מאגר סיפורי מורשת

שושנה נולדה ב-15.7.1935, בהמדאן שבאיראן, להורים: ישראל ובהייה בציר. לשושנה שתי אחיות ואח. אחות נוספת, הצעירה מבין כולם, נדרסה למוות.

העיר המדאן היא אחמתא העתיקה, והיא גם מזוהה על ידי היהודים כשושן, בירת הממלכה הפרסית, בה התרחש נס פורים. משערים שמצויים בה קבריהם של אסתר ומרדכי.

אביה , ישראל בציר, היה רופא. האם הייתה עקרת בית. בתקופה ההיא, מעמדה של האישה היה נמוך, ונאסר על נשים לעבוד. אביה, שלט בשפות רבות. בנוסף לשליטתו בשפה הפרסית ידע אנגלית, צרפתית, תורכית, ערבית ועברית.

המשפחה התגוררה בבית רחב ממדים והם חיו בעושר. הקשר בין האחים היה טוב והאוירה בבית הייתה נעימה ומכבדת. ההורים גידלו אותם בחום ובאהבה. שושנה גדלה בקהילה תוססת. בימי ילדותה, השנאה כלפי יהודי איראן לא הייתה עוצמתית בדומה להיום, אולם גם אז, היה קיים יחס שונה ליהודים. דוגמאות ליחס השונה: כשאביה הרופא הלך לטפל בחולים, הוא נאלץ לקחת חתיכת בד, לעטוף בה את ידיו ולבדוק את האנשים כשידיו מכוסות בבד, כדי שחלילה לא "יטמא" אותם במגעו. בשוק, אסור היה ליהודי לבחור פירות וירקות, שמא הוא "יטמא" את הפירות והירקות. אם הקונה היה יהודי, הסוחר היה בוחר לו את הירקות והפירות. הקהילה היהודית הייתה חייבת לרצות את השלטון, והיהודים עשו ככל האפשר להתחבב על המוסלמים.

שושנה למדה בבית ספר אליאנס, שהוקם בהנהגת 'כל ישראל חברים'. זה היה בית ספר יהודי בו הבנים והבנות הופרדו ולמדו במבנים צמודים אך עם כניסה נפרדת וחצר נפרדת. בבית הספר הם למדו, בנוסף על המקצועות הכלליים גם יהדות ועברית. בבית הספר התקיים מידי בוקר מסדר, שבו היה מונף דגל פרס והתלמידים שרו את המנון המלך. בנעוריה  הייתה פעילה בתנועת החלוץ, תנועת נוער קטנה, בה הנוער היהודי בעיר, שמע הרצאות על ציונות ויהדות ושר שירים ישראלים. ברבות הימים צעירים מהתנועה עלו ארצה. ביום בו הכריזו על המדינה בחרו בה שתשיר את שיר התנועה. האירוע התקיים בבית הכנסת, כאשר התריסים מוגפים. שושנה הרימה את הדגל בגאווה רבה  ודקלמה את השיר בפרסית. עד היום היא שומרת את השיר הכתוב בכתב ידה בפרסית שתרגומו:

"גבר כמו אריה שואג,

כמו טרומפלדור הגיבור

מדינת ישראל בזכותו הוקמה."

בשלב מסוים, בגלל אירוע מוחי שעבר אביה עברה המשפחה לטהרן. שושנה עברה ללמוד בבית ספר בטהרן שהיה בית ספר מוסלמי. בבית ספר זה היא ושאר התלמידות היהודיות היו פטורות מהשתתפות בשיעורים בהם למדו את הקוראן. בהיותה  בכיתה ו' חוותה שושנה אירוע אנטישמי. מורה מבית הספר קראה לה "יהודייה מלוכלכת". היא הרגישה נעלבת ומבוישת.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, התכנסה בטהרן וועדה של הצבא הרוסי, הבריטי והאמריקאי, שבראשם עמדו רוזבלט, צרציל וסטאלין. ברחובות טהרן חגגו את האירוע ובמהלך החגיגות של המוסלמים, אחותה הצעירה ביותר, שהייתה בת שש יצאה ונדרסה למוות  ע"י רכב משא של החיילים הרוסים.

