מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה חג'ג' (לשעבר לוזון). נולדתי ב-8 לנובמבר שנת 1954 בעיר תל מונד לאברהם ואסתר. הוריי עלו לארץ מלוב, במסגרת עליית הנוער מארצות ערב. הם הועברו למעברה בפרדסיה, למקום בשם שיכון ו'.

הוריי התחתנו בגיל 18 במעברה, בתוך אוהל פשוט שבתוכו רק שטיח. אבי אברהם ז"ל היה אבא מדהים, שהעניק לי אהבה ללא תנאים ולימד אותי לראות את הטוב בכל דבר. אמי אסתר ז"ל חוותה חיים לא פשוטים: כאימא צעירה, כל כוחה וזמנה הופנו לטיפול באחי המשותק. יש לי שלשה אחים. רחל האחות הבכורה, ושני אחים תאומים (בן ובת) – גבי ושמחה. אני הכי צעירה במשפחה. אחי נולד עם שיתוק, ועל כן הוריי נאלצו להתמודד עם מצבו.

סבי גבריאל ז"ל היה עיוור, וסבתי רחל ז"ל הייתה אישה מקסימה שסעדה את סבי בכל עת למרות תנאי המחיה הקשים. הם חיו בחדר אחד, ועד היום עומד המבנה על תילו. כאדם עיוור, באותם ימים, קשרו לסבא חבל עבור הליכה של כשלושים מטר מהחדר לשירותים חיצוניים, לשם בעזרת מקל מישוש היה הולך.

ילדות

אני זוכרת את הבית בתל מונד. הייתה בו גינה ובה כמה עצי שזיף. אבי היה משקה את העצים ואני הייתי רצה סביבם ומשחקת אתו. השירותים היו מחוץ לבית, כחור באדמה. לקראת גיל חמש עברנו לגור עם סבתא בקדימה, ולבסוף התמקמנו בחיפה.

את רוב ילדותי העברתי בשכונת ואדי סליב בחיפה. למדתי בבית הספר היסודי בכרמלי. התלמידים הגיעו מרקע זהה, דל אמצעים, ולכן היה קל להתחבר לכולם. אני זוכרת את בית הספר כמקום חם ובטוח, והמורים השפיעו עליי לטובה. זכורה לי במיוחד מחנכת הכיתה, שבזכותה רוב התלמידים גדלו לחיים טובים ויציבים. מאז ומתמיד הייתה לי אהבה עזה לספורט, והשתתפתי בתחרויות רבות בין בתי הספר האזוריים.

בסיום כיתה ח' התחברתי ליהושע, תלמיד מהכיתה, והיינו בני זוג במשך ארבע שנים. זכיתי באהבת נעורים יפה, תמימה וטהורה. עד היום אני שומרת על קשר עם יהושע ואנחנו נוהגים להיפגש מדי פעם.

למדתי בתיכון "בית הפקיד", ברחוב הגפן שבמושבה הגרמנית שבחיפה. בתיכון נחשפתי לפערים בין התלמידים, בין אלה שגדלו בוואדי סליב ואלה שגדלו בכרמל. בארבע שנות לימודיי בתיכון גמלה בי ההחלטה שאנשא ואלד רק שני ילדים, כדי שאוכל להעניק להם כל שביכולתי בלי שיחסר להם דבר (ואכן כך קרה).

קריירה

עם סיום התיכון נרשמתי ללימודי ספורט במכללת וינגייט, אך מאחר ולהוריי לא הייתה יכולת לממן את הלימודים, התגייסתי למשטרת ישראל. בשלב מסוים עברתי לעבוד במשטרת נתניה. בסופו של דבר, ממסלול שהיה בגדר תכנית חלופית בלבד, שירתי במשטרה שלושים ושתיים שנה במחלקת סיור ונהניתי מכל יום, שהיה שונה מקודמו. במהלך השירות עזרתי לאזרחים והכרתי חברים לכל החיים, שעד היום אנו מבלים בכל שבוע.

היכרות וחתונה

את ניסים, בעלי, הכרתי במסגרת עבודתי כשוטרת. מדי פעם נפגשנו בבית קפה שנקרא "הק"מ ה-101", ניסים ישב שם עם החברים שלו ואני הייתי עוברת באזור בסיורים רגליים של המשטרה. בצהרי יום, סיירתי ברגל ברחוב הרצל, וניסים בא לדבר איתי והציע שניפגש בערב. העובדה שהיה קצין בתותחנים הרשימה אותי מאוד, אז הסכמתי.

