מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר שרעבי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי יעל, יחד אנו מעלים סיפור משפחתי אל מאגר המורשת.

אמי נולדה בתימן לזוג הורים, סבא יוסף וסבתא מזל רחבי, והיו לה ארבעה אחים. אמי הייתה הבכורה.

סבא יוסף וסבתא מזל

בתימן היו נוהגים לחתן בגיל צעיר מאוד, לכן חיתנו אותה בגיל 15 לרב שהאמין בשדים, רוחות וכישופים. הם היו נשואים כ-14 שנים ולא יכלו להביא ילדים. כשההוריה החליטו לעלות לארץ ישראל, אמי הייתה בגיל 29 ללא ילדים. הם עלו על אונייה גדולה בשנת 1948 והגיעו לנמל חיפה ומשם הסיעו אותם לגור בדרום תל אביב בצריף.

סבא, שלום שרעבי, היה מורי, רב, שוחט ומלמד את ילדי השכונה תורה בחדר. כאשר סבא יוסף שערבי נפטר בשנת 1948, סגרו את רחוב אלנבי לרגל מסע הלווייתו.

סבא שלום שרעבי

אבא יוסף שרעבי עבד בדפוס ואימא שושנה הייתה מבשלת, מכינה ומברכת ברכות מהתורה.

אבא יוסף ואימא שושנה

אח של אמי, זכריה, היה עובד בשכונת שבזי שבתל אביב כמוכר גרעינים ובוטנים לעוברי אורח. שם הכיר לקוח בשם יוסף שרעבי. לימים, היה זה אבי והם התיידדו. באחד הימים הזמין את יוסף אליו הביתה לסוף שבוע שבצריף ושם הכיר את אמי שמאוד מצאה חן בעיניו.

מאלבום התמונות

זכריה, אחיה של אמי, הזמין את יוסף אליו הביתה ויוסף מאוד שמח, הוא ערך קניות: דגים בשר, פירות, ירקות ומכל טוב. הוא הגיע לפני כניסת השבת אליהם הביתה. בשבת בבוקר, ביקש את ידה של אמי מהוריה. ענתה לו אמי, שכזכור הייתה בעבר נשואה מעל עשר שנים ולא הביאו ילדים, שהיא לא יכולה להביא לו ילדים. ענה לה יוסף שיש לו חמישה ילדים מנשים קודמות ולכן אין לו מחויבות להביא ילדים נוספים. הוא אמר לה: "את מאוד מוצאת חן בעיני, אני רוצה אותך איתי לאישה."

יוסף היה עובד דפוס וכל שבוע היה מקבל כרטיסים לקולנוע. כך היה מזמין את אמי לסרטים בחינם וגם להצגות. זה מאוד מצא חן בעניי אמי, היות והיא לא יצאה מהבית בכלל. כעבור כמה שבועות, הזמינו ההורים ואבי מכרים כדי לעשות מפגש בין המשפחות ואז חלו האירוסים. היה ערב גדוש במאכלים וקינוחים, היות שאמי הייתה בשלנית ידועה בכך שכל מה שבישלה היה טעים.

כעבור חודשיים קבעו להתחתן ועשו חתונה בשכונת שבזי כמסורת התימנים. לאחר החתונה אבי לקח את אמי לדירה שבתל אביב ליד התחנה המרכזית, הם גרו שם עם אמו, שהייתה זקנה וגרה בצריף צמוד לבית. רצה האל ואבא של אמי היה רב גדול שבירך את אמי ללדת. וכך אמי ילדה שמונה ילדים: שלוש בנות וחמישה בנים. ביניהם, היו לה גם 13 הפלות.

כל האחים בפורים

סיפור קטן שסיפרה לי אמי – כשאמי שילדה אותי בהדסה, בתל אביב, חזרה לאחר יומיים וסיידה את כל הבית לבד, כדי שהבית יהיה יפה לברית המילה שלי.

אחותי הגדולה הייתה מטפלת בילדים ומחנכת אותנו, היא הייתה מטילה תפקידים על כל אחד, שיעשו משהו לטובת הניקיון של הבית והחצר. מי שלא עשה על פי דבריה, לא היה יוצא מהבית כל היום. אמי הייתה נוסעת עם עגלון (סוס ועגלה) לשוק הסיטונאים בתל אביב והייתה קונה בארגזים ירקות ופרות ומביאה לחצר הבית, אז הייתה מעמידה יפה את הסחורה ומוכרת לשכנים מכל טוב. את הכסף הייתה שומרת לקניות נוספות וגם למכולת. מה גם שאמי הייתה אופה פיתות תימניות מכל מיני סוגים ומוכרת לשכנים שבשכונה, כך הייתה עוזרת לאבי יוסף לפרנס את המשפחה.

אחיי החורגים עבדו במאפייה גדולה, מאפיית ישורון, שהייתה בשכונה, שם היו מייצרים לחמים חלות ועוגות בוקר. אמי דיברה עם אחד האחים והציעה לו שיקנו יחד מבנה קטן ושם ייצרו עוגיות וימכרו למחלקים שהציעו לחנויות ושווקים כמו התקווה, הכרמל ונחלת בנימין. בנוסף לכך היינו האחים – חמישה במספר – מועסקים במפעל ומיצרים עוגיות. בכל חג יצרנו מוצרי חג: בחנוכה טיגנו סופגניות ומכרנו למחלקים, בפורים אפינו אוזני המן בשלל טעמים ובפסח הכנו עוגיות קוקוס ובוטנים משובחים. הכול היה ביצור עבודת-יד ללא מיכון, מלבד תנור של גרעינים. בשנת 1968 היינו מיצרים עוגות בוקר, שמרים ורוגעלך ומוכרים למפעלים שבסביבה עם שתייה קלה.

כעבור מספר שנים, לצערי נפרדתי מהאחים ונשארנו אני אח אחד ואמי פיצתה את האח החורג. עבדנו תקופה של כמה שנים נוספות רכשנו תנור גדול והמשכנו לייצר עוגיות. אחי עזב אותנו, נשארתי לבד ואמי הייתה עוזרת לי מדי פעם. פרנסתי את הבית ועמדתי בכל הוצאות הקונדיטוריה. עד שנת 1975 הצלחתי לחסוך כסף ולהתחתן עם מירה אשתי ועברנו לגור בחולון. האח החורג, אשר, פתח קונדיטוריה בחולון בשם "דקל" ורקמנו בינינו שותפות עד שנת 2001 ובתאריך זה נפרדנו. בשנת 2002 אחי, אבינועם, ואני פתחנו לעצמנו קונדיטוריה גדולה יותר, בשם "דגן". עבדנו כ- 28 שנים ולאחר מכן עברנו לאשדוד לעסק יותר גדול ומרווח עם מכונות מתקדמות יותר עד שנת 2017. בשנה זו, סגרנו גם את הקונדיטוריה כי העסק לא היה רווחי מספיק, נוצרו הרבה בעיות עם עובדים ולקוחות.

זה סיפורה על אמי ואחיי משנת 1966 ועד שנת 2017 – שהם 51 שנה – בדברי מאפה.

הזוית האישית

יעל הנכדה המתעדת: היה מרגש ומהנה לאורך כל הדרך, ההשתתפות בתכנית קירבה בינינו.

סבא מאיר ויעל במסגרת התכנית