המוסלמים, שלא ידעו את זהותה, חשבו שהיא מוסלמית, והחלו לצעוק "שהיד", "שהיד". משפחתה של שושנה חששה שתיקבר בחלקה של מוסלמים. המשפחה פנתה לנציג הפרלמנט היהודי ובקשה לארגן אוטובוס להמדאן כדי לקבור שם את הילדה. הם לא הצליחו להעביר את גופתה להמדאן, והילדה נקברה לבסוף בבית קברות יהודי בטהרן. לאחר קבורתה של האחות הקטנה, חזרה המשפחה להמאדן.

אחיה למד רפואה בטהרן, כיוון שלפי החוק הפרסי, אחד מהבנים חייב לעסוק במקצוע של אביו. כשסיים את לימודיו טיפל  בחולי שחפת ופתח קליניקה בברלין, בירת גרמניה. האבא לא זכה לראות בהצלחת בנו. שושנה הצטערה על כך שאחיה איננו גר לצידה בארץ. שתי אחיותיה הגדולות ממנה התחתנו בטהרן, עזבו את פרס ועברו ללוס אנגלס.

מצבו של האב שחלה במחלת אלצהיימר התדרדר ובגיל שבעים נפטר. מחלתו ומותו של האב  גרמו להתדרדרות ברמת החיים של המשפחה.

לכן, כאשר ביקשו את ידה של שושנה, כפי שהיה נהוג בימים ההם, האם נתנה את הסכמתה לנישואים. שושנה נאלצה להינשא בגיל צעיר, למרות שהייתה תלמידה שאהבה ללמוד ושהישגיה הלימודיים היו גבוהים. התקופה הייתה שנות החמישים ובפרס מותר היה לחתן בנות רק מגיל 17. כיוון ששושנה הייתה בת 14, דודה הרופא, כתב מסמך רפואי שהיא גדולה יותר מהגיל המצוין במסמכים שלה ועל סמך זה אישרו לה להתחתן. שושנה נאלצה לעזוב את לימודיה וחברותיה בתנועת הנוער החלוץ ולעבור לסננדג', עיר הבירה של חבל כורדיסטאן הפרסית. היה לה קשה להתמודד עם השינוי שהתחולל בחייה בגיל כה צעיר. לפתע עזבה את לימודיה, עברה לעיר אחרת. בנוסף, משפחתו של בעלה הייתה מאוד דתית בשונה ממשפחתה ושפתם הייתה שונה.  הורי בעלה  דיברו ארמית  ושושנה דיברה פרסית.

בפרס נולדו לה שלושה ילדים: רבקה, אבי ואתי. אילה, בת הזקונים, נולדה לאחר העלייה לארץ. בעלה היה סוחר כמו יתר הגברים במשפחתו, ושושנה הייתה עקרת בית והתמקדה בגידול הילדים. בשנת 1958, הגיע שליח מטעם הסוכנות היהודית לשכנע יהודים לעלות לישראל. שני יהודים שהיו בעבר בישראל, הלשינו במשטרה שהשליח מתכנן למרוד בשלטון שבאיראן. השליח נאסר על ידי המשטרה. בעלה של שושנה היה היחיד מתוך הקהילה היהודית, שהלך למשטרה והעיד שהשליח הוא בן דוד של שושנה. בזכות בעלה שוחרר השליח למעצר בית. ארבעים יום הוא שהה בביתם של שושנה ויהושע עד שהחליטו לשחרר אותו. בארבעים יום אלו, השליח סיפר לשושנה על יופייה של ישראל ועל ההווי בה, סיפק לה ספרים מהם למדה על העליות על החלוצים ופועלם. שושנה, שהייתה ציונית בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, התלהבה והחליטה שמקומה ומקום משפחתה בארץ המובטחת, ורק בארץ ישראל  היא רוצה לגדל את משפחתה. שושנה אמרה לבעלה שהיא מרגישה חוסר שייכות במקום מגוריה, והיא רוצה לעלות לישראל, לעלות לירושלים. היא זכרה שאביה לחש לאימא בימיו הקשים שברצונו לעלות לירושלים. עם העלייה לארץ, הרגישה שושנה שהיא הגשימה את חלומו של אביה. בעלה, שהיה שותף לדעתה של שושנה יצא לערים לספר ולשכנע את היהודים לעלות למדינת ישראל. רבים מהם הושפעו מדבריו ועלו ארצה. שושנה ובעלה מכרו את כל רכושם, נסעו לטהרן וגרו עד לעלייה ארצה אצל בן הדוד. היהודים האחרים לפני עלייתם ארצה היו במחנה גדול ליד בית הקברות.