לבסוף התאהבנו והכרנו את המשפחות אחד של השנייה. אין לי ספק שאני המרוויחה הגדולה. משפחתו מונה שמונה אחים מקסימים, אמו אלמנה ואישה מדהימה. הם משפחה לדוגמא ומופת, במיוחד היחסים הטובים, הנתינה והאהבה שביניהם. כעבור שנתיים התחתנו, והרגע הכי זכור לי מהחתונה הוא שרקדתי על השולחן וברקע הלהקה שרה "חנה 'לה התבלבלה, מה פתאום ברית מילה".

בעלי היה המוח האנליטי, הכלכלי והמוביל בבית ועשה זאת בצורה הטובה ביותר. חברות, הילדים, האחים והאחיינים שלו התייעצו איתו ושאלו את דעתו לפני כל צעד משמעותי בחייהם. היתה לו נתינה, אהבה ותמיכה ללא תנאים.

ניסים והגולן

הגולן הוא מקום מיוחד עבורי. זהו המקום שניסים בעלי ז"ל דיבר עליו הכי הרבה, ואהבתו לצפון הייתה עזה. במלחמת יום הכיפורים היה סג"מ צעיר בתותחנים והוקפץ עם חבריו לרמה, שם הם נלחמו כאריות באויב וחייהם ניצלו בנס. הם המשיכו להילחם באומץ עד סיום המלחמה. הקרב המפורסם בו ניסים השתתף היה חילוץ הלוחם יוסי בן חנן. אנו נוהגים לנסוע באופן קבוע לרמה ולעשות סיורים בעקבות הקרבות בהם השתתף, כדי שהילדים יכירו מקרוב את מורשת הקרב של ניסים ז"ל.

משפחה, ילדים ונכדים

עברו שנתיים מיום נישואינו, ואחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי היה לידת בתי הבכורה מירב. ניסים כבר היה רב סרן ועשה הרבה מילואים, ולקראת הלידה הכריזו ברשת הקשר לשחרר אותו ללידה. כעבור שנתיים נולד למירב אח בשם אייל.

זכיתי בילדים מקסימים שגדלו והתחנכו על דרך ארץ, אהבה לזולת והתמדה בספורט (הבן שיחק כדורסל, הבת הייתה שחיינית). ילדיי למדו בבית הספר "תחכמוני ממלכתי דתי", על מנת שירכשו ערכים ולימודי תנ"ך ויהדות. בסיום התיכון הם התגייסו לצבא, הבת ל-8200 והבן לפיקוד צפון.

בסיום לימודי התואר ולאחר טיול אחרי צבא למזרח, חזרו ילדיי לארץ כדי לתקוע יתד ולהקים משפחה משלהם. מירב בתי הבכורה הכירה את דביר זילברשטיין המקסים, והם התחתנו לאחר שבע שנים של זוגיות, הקימו בית בגבעתיים ויש להן שתי בנות מתוקות – יעל וסהר. אייל בני הכיר את אורית עזורי המהממת, שעשתה עלייה בגיל שש מרומניה ועברה גיור. נולדו להם שלשה ילדים, שתי בנות ובן. אריאל, נכדתי הבכורה, ומאור. ההפתעה הכי גדולה שלנו היא שלאחר מות בעלי ממחלה, נולד נכדי הקטן דורון ניסים, מתנה לאמו ביום הולדתה הארבעים. גם בנכדיי דאגנו להטמיע את האהבה לספורט. שלוש נכדות משחקות כדורסל, אחת מתאמנת בקארטה, ואין ספק שגם הקטן יעסוק בספורט.

במשך שמונה עשרה שנה גידלתי בביתי את שתי הבנות של אחותי שהתגרשה, אודליה ואלינור. הודות לתמיכה המלאה של בעלי, שקיבל על עצמו לתמוך בהן כלכלית ולימודית לאורך כל הדרך, שתיהן הצליחו ולמדו מקצוע לחיים. עד היום האחיות נמצאות סביב שולחן המשפחה בערבי שבת וחגים.

לשתי האחייניות שלי יש גם אח מקסים ואהוב מאוד, אביאל. הוא הגיע אלינו בזמן הלא נכון ולא יכולנו כבר לגדל אותו, עקב מחלתו של ניסים.

