מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה ברינקר, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי תבור דולב ויחד תיעדנו את הסיפור המשפחתי שלי.

עלייה לארץ

בתאריך 22.11.1951  הורי וששת אחי ואחיותיי הגדולים עלו ארצה, מנמל טריפולי שבמדינת לוב באוניה בשם "גלילה". אני, שושנה עמרם ברניקר, נולדתי בישראל בחודש מאי 1953, הצברית הראשונה למשפחת עמרם.

ארץ המקור

אבי, ניסים עמרם ז"ל, נולד וגדל בעיר מ­ְסִילַאתָה שבלוב. אמי, עזיזה בעדש ז"ל, נולדה וגדלה בעיירה תַרְהוּנַה שבלוב.

אמי עזיזה סבתא רבתא של תבור

הם הכירו ונישאו בתרהונה וחיו בבית של הורי אמי (סבא יוסף וסבתא כּמִיסַה), שם הוקצה להם חדר גדול ותנאי מחייה טובים ומספקים. לימים, הוריי עברו להתגורר בבית אחר אשר כינויו היה "בית התאנה" על שום עץ התאנה העצום והמיוחד שהיה בחצר המרכזית של הבית (טעם התאנים היה ייחודי).

בבית התאנה, התגוררו גם דודי עמוס עמרם ודודתי שרה (אחותה הגדולה של אמי) עם שני ילדיהם. בבית זה נולדו להוריי ששת ילדיהם הראשונים ושלושה בני דודים.

שתי המשפחות חיו בהרמוניה, בעשייה טובה, תוך עזרה ושיתוף הראויים להערכה ולהערצה. ברבות הימים, המצב הכלכלי היה טוב ויציב, הם עסקו בגידול עזים ותרנגולות וגם, אפו פיתות בּ"פְרַן". המשפחה כולה היא משפחה דתית מסורתית, שומרי מצוות ותורה כהלכתה.

סבא יוסף בעדש ז"ל

במתחם הבית של סבי, הוקם בית כנסת אשר יועד לבני המשפחה ולכלל היהודים שבעיירה (תרהונה). סבי היה איש מרשים, דמות מכובדת ונערצת על כל יושביי העיירה. על אישיותו המיוחדת, קשריו ויחסיו הטובים גם עם הערבים, העיד השם שהעניקו לו מתוך כבוד – "שייח' יוסף". סבתא כּמִיסַה (נונה) ז"ל –  סבתי, אימא של אמי עזיזה ז"ל, הייתה אישה מיוחדת, אוהבת אדם ונעימת הליכות. את רוב זמנה הקדישה לעזרה לנשים שכרעו ללדת ולרפואה.לסבתי היו יכולות מרפא, היא יכלה לרפא חולים ע"י שימוש בצמחים. שמה הלך לפנייה וכולם ידעו ובאו לקבל ממנה טיפול בגלל יכולותיה אלה.

סבא רבא כּלִיפַה ז"ל

סבא רבא כליפא, היה מוהל. היה מגיע מהעיר "גֵרִיאֲן" באופן מיוחד לכבוד המצווה "ברית מילה". הוא מהל את כל התינוקות של המשפחה. סבא רבא נחשב לרב גדול וקדוש. הוא היה מסייע למאמינים שנזקקו לעזרה רוחנית והיו לו יכולות לרפא ולחולל ניסים.

בביתו של סבא יוסף, היה רדיו (דיי נדיר בימים ההם) אותו רכש בעיר טריפולי ובאמצעותו, המשפחה האזינה לשידורי הרדיו בארץ ישראל וכך יכלה לעקוב אחר המאבק שהתרחש בין היהודים לערבים. חלק מהאירועים אותם הצליחו לשמוע ברדיו היו הידיעות על קרבות מלחמת השחרור, תוצאות הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 וכמובן הכרזתו של דוד בן גוריון (ראש הממשלה הראשון), על הקמת מדינה יהודית בתאריך ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. השפה העברית היתה שגורה בפי ההורים והילדים הצעירים מאחר ולימודי התורה והתפילה נסמכו על כתיב בעברית וארמית ובנוסף, הם למדו רש"י.