ב-27.12.1958 כאשר שושנה הייתה בת 23, ובעלה היה בן 30, הם עלו לארץ  עם שלושת ילדיהם. הם נשארו יומיים בשדה התעופה בלוד, ויחד עם משפחות שעלו מרומניה הוסעו לבאר שבע. שושנה ובעלה שהכירו רק את ירושלים מהסיפורים, ביקשו להתיישב בירושלים. נאמר להם שלא נותר מקום  בירושלים והם הוסעו  לבאר שבע, בירת הנגב.

שושנה אומרת: "לא הבנו הרבה ולא היו לנו דרישות. האמנו לממסד ויצאנו לדרך".

בדרכם המרגשת מלוד לבאר שבע, הם חלפו על פני פרדסים. שושנה חשבה שהנוף היפה שראתה בדרך הוא חלק מהנוף של העיר באר שבע. שושנה, בעלה ושלושת ילדיה, הגיעו למעברת חצרים בחושך. למחרת בבוקר ראתה, לדאבונה, שמסביב היו רק חולות ובטח לא פרדסים. בבוקר המציאות טפחה על פניה.

אישה פרסיה אמרה לה: "אין פה כלום, אין אוכל, אין עבודה ובערב יש קולות תנים".

במעברת חצרים היו צריפים עם חדר שינה אחד וסלון. הריהוט כלל שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהן מזרנים ושמיכות. בצריף בו גרו היה מטבח עם כיור שבו זרמו מים. שושנה אומרת שבאופן יחסי הם  קיבלו צריף דיי טוב.

בערב בעלה הלך להביא מיטות ברזל, עם מזרוני קש והם ניסו להסתגל.

הקשיים עליהם סיפרה:

•  הקושי לאכול את הלחם: "אם יש לחם בעולם זה הלחם הפרסי, לא יכולנו לאכול את הלחם שהוצע לנו ואכלנו  בעיקר תה ועוגיות"
• הקשיים הכלכליים: היא מספרת שבשוק של באר שבע הם קנו עופות עם הנוצות, והיו מורטים אותם בעצמם. שכנה לימדה אותה שמהנוצות אפשר לעשות כריות, היא גם למדה שכל חלק בעוף יש לנצל ולבשל דבר מה.

לאחר חודש במעברה הם קיבלו דירה בת 48 מ"ר בבניין דירות.

כאשר הגיעה למבנה היא חשבה שכל הבניין שלהם כפי שהיה להם בפרס. בדירה היו שני חדרי שינה, סלון, מטבח ומרפסת. בחדרים לא היו דלתות.

בדומה לחלק מהעולים, שהגיעו מבוססים מפרס והיו רגילים לפאר מסוים, היה להם קשה עם התנאים בשלבים הראשונים בארץ.

יהושע ושושנה למדו באולפן עברית, ולאחר מכן החלו לחפש  עבודות על מנת לפרנס את המשפחה. יהושע התקשה למצוא עבודה. בהתחלה עבד בעבודות מזדמנות: סלילת כבישים, שתילת עצים ועוד. יום אחד, הוא מצא עבודה בעיריית באר שבע בתור מנהל חשבונות, הוא עבד שישה חודשים ופוטר. לאחר מכן שמע שעולה חדש מרומניה קיבל את העבודה. שושנה עודדה את בעלה  שימשיך לחפש עבודה. הוא הלך לראש העיר, דוד טוביהו, והתלונן על כך שפוטר מעבודתו לטובת עולה מרומניה. הוא סיפר לו על מצבו: הוא ואשתו אינם עובדים, להם שלושה ילדים, ועל כך שנאלצו למכור שטיחים ורכוש שהביאו עימם מפרס, כדי שיהיה להם מה לאכול. שיחה זו לא נפלה על אוזניים ערלות, ולשושנה הוצעה עבודה של עוזרת לגננת. היום קוראים לזה סייעת. שושנה חשבה, שהיא הולכת לעזור לגננת בלימוד הילדים שבגן. לאחר היום הראשון, התחוור לה שהיא צריכה לקרצף ולשטוף את השירותים.

