מאגר סיפורי מורשת

הוריי, מלה ויחיאל רזניק, עלו לארץ בשנת 1935.

הוריי בצעירותם

הם היו סוג של חלוצים, עבדו בפרדס ליד העיר רחובות והתפוזים היו שכר עבודתם. בהמשך אבי גוייס לצבא, ושם משפחתו שונה לדרורי. הוריי עברו לתל אביב, ואני נולדתי בתאריך 23.3.1952.

בילדותי

הייתי ילדה ששיחקה מגיל צעיר במחזות זמר בתיאטרון שנקרא "תילון תליל".

אבי נפטר בגיל צעיר, כשהייתי עדיין ילדה, והצטרפנו למשפחת השכול של מדינת ישראל. גדלתי בבית עצוב. נחשבתי לתלמידה מצטיינת ובמקביל המשכתי להופיע. כשהתגייסתי לצבא, קיבלו אותי ללהקה צבאית והייתי סולנית.

אני כסולנית בלהקה הצבאית

באותה תקופה הופיעו תמונותיי בעיתון להיטון ובמקומות שונים.

אחרי שהשתחררתי מהצבא, הציעו לי להופיע במסגרות מוסיקליות שונות אבל החלטתי לוותר על עולם הבמה. פגשתי את בעלי, אלן המר, בשנת 1971. אלן נולד ב ה' באייר 1948. הוריו היו ניצולי שואה שפעלו להצלת יהודים מתוך הגטאות על ידי זיוף תעודות זהות ליהודים בגטו, בזכותם ניצלו יהודים רבים.

מימין: הוריו של אלן, משמאל: מידע מבית התפוצות (כיום "מוזיאון אנו")

אלן בעלי, התנדב במשך שנים במגן דוד אדום, העבודה הייתה מאוד משמעותית עבורו.

אלן ואני התחתנו בשנת 1976, אז שונה שם משפחתי לדפנה המר.

ביום נישואינו 

אנו נשואים באושר עד היום, נולדו לנו שלושה ילדים. נכדתי הבכורה, עלמה, עמה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, נולדה בשנת 2012.

מימין: עלמה הנכדה, משמאל: נכדינו

כיום יש לנו שישה נכדים מקסימים.

קריירה

הרגשתי צורך להמשיך בדרך אחרת את אהבתי לשירה ומשחק, לכן הסכמתי כל שנה להופיע בטקסים של יום הזיכרון לחללי צה"ל במקומות שונים בארץ. בדרך זו הרגשתי שאני מכבדת את זכרו של אבי שהיה איש צבא. נהגתי לשיר בעיקר את השירים: "מה אברך", "אחי הצעיר יהודה" ו"בן יפה נולד", שירים שהיו מאוד משמעותיים בתקופה זו.

בכיוון המקצועי שלי בחרתי להיות מורה בחינוך המיוחד עם תלמידים על רצף האוטיזם בתפקוד גבוה ועם ילדים עם קשיים רגשיים ולקויות למידה. גם בתחום זה אני משתמשת באמצעים של אמנויות הבמה. עם התלמידים אני מכינה מחזות וטקסים המשולבים בהרבה מוסיקה, ריקודים ועיצוב תפאורה. אני מרגישה שזה מאפשר לתלמידים לבטא את עצמם בדרכים חלופיות ומהנות יותר, ובדרכים חוייתיות אלה התלמידים מרגישים ומפנימים טוב יותר את התכנים הנלמדים.

הופעה של תלמידיי

הזוית האישית

סבתא דפנה: תוכנית זו נתנה לנו כלי כדי להתקרב ולהבין בצורה מיטבית את אחת את השנייה, ואנ מאחלות כך גם לדורות הבאים.