לא הרחק מבית הוריי, היה אגם בשם שרשרה ובקרבתו נבעו מי מעיין. באגם זה, נהגו נשות המשפחה לכבס את הכביסה הכבדה (שמיכות, מצעים, שטיחים וכד'). יום זה היה נקבע מראש ותואם בין כל הנשים וכך נוצר הווי מיוחד ויפה בין כל הנשים שעבדו אך גם נהנו יחדיו. רוב הנשים הטריפולטאיות ידעו לתפור, לסרוג ולרקום וסבתי כמיסה ידעה גם לארוג.

חגי ישראל נחגגו בהתאם ולפי ההלכה. כולם היו פוקדים את בית הכנסת שסבי יוסף הקים, כל היהודים ובני משפחותיהם מהעיירה היו מגיעים אליו. חג הפסח – חג החירות, היה חג שההכנות אליו היו מדוקדקות. קראו בהגדה, שרו שירים ופיוטים שהועתקו ממקורות יהודיים ושרו בקול רם את שירי החג. חג משפחתי מאד, עם המון שמחה במפגשי המשפחה. על יום הכיפורים היתה הקפדה גדולה. הם צמו והתפללו. יום זה נחשב ליום קדוש עם יראה רבה ומשמעות גדולה. בני המשפחה המורחבת היו מתכנסים בביתם של סבא יוסף וסבתא כמיסה, שם נהגו לשחק במשחק "טומבולה" (כמו בינגו של היום). מנהג זה נשמר בקרב המשפחה גם לאחר עלייתם ארצה.

בית ספר – הילדים למדו בבית ספר איטלקי שבעיר ודיברו איטלקית. בשעות אחה"צ הבנים למדו ב"חדר" לימודי יהדות, תפילות, פרשת השבוע, רש"י וסיפורים מהמקרא וכמובן, גם את השפה העברית. בחופש הגדול מביה"ס, התלמידים בילו במחנה נופש בדומה לקייטנה, ושבו מדי יום לביתם.

מלחמת העולם השנייה

בתאריך 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.

עד לפרוץ המלחמה, החיים היו תקינים טובים ושמחים אך כאשר הלחימה קרבה לאזור שבו חיו בני משפחותינו, הם נאלצו לברוח מהבית לאזור המדברי הקרוב לשבטים  בדואים. לקראת סוף המלחמה כאשר האיטלקים עדין שלטו בלוב, סבא יוסף, אחיו וגברים נוספים נלקחו למחנה עבודה של האיטלקים שלחמו לצד הצבא הגרמני. המטרה היתה שהיהודים יעזרו למאמץ המלחמתי. היעדרותם הארוכה וחוסר הידיעה גרמו לדאגה רבה באשר לגורלם בקרב המשפחה ורק כאשר הצבא הבריטי שחרר את לוב משליטת האיטלקים, שוחררו סבי וכל יתר הגברים. הם היו כלואים במחנה "ג'אדו" שם רוכזו יהודים כדי להעבירם למחנות ההשמדה של הנאצים. בני המשפחה שבו לבתיהם שבעיירה תרהונה בסוף שנת 1945 והמשיכו בחייהם.