פרישה לגמלאות

בגיל חמישים ניסים ואני דיברנו, והוא אמר שאני יכולה לפרוש מהמשטרה עם פנסיה מכובדת ולחיות ברווחה כלכלית. לכן, לאחר שלושים ושתיים שנות שירות במשטרה, לימודי תעשיה וניהול ותואר במנהל עסקים, גמלה בלבי ההחלטה לפרוש. מקום עבודתי היה מדהים, אהבתי כל שנייה ובמיוחד להגיע יום יום אל הלא נודע וליהנות. נכון להיום אני בגמלאות שמונה עשרה שנה, ועסוקה בכל יום החל מחמש בבוקר.

כאשר יצאתי לגמלאות הצבתי לעצמי תכנית עם יעדים ומדדים. הדבר הראשון שהיה לי ברור הוא לסגור מעגל ולהירשם ללימודי יוגה בווינגייט, מה שהיה חלום חיי. אני מקפידה על הליכות לאורך טיילת החוף, שוחה כל השנה קבוע (בחורף בבריכה מחוממת), עושה יוגה לגוף ולנשמה, חוגי העשרה ולימוד. האהבה וההתמדה בספורט ובלמידה נותנת לי בריאות, אנרגיות טובות ושמחה. יש לי פרלמנט קבוע, פעם בשבוע עם חברים, לשיחות על ספורט ובעיקר כדורגל. אני אוהדת את מכבי חיפה האלופה ומדי פעם הולכת למשחקים.

סיפור מיוחד: בשחייה הכרתי חברה, שושי, שהיו בינינו פערי גיל גדולים (היא מחלוצי ארץ ישראל) – ולמרות זאת נקשרתי אליה מאוד והיא הפכה למודל החיקוי שלי. שושי ביקשה ממני ללכת ללמוד ברידג׳, ואמרה: ״כשתרצי להודות לי, אהיה בעולם הבא״. אכן כך היה, נרשמתי לברידג׳ ואני הולכת פעמיים בשבוע ונהנית מכל רגע בחברת אנשים מדהימים. יום יום אני אומרת לשושי למעלה תודה.

מסר לדור העתיד

הדלאי לאמה אמר: "אם לא תאהב/י את עצמך, לא תדע/י לאהוב אחרים". אני נוהגת לחיות על פי כלל זה. התמדה היא אם כל הניצחונות, עשו תמיד מה שאתם אוהבים והשקיעו בכך.

באופן אישי תמיד נהגתי לראות את חצי הכוס המלאה. גם בקשיים, אופטימיות, כבוד, אהבת הזולת, נתינה ללא תנאי ודרך ארץ ליוו אותי תמיד. השמחה, הצחוק והעיסוק בספורט היו מאוד משמעותיים בחיי, ואני מאמינה שבדרך זו זכיתי לחיים טובים והרמוניה עם הסובבים אותי. כאדם מאמין אני תמיד אומרת תודה לאלוהים מעל הכל, שתמיד היה לצדי.

הילה ושושי

במסגרת תכנית ״הקשר הרב דורי״ נקשרתי לתלמידה הילה ששונוב מבית ספר ש"י עגנון בנתניה. הילה ילדה מקסימה ולבבית, שאוזניה היו קשובות לי ולסיפור חיי. גם היא שיתפה אותי בחייה ובמשפחתה, והייתה בינינו כימיה מעולה. למרות פערי הגילאים בינינו, אנחנו בקשר ונהנות מהעשייה יחד. אין לי ספק שזכיתי בתלמידה מיוחדת.

הקדשות אישיות

תיעוד זה מוקדש בראש ובראשונה לילדיי המקסימים אייל ומירב. לאחיינים אודליה, אלינור ואביאל. לנכדיי, אריאל, יעל, מאור, סהר והדובדבן שבקצפת דורון ניסים שלא זכה להכיר את סבו ניסים. לכל משפחתי המורחבת ומשפחתו של בעלי.

הזוית האישית

שוש חג'ג' לומדת בכיתת ותיקים בבית ספר ש"י עגנון. השתתפה בתכנית במסגרת מעורבות חברתית. שוש אומרת: "לי באופן אישי, יש הרגשה שזכיתי להכיר תלמידים מקסימים. במיוחד את הילה, כשאני עוקבת אחרי הצלחותיה". התלמידות נהנו מאוד ללוות את שוש במהלך השנה ולשמוע את סיפורה.

שוש בסיור במוזיאון אנו