מאגר סיפורי מורשת

סבתא מירי נולדה בשנת 1954 בעיר סטניסלב, היום העיר נקראת איבנה פרנקוב ונרשם כפולין.

יולי 1964

בגיל 9 וחצי עזבתי את פולין בדרכנו לעלות ארצה. טסנו תחילה לאיטליה ומשם הפלגנו ארצה באונייה שנקראת "ירושלים". הגענו לנמל חיפה ומשם העבירו אותנו לקדימה, לפי החלטת הסוכנות.

הגענו לשיכונים, בשלבי סיום והיה לנו, במיוחד להוריי, הלם. דירה שעדיין לא סיימו לבנות את החלונות, מיטות סוכנות העשויות מברזל ומזרן קש. קופסאות מצרכים, שאת חלקן לא הכרנו! למשל עדשים כתומות…. אמא שלי (סבתא רבתא – פרידה) בכלל חשבה שזה רעל עכברים.

היו מספר שיכונים של עולים חדשים ממספר מדינות ומפולין היינו היחידים. כשהגיע המטען שלנו מפולין היה מעט מוזר, כי לא להרבה אנשים היה מקרר חשמלי! בקדימה מכרו עדיין גושי קרח לארגז קרח שזה היה ה״מקרר״ שלהם, אנחנו הבאנו מכונת כביסה שגם סוחטת ובארץ עדיין לא היה וגם הבאנו טלוויזיה שעדיין לא היו שידורים בארץ בכלל.

ההורים היו צריכים לצאת לעבודה כדי לכלכל אותנו. בפולין חיינו רמת חיים מעל בינונית, אמא שלי שלא עבדה שם התחילה לעבוד בתפירה ואבא שלי שהיה ספר התחיל לעבוד בפרדסים. כיוון שזו הייתה הישרדות כלכלית והם עבדו המון שעות אחי  ישראל  התחיל ללמוד בפנימייה.

בפולין סיימתי כתה ג' בבית ספר יהודי שלמדו את שפת היידיש, למדנו לדבר לכתוב ולקרוא ביידיש. בקדימה הכרתי רק ילדה אחת וכיוון שלא ידעתי עברית הסתדרנו בעזרת בידיים, הבעות פנים ולמדנו להכיר אחת את השנייה. זו הייתה חברתי הראשונה בארץ. יאמר לזכותו של המנהל שהבין את הצורך הרגישי שהייתי ללא חברים, הסכים לרשום אותי לכתה ה'. הוכחתי את עצמי ולמדתי בקדימה עד כיתה ו'.

ההורים המשיכו לעבוד קשה ולא היו רוב שעות היום בבית וגם אחי היה בפנימייה. ביקשתי ללכת גם לפנימייה ובעזרת מכרים רשמו אותי לפנימיית נווה הדסה, לא רחוק מהבית. למדתי שם בעד כיתה ח'. היינו בבוקר עובדים ומהצהרים לומדים. פעם בשבועיים הייתי מגיעה הביתה לחופשת סוף שבוע.

בשבת כשהייתי נשארת בפנימייה הוריי היו מגיעים אלי. לרוב היו נעזרים בטרמפ וחלק היו צועדים ברגל. אני הייתי מחכה להם על אותו ספסל. המשבר הקשה ביותר עברו הוריי, שבפולין שמרו על הילדים בבית כי אמא לא עבדה ודאגה רק לרווחת הילדים.

את מלחמת ששת הימים העברתי במקלט בפנימייה. אחרי הניצחון של מלחמת ששת הימים ביוני 1968, היה שידור טלוויזיה ראשון בארץ בו הראו את מצעד צה״ל. כיוון שהיינו היחידים שיש להם טלוויזיה השכנים הגיעו לצפות אצלנו במצעד. הוא שודר מספר רב של פעמים באותו יום.

סבא וסבתא ביום חתונתם

כשסיימתי את כתה ח׳ החלטתי לחזור הביתה ולמדתי בתיכון רופין. לאורך לימודי בתיכון, הייתי בנוער העובד והלומד. החוקים היו מאוד נוקשים שם. היינו צוברים נקודות ע"י עבודה שונה בקן ואז היינו מקבלים, בהשאלה כמובן, ספרי לימוד לכל השנה. המצב הסוציו אקונומי של הרבה ילדים (לא רק עולים חדשים) לא היה טוב וזה מאוד הקל על כולם. קן הנוער העובד היה בעצם המקום היחיד שדאג לטיולים, פעילות של ערבי שישי והיה מענה גם בעזרה כללית לחלק מהנוער.

לצפייה בראיון עם סבתא צפו בסרטון

https://www.youtube.com/watch?v=so6FkdSsVVY&t=25s

הזוית האישית

הנכדה שני: היה לי כיף לראיין את סבתי. למדתי דברים חדשים שלא ידעתי עליה ואני מאחלת לה בריאות ואושר.

סבא, סבתא ואני תינוקת