מלחמת השחרור בארץ ישראל

עם פרוץ המלחמה החלו ערביי לוב לפגוע ביהודים שחיו בלוב ובעיר הבירה טריפולי. המשטרה בעיירה תרהונה הציעה הגנה ליהודים אך ראשי הקהילה שבטריפולי הבינו כי הסכנה ליהודים ממשית ועל כן החליטו להתארגן על מנת להתגונן מפני הערבים. חיילים יהודים מ"הגדוד העברי" אשר לחמו לצד הצבא הבריטי, לימדו והכשירו את הצעירים היהודים לאחוז בנשק ולהשתמש בו בעת הצורך. עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל, הערבים בלוב הסתערו ותקפו את יהודי טריפולי בהמוניהם. היהודים שהוכשרו להגן, הגנו בגבורה והחזירו במלחמה נגד התוקפים הערבים. באותם ימים נפוצה הידיעה שהישוב העברי בארץ קורא לצעירים היהודים מהעולם לעלות לישראל כדי לסייע במאבק על המדינה ורבים עשו זאת. בחלוף זמן לא רב, הסוכנות היהודית החלה לטפל בעלייתם של יהודי לוב.

בשנת 1948 הגיע ללוב שליח הסוכנות כדי להכיר את הקהילה היהודית ולעודדם לעלות ארצה. השליח היה ברוך דובדבני (איש "הפועל מזרחי"), הוא סייר בטריפולי הבירה ובעיירות סמוכות כולל תרהונה. סבא יוסף אירח בביתו את השליח המכובד, אירוח חם, יהודי וציוני. השליח התפעל מאד מסבי ואחיו והתרשם מאד מהקהילה הקטנה שתפסה מקום של כבוד בעיירה. לימים, היחסים בין מר דובדבני לסבי נעשו קרובים וחמים וכאשר דודה סמינה (אחותה הצעירה של אמי) עמדה להתחתן, סבי הזמין את דובדבני לחתונה והוא אכן הגיע.

תמונה מהחתונה בטריפולי

דובדבני, בשובו ארצה, דיווח וסיפר לשר לענייני קליטה (ד"ר יצחק רפאל), על התרשמותו הרבה מהקהילה היהודית בלוב והוא תיאר את מה שראו עיניו: "פגשתי קהילה מדהימה, מרביתה מטריפולי ובנקאזי. ביתר הערים והעיירות יש קהילות קטנות של מאות יהודים ובכל ישוב כזה קיימים כלל המוסדות היהודים החשובים – רבנים, בתי לימוד, בתי כנסת, שוחטים, מוהלים, מקוואות, מורי דת וכו'". השר לענייני קליטה שוכנע לבוא ולראות במו עיניו את נפלאות הקהילה היהודית, ואכן כך היה. הפרטים דווחו לראש הממשלה דוד בן גוריון ולאחר מכן ניתן האישור לטפל ולקדם את עלייתם ארצה של יהודי לוב. בין השנים 1949-1951 עלתה כל קהילת יהודי לוב לארץ ישראל באוניות "גלילה"  ו"עצמאות". (היהודים התקבצו בעיר טריפולי שנמצאת בסמוך לים התיכון ושם עגנו האוניות).

השהייה בעיר טריפולי

עם ההחלטה לעלות ארצה, עזבו הורי את תרהונה ועברו לעיר טריפולי (הם מכרו את ביתם). כל מה שהצליחו להביא עמם ארצה היה – מעט בגדים, ספרי קודש, מכונת תפירה ("זינגר") ואבי שלא היה מוכן לוותר על זרעי עגבניות מזן "תמר" שנזרעו בארץ לצריכה אישית.  ההמתנה בטריפולי לוותה בסיוע הסוכנות היהודית עד אשר הגיע תורן של המשפחות לעלות על האונייה שתביא אותם ל"ארץ המובטחת".