שושנה בכתה במשך יומיים. היה קשה לה לקבל את השינוי הקיצוני במעמדה ובמעמד בעלה. בפרס היו לה עוזרות ומשרתות וכעת היא עוזרת. נוספו על כך תנאי המחייה הקשים. קשה היה לה לקבל זאת. אולם, בדומה למקרים אחרים, היא נרגעה נזפה בעצמה, זקפה ראש והבינה שכרגע אין ברירה והבטיחה לעצמה שיבא יום והמצב ישתנה וישתפר. לאחר כמה חודשים, בעלה יצא בהמלצת חבר לקורס של טכנאי טלפונים. הקורס ארך שישה חודשים ומסיומו ועד יום מותו הוא עבד כטכנאי טלפונים בבזק.

שושנה המשיכה בעבודתה כסייעת, ובהמלצת עובדיה רבי ז"ל, שניהל בעבר את אגף הרווחה בעירייה, היא ניהלה אחר הצהריים מועדון לעולי  פרס. במועדון היא דאגה ללימוד השפה העברית, הרצאות וסדנאות. ההצלחה בניהול המועדון הייתה פריצת דרך  ובהמשך פתחה מועדונים נוספים לעולי רומניה ולעולים מעדות נוספות.  שושנה אומרת בגאווה: "אני פיתחתי את העבודה הקהילתית במועדונים."

לימים, עובדיה רבי מציע לה לעזוב את העבודה בגני הילדים ולעבוד במשרה מלאה בלשכת הסעד שהיום נקראת משרד הרווחה. שושנה מרגישה שחלומה מתגשם-מסייעת גננת היא מנהלת מועדוני קשישים ובהמשך הציעו לה לעבוד כעובדת סוציאלית עם משפחות אומנה. היא עבדה במסירות רבה, אולם הרגישה שהיא חייבת ללמוד ולהכשיר את עצמה כעובדת סוציאלית, למען עצמה וגם בכדי למנוע מאנשים לדבר על כך שהיא אינה מקצועית. היא השלימה תעודת בגרות, בבית הספר  "אפיקי דעת" בבאר שבע. לאחר מכן, למדה במשך שלוש שנים במכון להכשרת עובדים סוציאליים בתל אביב. היא אומרת: "כאמא לשלושה ילדים היה לי קשה אך לא הרמתי ידיים. קמתי כל יום מוקדם בבוקר הכנתי את הילדים לבית ספר, ואז יצאתי בנסיעה שהייתה לא קצרה לתל אביב". בשנה הראשונה ללימודים למדה כל יום בתל אביב, בשנה השנייה למדה חצי שבוע לימודים וחצי שבוע יצאה לעבודה מעשית בקריית גת, ובשנה השלישית למדה יום אחד, וחמישה ימים יצאה לעבודה מעשית בבאר שבע. לאחר שלוש שנים קיבלה תעודה של עובדת סוציאלית.

במשך השנים, בעבודתה הקהילתית, היא עודדה את הקהילה לדאוג שיוקמו גני ילדים לילדים מגיל שלוש, דאגה לקייטנות לילדים, ולנוער שישולבו כמדריכים בקייטנה. היא קיימה ערבי פולקלור ופתחה משחקיות שפעלו אחה"צ עבור ילדי גן, על ידי בני נוער. הילדים יכלו לשאול משחקים לתקופות קצרות. במקביל, ההורים השתתפו במפגשים עם מנחים ממכון אדלר. היא מנעה נשירה של תלמידים מבתי הספר מסיבות תקציביות או מסיבות אחרות ע"י סיוע מתאים למשפחות. היא אף  טיפלה בנערות במצוקה.

