מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950 בבית החולים אסותא בעיר תל אביב, והתגוררתי בבית שבנה סבי (מצד אמי) חיים רוגטקה. בית דירות בן 3 קומות ברחוב זמנהוף 5 קרוב מאוד לכיכר דיזינגוף – מרכזה של תל אביב, הבית עומד עד היום. בגיל 3 הלכתי לגן הילדים בו אמי ושתי אחיותיה היו הגננות, למדתי בבית הספר הממלכתי דתי "בילו" בשדרות רוטשילד והמשכתי לימודי בתיכון " הגימנסיה העברית הרצליה " במגמה ריאלית.

משפחתה של אמי – הסבים חיים ומרים רוגטקה חיו בעיר וורשה בפולין, שם נולדו להם שבעת ילדיהם, הם היו חברים בתנועת "הפועל המזרחי". לסבי היה בוורשה בית חרושת לייצור סיגריות. בשנת 1929 החליטו הסבים שהיו ציונים לעלות יחד כולם לארץ ישראל והתיישבו בתל אביב. סבי רצה להמשיך ולעסוק בייצור סיגריות והביא את מכונות המפעל מפולין לישראל אך הבריטים לא אפשרו לו לפרוק אותן בטענה שיש כבר מפעל כזה בארץ ואין צורך בעוד אחד וכך נאלץ להיפרד מחלומו זה. לימים, הפך לקבלן בנין ובין היתר בנה את הבית בו התגורר ואשר בו אני גדלתי. שבעת בנותיו ובניו נישאו ובנו בתל אביב איש איש את ביתו, מה שאפשר קשרי משפחה מאוד הדוקים ביו דודי ובין בני הדודים שלי סה"כ 17 במספר. מפגשים משפחתיים היו נערכים מספר פעמים בשבוע, משחקי קלפים, פגישות בכל השבתות והחגים, הכול היה ביחד – בקיצור, היה פה מאוד מאוד שמח.

עד היום אנו נפגשים מידי שנה במוצאי שבת בחג החנוכה, כל שבט רוגטקה, באולם שמחות וממשיכים את מסורת חלוקת דמי חנוכה, ומדליקים את החנוכייה הזו.

משפחת אבי: הסבים, ציפורה (פייגה) ואברהם פלדמן ושלושת ילדיהם (מרדכי, רבקה ויהודה) חיו בעיירה בשם וורקה, שם שימש סבי בן היתר כיושב ראש "צעירי הפועל המזרחי", בשנת 1931 החליטו כציונים לעלות לארץ ישראל והתיישבו בבני ברק שתושביה היו רובם חברי הפועל המזרחי. סבי החל להתפרנס כרוכל עם חמור ועגלה – מוכר פירות וירקות ולימים קנה חלקת אדמה בעיר, הקים עליה את ביתו  ובנוסף מפעל למילוי סיפונים בסודה ושיווקם לחנויות המכולת. במפעל עבד יחד עם אבי  מרדכי שנים רבות. אח אבי, יהודה, בנם של הסבים ציפורה ואברהם, היה לוחם צה"ל בפלוגה הדתית. בליל הדלקת נר שני של חנוכה (דצמבר 1948) השתתף ונפל בקרב שכשל, בניסיון לכבוש מידי המצרים את כיס פלוג'ה, הכפר עיראק אל מנשיה – היום קריית גת.  אני נולדתי שנתיים לאחר מכן ונקראתי על שמו. סבי, היה כל ימיו פעיל ציבור בבני ברק ולאחר נפילתם של בנו יחד עם לוחמים נוספים מהפלוגה – סה"כ פ"ז חללים הי"ד, יזם והקים את בית הכנסת הגדול בבני ברק להנצחתם "בית הכנסת ע"ש גיבורי ישראל" הקיים עד היום ושימש בו כגבאי וכיושב ראש הועד. בית הסבים היה מרכז המשפחה בו בילינו רבות, הן בסיוע בעבודה במפעל והן בכל חגי ישראל, לילות הסדר תמיד נערכו בביתם, חג שהיה מאוד שמח ותמיד מהול גם בדמעות בעיקר כאשר הסבא ערך את הקידוש.