העלייה ארצה והחיים במעברה

בתאריך 22.11.1951, הגיע תורם של הוריי ניסים ועזיזה, ואחיי הגדולים – בכור, סטלה, נתן, רות (כמיסה), אברהם ואיריס שהייתה אז תינוקת קטנה, לעלות על האונייה "גלילה" שתביא אותם לארץ ישראל המובטחת והנכספת. עם הגעתה של האוניה לנמל חיפה, הועברה משפחתי למחנה עולים "שער עלייה" שעל יד חיפה. מחנה המעבר הוקם בשטחו של מחנה צבאי בריטי נטוש ובו עמדו ביתנים ואוהלים אשר שימשו כמגורים זמניים לעולים שזה עתה הגיעו. השהות במחנה המעבר הייתה סבירה בקושי אבל נסבלת, הקליטה לוותה באמצעים ללינה ואוכל עד למעבר למעברה. משפחתי "זכתה" להגיע למעברה ג' הסמוכה לעיר "מגדל – אשקלון" (בשנת 1951 הוכרזה העיר בשם מגדל-אשקלון למרות שכולם קוראים לה רק בשם אשקלון). הם שוכנו בצריף שבד"י (עשוי מפחונים) ללא דלת וחלונות. בחלוף הזמן, נולדו להוריי ילדים נוספים (אני, צבי, יוסף, שולמית ורוני) ולימים, הוסיפו להוריי צריף נוסף עקב הצפיפות. כחודש לאחר מכן (דצמבר 1951) עלו ארצה דודי עמוס ודודתי שרה עם ילדיהם באונייה "גלילה". גם הם הגיעו למעברה ג' וכך חזרו לחיות יחד, קרובים כבעבר.

החיים במעברה לא היו קלים או פשוטים. היה צריך להביא מים לרחצה, לבישול ולשתייה ואילו האמצעים היו דלים. הריהוט היה מינימלי וכלל רק פריטים לצורך קיום המשפחה. את הכביסה כיבסו ביד, את האוכל בישלו על פְּרִימוּס (פתיליה). האוכל התבשל בתוך סירים מאלומיניום, בישול איטי שהשביח את טעמו. על אף הקושי, מעולם לא שמעתי את הוריי או מישהו מבני המשפחה מתלונן על קושי או חוסר.  הם היו מודעים למצב הכללי במדינה שרק קמה זה עתה והם גילו הבנה מלאה. עד רבה, הם שמחו והודו על היותם בארץ ישראל הנכספת.

משפחותינו (אמי ואחותה) מאז ומתמיד גרו יחד או בסמיכות האחת לשנייה. כמו במעברה, גם באשקלון הן זכו לחיות בקרבת מגורים האחת לשנייה. הן ניחנו בחריצות, יצירתיות מדהימה והיו ממש יזמות, עד כדי כך שהצליחו ליצור "קיימות" מאין. בחלקו של השטח מסביב לצריפים, הוסיפו אדמה ועבדו אותה. הן זרעו זרעי עגבניות, פלפל, תפו"א וגם, רכשו תרנגולות מטילות ביצים ועז שתספק חלב טרי לילדים הקטנים. דודתי, השיגה ביצים של תרנגול הודו שדגרו עליהן התרנגולות בלול עד שבקעו, וכך גם תרנגולות הודו הסתובבו וחיו בלול שהיה סמוך לצריף. "הקיימות" סייעה מאד למשפחות לשפר את התזונה. בני המשפחה הצעירים סייעו גם הם להורים ונשאו בנטל הקיימות.

בית הספר באשקלון

קונים לחם מהאופה

הסיפור שלי – ברניקר (עמרם) שושנה  

אני סבתא של תבור דולב הלומדת בכיתה ה', בבית הספר הבילויים, גדרה. יחד אנחנו משתתפים השנה בתוכנית הקשר הרב דורי.

בתאריך 4.5.1957  נולדתי בישראל, במעברה ג' שבסמוך למג'דל – אשקלון. הצברית הראשונה מתוך 11 אחים ואחיות. זיכרונותיי הראשונים במעברה כפעוטה בת שלוש שנים וחצי בערך, הם מ"מבצע קדש" (מלחמת סיני). ראיתי את שיירות כלי הרכב הצבאיים שנסעו לכיוון עזה ומשם לסיני.

