני זוכרת שהשתמשתי בהרבה כרטיסיות ופלקטים. שיטת הלימוד הייתה פונטית של דינה פייטלסון, שפיתחה חומרי לימוד באותה תקופה. במסגרת לימודי המוסיקה הייתה בבית הספר מקהלה. אחת החוויות הזכורות לי ביותר הן מסיבות חגיגת תורה בהן הכנו טקס בנוכחות המשפחות. חגגנו עם התלמידים את כל החגים, אני זוכרת במיוחד את חג הפורים בו התחפשנו ושמחנו את הילדים.

בראיון הקבלה לסמינר למורות נשאלתי למשמעות הפתגם "חנוך לנער על פי דרכו" ומאז אימצתי ופתחתי את דרכי כמורה צעירה. האמנתי כי כל תלמיד הוא עולם ומלואו ועלי למצוא דרך להתחבר ולהתייחס באופן אישי לכל אחד לפי קצב ההתקדמות שלו. לכן, על אף מספר התלמידים הרב בכיתה נעשה מאמץ לערוך ביקורי בית ולהכיר את התלמידים מזווית אישית. בכיתה שבה לימדתי הייתה ילדה עם שיתוק מוחין ואני זוכרת שהתייחסתי אליה רגיל ללא הנחות כדי לתת לה תחושה שהיא שווה בין שווים. אחד מתלמידיי הפך לימים ראש לשכת עורכי הדין, שמו אבי חימי.

במהלך הקיץ הפעלנו את ילדי בית הספר במסגרת קייטנה. צוות המורות הכין מערכי פעילות על מנת להפעיל את הילדים. בסופי שבוע יצאנו בדרך כלל הביתה ובשבתות שנשארנו יצאנו לטייל בסביבה- חורשת טל, מפל התנור, מטולה.

במהלך השהות בקרית שמונה פרצה מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה לחוצה עם הרבה מתח. בזמן אזעקות רצנו למקלטים ואני זוכרת שגם ישנו במקלט. חשבתי בלבי שאנחנו בעצמינו "ילדות" ואיך מצופה מאתנו להפגין בגרות ואחריות שכזו על ילדים כה צעירים. ההורים של הילדים ציפו מאתנו להיות "המבוגר האחראי".

בתקופה זו הייתי גם אמורה להינשא. יום אחד דפקו על דלת הדירה שני שוטרים ובקשו ממני להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. כשהגעתי לשם הודיעו לי שגידי(בן זוגי)חי ובריא. הייתי נחושה למצוא אותו ולמסע החיפוש יצאתי בליווי אבי, קצין משטרה, וקצין נוסף. נסענו עם ג'יפ ברחבי רמת הגולן ועברנו מבסיס לבסיס עד שמצאנו אותו. זו הייתה שמחה והקלה גדולה. בסופה של המלחמה אכן נישאנו.

לסיכום, שנתיים אלו היו מלאות בחוויות וזיכרונות. זו אחת התקופות היפות בחיי בהן גיבשתי את זהותי כמורה, אישיותי כאדם בוגר שגר מחוץ לבית והתנהל בעצמאות. החברות מהתקופה עדיין מלוות אותי עד היום, כמעט ששים שנה אחרי.

הציטוט אותו בחרתי הוא אותו פתגם בו השתמשה סבתא כשנבחנה לסמינר למורים: "חנוך לנער על פי דרכו", משמעו שכל נער או ילד שונה ומיוחד, כל אחד בדרכו שלו, ולכן, כל ילד צריך לקבל חינוך שונה ומיוחד המתאים לו, כדי שיהיה לו טוב. המורה מלמדת תלמידים בשיטת חנוך לנער על פי דרכו, כל תלמיד מקבל ממנה יחס אישי, וחומר שמותאם לו. משפט זה עיצב את דרכה של סבתא כמורה ומחנכת.

הזווית האישית

עמרי: היה לי ממש כיף, כי הבנתי את סיפורה ואת עברה, וזה נתן לי אפשרות להיות יותר זמן עם המשפחה.