היא דאגה לשיפור תנאי המחיה של התושבים. העמידה מכונות כביסה במועדונים עבור משפחות שהתקשו לקנות מכונת כביסה. היא אף ערכה ביקורי בית ואיתרה קשישים הזקוקים לארוחות חמות. מתוך הבנה שיש לדאוג ולהוביל מנהיגות בקהילה שושנה עודדה את האנשים ליזום ולהיות מנהיגי קהילה. שושנה אומרת: "בתקופה ההיא כל אדם דאג לעצמו, לאף אחד לא היה אכפת אם הבניין מלוכלך. אנשים דאגו לביתם בלבד. היום וועד הבניין דואג לניקיון ולטיפוח הסביבה מכספי הוועד שכל דייר משלם." ולכן היא עודדה וועדי שכונות לפעול וליזום ולטפח את סביבתם.

שושנה מספרת בגאווה רבה "העבודה הקהילתית הייתה מעורבות בכל פרט ופרט בחיי הקהילה, ואני עשיתי את המירב שרק יכולתי."

במהלך השנים היא קודמה בתפקידיה, ולבסוף הייתה ראש המחלקה ביחידה לעבודה קהילתית. על אופי  פעילותה מספרת מרים פרץ שהגישה מועמדות לנשיאות המדינה בשנת תשפ"א – 2021  וגרה  בשכונה ד' צפון.

דבריה של מרים פרץ לשושנה:"שושנה יקרה ואהובה,

אני מרים שאז נקראתי מרים אוחיון מצפון ד' בבאר שבע רחוב הסנהדרין.

אני זכיתי לעבוד במחיצתך.

את היית העובדת הקהילתית והיו לך עיניים טובות ולב גדול,

היו לך עיניים שאיתרו כוחות בתוך השכונה הקשה הזו,

שיוכלו להצמיח איזושהי מנהיגות ולעשות שינוי קהילתי.

בשכונה הכרת אותי והבאת אותי לעבוד במחלקת הרווחה עם עובדיה רבי….

בישיבות צוות שבהן השתתפה גם אסתר עמר ז"ל,

אני ישבתי ביישנית, כולה סטודנטית בתחילת דרכה.

לא אשכח את ההערצה של עובדיה רבי לידע שלך ולחוכמה שלך.

אחד הדברים שהקפדתן את ואסתר לעשות זה לתת כלים,

ולאפשר לאנשים לצמוח.

זכור לי, תוכניות שיצרת עבור אימהות ללימוד השפה העברית,

ההפעלות שעשית במועדון ויצו  והפעולות הרבות למען האנשים הילדים והנוער בשכונה.

את לימדת אותם שיש להם כוח לתת ולא רק לקבל וחינכת שהמנהיגות החברתית תצמח מהם.

אז, אני רוצה לומר שהסיפור של מעורבות החברתית והערבות ההדדית וראיית צורכי האדם בשכונה

הוא שלך-את הקשבת לתושבים אבל לא ביצעת עבורם את רצית לגלות בתוכם את הרצון לשנות ולקחת אחריות על חייהם.

ברצוני לומר לך תודה על זה שזכיתי ולו במעט  לעבוד במחיצתך.

אני זוכרת לך את זה באהבה גדולה.

אני מודה לקב"ה שזיכה אותי להיפגש עם אנשים נפלאים כמוך……

אשרי העם שיש לו נשים גדולות כמוך

את אישה אצילת נפש עם תעצומות נפש,

את מיוחדת ופעלת בזמנים הכי קריטיים של מדינת ישראל בקליטת העולים שבאו מהמעברה ….. עשית את הכל ברגישות ובאהבה"

בגיל 57 פרשה שושנה מעבודתה. היא זכתה להוקרה והערכה רבה על עבודתה כעו"ס בקהילה.

לאחר שסיימה את עבודתה בעירייה החלה שושנה את הפרק החשוב של התנדבות ונתינה לקהילה, במסירות נפש רבה.

תחילה, היא וי"ור האגודה לעיוורים, הגב' ברוריה נאווי, הקימו מועדון חברתי לעיוורים במבנה שחברת עמידר סיפקה. היא סייעה בהקמת ארגון מט"ב ואקי"ם.