אנחנו הילדים היינו בחוץ, והחיילים זרקו לעברינו חפיסות שוקולד עטופות בתמונות של חייל וחיילת מחייכים. אני זוכרת גם את החושך שהיה בחוץ ואת השמיכות השחורות שכיסינו איתן את פתחי הצריף שבו גרנו על מנת שהאויב לא יזהה אותנו. כדי להתגונן מפני מטוסי האויב, הופעלו אזעקות ונחפרו שוחות, אליהן פונו הילדים כדי להתחבא עד לשוך הסכנה. כילדים, הלכנו ל"גן" ושם עמדנו בטור כדי לקבל את מנת המרק שחילקו לנו (היה טעים).

לא רחוק מהצריף שבו גרנו היה פרדס תפוזים ואנחנו הילדים, נהגנו לפלוש לתוכו ולקטוף תפוזים עבור המשפחה. בפרדס היה שומר רכוב על חמור שרדף אחרינו. חשבנו אז שזה בסדר ואפילו משעשע. זכורה לי גם חוויה יפה עם אחי הגדול בכור, שלקח אותי לראות סרט מצויר, שהוקרן על מסך גדול בעיר אשקלון. להקרנה הגענו רכובים על אופניים כאשר אחי הרכיב אותי לאורך כל הדרך. לראות סרט מצויר היה דבר לא מובן מאליו בתקופה הזו ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם. במעברה ג' חיינו בין השנים 1951-1959, ובשנים אלו נולדו גם אחיי צבי, יוסף ושולמית.

בשנת 1959 הוריי קיבלו דירת מגורים באשקלון. בבית זה נולד אחי הקטן רוני. חיינו יחד 11 אחים ואחיות והוריי. החיים הפכו לקלים ומסודרים יותר מהרבה בחינות – בית בנוי, תאורת חשמל, מים זורמים, תנאים סניטריים ועוד'. יחד עם זאת, עבר זמן עד אשר רכשנו מקרר, כיריים, רהיטים וכד'. עד אז, רכשנו בלוקי קרח מהעגלון, וגם נפט שנמכר באותו אופן. בבית הספר היסודי חילקו לנו מדי בוקר בקבוק חלב ולחמנייה. בצהריים, אכלנו ארוחה חמה בחדר האוכל של בית הספר. התלמידים נטלו חלק בתורנות בחדר האוכל. למדנו ויצאנו לטיולי בית ספר בהתאם למה שהיה קיים – ביקור במחלבות תנובה ברחובות, בית חרושת לשוקולד "עלית" ברמת גן, טעמנו והתפעלנו.

בסיום ביה"ס התיכון, התגייסתי לצה"ל. נשארתי לשרת בשירות קבע והשתחררתי בשנת 1999. שלושים שנות שירות בצבא. זיכרונותיי מהצבא טובים, מלאים בעשייה והתנדבות.

במהלך שירותי הצבאי הכרתי את בעלי, יהודה. נישאנו בשנת 1974 ונולדו לנו שלוש בנות ומהן ארבעה נכדים (היד עוד נטויה).

סבתא שושי כנערה, משתתפת בחתונה של דודים

הזוית האישית

תבור: בתכנית הזאת היה לי ממש כיף לפגוש את סבתא שלי שהגיעה לבית הספר תמיד עם עוגת שוקולד לי ולחברים. חבל שלא היו יותר מפגשים עם הסבים והסבתות.

סבתא שושנה: התרגשתי מאוד מההזדמנות הנפלאה שניתנה לי לבלות זמן איכות עם תבור נכדתי האהובה בין כתלי בית הספר,לפגוש ולהכיר את הצוות החינוכי, את חבריה לכיתה וכמובן את הסבים והסבתות. במהלך הכנת העבודה שוחחתי עם בני משפחה רחוקים ונחשפתי לשמחתי לסיפור המשפחה באופן מפורט ומדוייק יותר מאשר ידעתי קודם, מה שנתן לי ערך נוסף ומשמעותי גם כן. למדתי גם קצת על המחשב בזכות תבור. תודה על הזכות לתעד את השורשיים המשפחתיים לטובת הדורות הבאים. ישר כח על היוזמה.