משפחתי:

אמי לאה, הכירה את אבי מרדכי בארץ, נישאו בתל אביב ושם גם קבעו את מגוריהם. בשנת 1944 נולד להורי אחי הבכור משה ואני כפי שכבר ציינתי נולדתי בשנת 1950. אחות אמי יהודית ניהלה גן פרטי בבעלותה בתל אביב ובו עבדו 2 אחיותיה שאף הן היו בוגרות סמינר וגננות. בית הורי היה מרכז משפחת אמי (משפחת רוגטקה). אמי, אישה מאוד אהובה, דאגה לנו ובמיוחד חשוב היה לה שנלמד ונרכוש מקצוע, ואכן אחי היה מהנדס בנין ואני מהנדס מכונות. לצערי, נפטרה בגיל 68 לאחר מחלה קשה.

אבי היה אדם חם, איש משפחה שעבד לפרנסתה מאוד קשה. זכורים לי במיוחד הטיולים שהיה מטייל איתי כמעט כל שבת בטיילת על חוף ימה של תל אביב, שייט בנחל הירקון, ביקורים רבים בלונה פארק ביפו, ולימים בשבתות הליכה רגלית צפונה לאורך רחוב דיזנגוף למכבייה, לצפות במשחקי כדורגל של מכבי תל אביב. מאוד מאוד אהבתי לשבת לצדו במקומות קבועים, שהיה רוכש עבורנו בבית הכנסת, בחגים ובעיקר ביום הכיפורים. נפטר, לצערי, בפתאומיות צעיר בגיל 59.

המשפחה הגרעינית שלנו

שרתי בצה"ל 3 שנות שירות חובה כלוחם וקצין. בשרות מילואים השתתפתי במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ברמת הגולן. בהמשך, שרות מילואים כמפקד סוללה בגדוד, בפעילות בט"ש.

בשרות החובה הכרתי את מירי רעייתי ששירתה באותו הגדוד. לאחר שחרורינו משירות החובה למדנו שנינו באוניברסיטת תל אביב, מירי בפקולטה למדעים ואני בפקולטה להנדסה, נישאנו בשנת 1977 בקיבוץ כברי, מקום מגוריה של מירי, ובו התגוררנו תקופה.

לאחריה עברנו לעיר תל אביב שם נולדו שלושת ילדינו, ביניהם הבכור ניר, אביו של אלון. בשנת 1987 בנינו את ביתנו בעיר רעננה בה אנו מתגוררים עד היום, בית אליו מגיעים לסירוגין, בשבתות ובחגים ילדינו עם משפחותיהם. זכינו למשפחות נהדרות הכוללות את עשרת נכדינו בלי עיין הרע שאותן אנו חובקים באהבה.

הזוית האישית

סבא יהודה: תוכנית הקשר הרב דורי הייתה עבורי מאוד מאוד מהנה חווייתית ומרגשת. זכיתי לראות ולהכיר את בית הספר הנפלא, שונה לחלוטין מבתי הספר אותם הכרתי, הן מאילו בהם אני למדתי והן מאילו שילדי למדו. המרחבים, הירוק והפורח בכל פינה. המבנים, עבודת החקלאות בערוגות הכיתות, והציוד הייעודי המודרני. הפגישה עם עוד ילדי המחזור, נחמדים מחונכים וממושמעים, ועם בני הדור שלי שכה רבים הדברים המשותפים לנו ובכל זאת לכל אחד הסיפור המיוחד שלו. שני וצוות ההוראה הנהדר שתמיד קיבל אותנו בסבר פנים מאירות, בחיוכים וברצון עז לתת לכל אחת ואחד מאתנו את מקסימום הזמן לספר ולספר, והכל גם בתקופה מאתגרת תקופת הקורונה. הביקור במוזיאון היהדות יחד עם הנכדים היה נקודת שיא בתהליך. אישית זו פעם הראשונה שביקרתי בו מאוד מדבר ומחובר אלי. ש א פ ו. ולבסוף כמובן החוויה והעונג לפגוש בכל פעם את נכדי אלון שאותו אני מאוד מאוד אוהב הממתין לבואי בחצר בית הספר, מקבל אותי בשמחה ובחיבוק אין עונג גדול מזה. אלון הנכד מאחל לך שתמשיך לפרוח ללמוד כל יום דברים חדשים. יום שבו לא למדנו דבר הוא יום מבוזבז להמשיך להיות סקרן גדול כמו שאתה רואה ושומע הכול לך בדרכים ששמעת ראית מאבותיך הן מהברילים והן מהפלדמנים ומאבותיהם. בחר להמשיך ולעשות את שאתה אוהב והמשך להיות נשמה גדולה וטובה עם לב רחב אוהב ואהוב והכל בבריאות מלאה