מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם יוגב, אספר לכם על אהבתי לאשתי, שושי.

שושנה (שושי) נולדה בתאריך 14 באוגוסט בשנת 1954, בת בכורה לעדה ויצחק גולדשטיין. שושי הייתה תלמידה מוכשרת, סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי "שלווה" ובתיכון "בית חינוך תיכון חדש" ובשנת 1972 התגייסה לצה"ל, ושובצה ביחידת מורות חיילות. עברה טירונות בצריפין (בה"ד 12) וקורס מורות חיילות בכפר המכבייה ברמת גן. בסיום הקורס הוצבה לשרת במושב ירדנה, אשר בעמק בית שאן. בביקורי במושב דיברתי לעיתים עם תושבים והם חלקו מחמאות רבות ליחידת המורות וציינו את שושי לטובה במיוחד. את מלחמת יום הכיפורים (1973) עברה שושי במושב בשקט יחסי, שכן הירדנים לא הצטרפו למלחמה והאזור היה רגוע. באוגוסט שנת 1974 השתחררה מהצבא.

אני פרצתי לחייה של שושי כשהייתה בת 12.

הורי, כמו הוריה של שושי, עברו לגור בשכונה חדשה שנבנתה בקרית אליהו. שושי ואני גרנו בשתי כניסות קרובות באותו הבניין כך שהכרנו כמעט מיד, אלא שבגיל צעיר כל כך אינך מקדיש תשומת לב מיוחדת לבנות… השכונה הייתה מחולקת לבניינים קרובים ולמעשה, מבחינת הילדים, כל בניין התנהל לעצמו בדברים מסוימים (כמו יריבות בכדורגל) וביחד בדברים חשובים יותר (משחקים ומסיבות).

אני הייתי ה"ילד הרע" של הבניין שלנו. הייתי מביא את הילדים של השכונה לשחק כדורגל על הדשא בבניין שלנו, לקול מחאות השכנים שלא אהבו זאת אך "חטפו" ממני התחצפויות שלא תמיד היו בלשון נקייה. לעיתים גם הייתי משליך אבנים על שכנים מעצבנים וכדומה. הייתי מרדן וחצוף, והכי גרוע – חסר חינוך שכן לא למדתי בבית ספר תיכון. נהגנו לשבת על הדשא בשעות הערב ואני, ששלטתי במיטב השירים הלועזיים של התקופה, הייתי פוצח בשירה ומנעים (אני מקווה שכך היה) את הזמן.

כשהתחלנו לשים לב לבנות, שושי מיד צדה את עיני ובגיל 14 – היא הייתה בת 12 – הצעתי לה "חברות". מאחר והייתי הילד הרע, כאמור, הוריה של שושי התנגדו לקשר הזה ביננו, ובכל זאת הרצון שלנו להיות יחד רק התחזק. היינו מבלים יחד ככל שיכולנו – במסיבות בשכונה או בטיולים ברחבי חיפה.

בימי שישי, כשהוריה של שושי יצאו לבילוי, הייתי מתגנב לביתה ומבלה איתה עד שהוריה היו חוזרים. הם גרו בקומה שנייה ואני הייתי בורח לקומה הרביעית, מחכה שיכנסו הביתה ורק אז חומק לביתי. לאחר כשנתיים-שלוש, עברה משפחתה של שושי להתגורר בשכונת יזרעאליה שבחיפה. הקשר ביננו נמשך במכתבים שהייתי שולח דרך חברה שלמדה איתה בתיכון, ובמפגשי סוף שבוע, כשהייתה חומקת מהוריה.

בשנת 1969 הצטרפתי לפנימיה בחיל הים, שם למדתי אלקטרוניקה כטכנאי מכ"מ. כמעט מיד הבינו חברי הקורס שאברהם (אקי, כפי שקראו לי כולם) בעצם "נשוי" לשושי. חליפת המכתבים ביננו שמרה על הקשר והיינו מנצלים כל אפשרות להיפגש ולבלות יחדיו. בשנת 1970 הפכתי לחייל. בשל השירות שלי בספינות הטילים לא הצלחנו להיפגש לעיתים קרובות, לכן המכתבים נעשו חשובים ביותר ואפשרו לנו להיות בקשר. כששושי התגייסה ואני עברתי לשרת ביחידת חוף, יכולנו להיפגש יותר ויותר, לרוב בסופי השבוע ולעיתים הייתי נוסע לירדנה.

בשנת 1974 החלטנו להתחתן. אמנם היינו צעירים, אבל כבר היינו "יחד" כשמונה שנים ולכן נראה היה שבסופו של דבר נתחתן, אז למה לדחות. בתחילת 1974 הועברתי לשרת בראס-סודר אשר בסיני, דבר ששוב הקשה על הרצון להיות ביחד, אבל מעט לפני החתונה שלנו הוחלט להעביר אותי לשירות כמדריך בבסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה – מתנת נישואים מעולה… באוגוסט שנת 1974 התחתנו כנהוג באולם חתונות בחיפה ומיד יצאנו לירח דבש באילת והתחלנו בחיי הנישואין.

עברנו להתגורר ביזרעאליה, שושי למדה בסמינר ואני המשכתי בשירות בחיל הים. עם הזמן נולדו הבנים: לירון ז"ל בשנת 1976 ונחום יבדל"א בשנת 1979. בשלב מסוים עברנו לאשדוד, לאחר מכן לכברי ולבסוף ליקנעם עילית. שושי עסקה בהוראה בכל מקום בו גרנו ואני נעדרתי רבות מהבית, בשל התפקיד, והותרתי בידה את משימת גידול הילדים – משימה בה עמדה בהצלחה מרובה.

בשנת 1986 נתגלה אצל שושי גידול סרטני בשחלות ובאוקטובר 1988 ,בגיל 34, בא הסוף לסיפור האהבה – שושי נפטרה.

האמנם הסוף? לא בטוח.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר שגיא בשריד, התש״ף. התכנית התקיימה בהנחיית המורה גיל קושט-לוי.