לאחר שד"ר אברהם אמיר פרש מהנהלת רא"ם ,ראשי ארגון מתנדבים, הפועל בשיתוף פעולה עם עיריית באר שבע, חברת כיוונים, המועצה להתנדבות בארץ, אוניברסיטה בן גוריון וגופים נוספים, היא הגישה מועמדות. שושנה התקבלה ובמשך כ 26 שנה  ניהלה את ארגון רא"ם. ברא"ם  פעלה ללא הפסקה. היא עודדה וטיפחה התנדבות ומעורבות. בקהילה, לרווחת תושבי העיר ולשדרוג איכות החיים של התושבים

אחד הפרויקטים ששושנה ארגנה ומעוניינת גם היום להמשיך בזה הוא ארגון טקס בר מצווה משותף לכל הילדים שהוריהם מתקשים לארגן להם. היא דאגה לרכוש את כל הציוד שנדרש לילד הבר מצווה, שכולל טליתות ותפילין. ברוב עם והדרת מלך החגיגה התקיימה לשמחתם של הילדים ולשמחת הוריהם. שושנה הופיעה בכנסים רבים של עשייה חברתית עודדה ,תמכה ותרמה רבות מזמנה.

היא מציינת ואומרת: "הילדה הקטנה שהגיעה מפרס והרגישה שזלזלו בה וזאת למרות שאביה ואחיה עסקו ברפואה, התקדמה ברמה האישית ותרמה רבות לקהילה."

על תרומתה הרבה לקהילה, מעידות התעודות והתמונות :

שושנה אומרת בגאווה: " ההישג הגדול שלי הוא שבנוסף לקידום האישי שלי ולעשייה החברתית, הקמנו בעלי ואני  משפחה לתפארת: ארבעה ילדים  וחמישה עשר  נכדים העוסקים ברפואה, עבודה סוציאלית, הוראה, אומנות, ניהול בתי מלון ועוד, ובנוסף ממשיכים בתרומה לקהילה"

הזוית האישית

לשושנה היקרה, אנו שמחות שלקחנו חלק בפרויקט ושמענו את סיפורך. למדנו מסיפוריך ומאישיותך רבות. למדנו על הקשיים והמסירות שבעלייה לארץ ועל ההיסטוריה של באר שבע. יצאנו עם תובנות וערכים של: דבקות במטרה, תרומה ונתינה, ערך הלמידה ואהבת הארץ. תודה רבה על הרצון שלך לספר ולהשריש את המסר שלך לדורות הבאים. תודה על הסבלנות לחזור ולספר. הפירוט והרגש מלווה את דברייך לכל אורך סיפורך. תודה על קבלת הפנים הנעימה בכל פעם מחדש. אנו מאמינות שתובנות וערכים אלו, ישפיעו על הדרך בה אנחנו מביטות על דברים, על באר שבע, על לימודים ועזרה למי שסביבנו. בזכותך, אחת מאיתנו בחרה להתנדב בתחום שחששה להתנדב בו. כי כמו שאת אמרת:" אין דבר רע שיוצא מלנסות". את מדהימה, באמת! תודה לך, אוהבות, הודיה חורי ותמר נאמן אולפנת בני"ע, חן במדבר

הודיה ותמר יקרות, חשוב לי לספר את סיפורי כי חשוב לי שהנוער ידע: א. שעל קשים תמיד ניתן להתגבר להאמין בעצמך ואז תצליח. ב. שיבין שהתנדבות ומעורבות בחברה מעניקה לו, במהלך העשייה הנאה. וברבות הימים הנוער יסתכל בהנאה על השינוי בחברה שנעשה בזכות תרומתו. כאשר יש כסף, הולכים וקונים ממתק זה טעים: קניתי, הבאתי, אכלתי, הטעם שלו נשאר לכמה זמן וזהו. אבל כאשר סייעתי ודאגתי לאסוף כספים לחולה לטפל במחלה, למחוסר דירה למצא דירה ולקיים בר מצווה לילד -זהו טעם שנשאר לנצח!" מאחלת לכן שתמשיכו בנתינה למען החברה תודה על ההתמדה וההקשבה שושנה