מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף, נולדתי בעיר כירכוכ שבצפון עיראק בשנת 1936. אני הבכור מבין שמונה אחים. נולדתי לאחר ארבע לידות שהסתיימו בפטירתם של התינוקות ולכן, הוריי עטפו אותי באהבה גדולה ואני הרגשתי כמו נסיך.

גרנו בשכונה עשירה, בה התגוררו גם שרי ממשלה. הבית היה בית גדול עם חצר פנימית שנקראת ריאד. יחד עם הוריי, לאה ומשה, גרו הורי אבי – סבא אברהם שלום וסבתא פרחה. סבי, אברהם שלום, אשר עסק במסחר בדים, קיבל את העסק מאבא שלו. הוא היה נוסע לעיתים לרגל עסקיו למזרח הרחוק, בעיקר להודו. את הסחורה שלו מכר בחנות גדולה שהיתה בבעלותו בחאן העירוני בכרכוכ. הוא היה אדם עשיר מאוד ומכובד מאוד בעיר. בצעירותו למד משפטים בקושטא (איסטנבול).

משפחתו הגיעה מקרדג שבכורדיסטן. במשך שמונה דורות חיו שם עד שעברו לעיראק. שם המשפחה המקורי שלי היה קרדגלי, משמעות השם קרדג זה "הר גבוה" ולכן כשהחליטו כשעלו לארץ לשנות את שם המשפחה בחרו בשם "שגיא". בבית דיברנו בשפה כורדית (דומה לארמית).

מאלבום התמונות

משה, אבא שלי, היה חירש אילם, והוא היה חייט צמרת. הוא תפר חליפות יוקרה לשרי ממשלה ואנשים חשובים. לאה, אימא שלי, הייתה עקרת בית וגידלה אותנו.

למדתי בבית ספר ממלכתי-עממי עיראקי, שם דיברנו ערבית. התחנכתי שם עד כיתה ו' והיו לי הרבה חברים, בעיקר יהודים. הבית היה ציוני.

בשנות ה- 40 של המאה הקודמת התחוללו פרעות נגד היהודים בעיראק. האווירה העוינת הורגשה גם נגד היהודים בכרכוכ. המוסלמים התנכלו ליהודים ברחובות ונערכו חיפושים בבתיהם. באותם ימים הגיעה לשיאה פעילות התנועה הציונית חלוצית בערים מרכזיות וגם בעיר כרכוכ. שתי הדודות שלי, שדרה ומזל, היו חברות בתנועה. בזכות העובדה שסבא שלי היה מוכר ומכובד בעיר, תנועת המחתרת היהודית ידעה שהם יהיו מוגנים מפני המשטרה העיראקית בביתנו, ולכן חלק מהפעילויות של התנועה התקיימו שם. מהמפגשים האלה למדתי קצת את השפה העברית.

המסע לישראל

כשקמה מדינת ישראל בשנת 1948 התחילו יהודי התפוצות לעלות לארץ. משפחתי החליטה בשנת 1951 לעלות לישראל, כאשר הייתי בן 15. נסענו מהעיר כרכוכ לעיר הבירה בגדד, שם חיכינו לקבל אישור לעזוב את עיראק ולקבל את ה"תסכית"- ויזה חד פעמית ליציאה מעיראק מבלי לחזור.

את כל רכוש המשפחה – הבית הגדול והמפואר שלנו, העסק של סבי, השארנו מאחור. השלטונות הרשו לכל אדם לקחת איתו עשרה דינרים. אבי החביא בתפירה בבגדים שלנו מעט תכשיטים וכסף. לאחר קבלת ה"תסכית" נסענו לעיר בצרה שם היה שדה תעופה. המראנו ב- 12 בלילה ונחתנו ב- 3 לפנות בוקר בעיר לוד שבישראל. כולם התרגשו ושמחו שהגענו לארץ הנכספת.

ההתאקלמות בארץ

לאחר הנחיתה בארץ העלו אותנו על משאית לשער העלייה (ליד חיפה), שם גרנו באוהלים. היה חורף קשה ואני זוכר אפילו שהאוהל שלנו עף ברוח.

לאחר כמה חודשים רצו העבירו אותנו למעברות בתלפיות בירושלים, זאת בזכות התעקשותי שניסע לירושלים. באותם הימים הייתי צריך לשמש כאחראי על המשפחה, מכיוון שידעתי מעט עברית. במעברה גרנו בבונגלו (מבנה נטוש שהשאירו הבריטים) עם גג מפח. התנאים במעברה היו קשים. לא היו מים זורמים והשירותים היו מחוץ לבית, אבל אף פעם לא התלוננו ושמחנו ממה שיש לנו.

התחלתי ללכת לתנועת נוער ועם הזמן הייתי מדריך בעצמי. כדי להשלים את לימודי התיכון שלי, למדתי לימודי ערב. הייתי עובד כדי לפרנס את משפחתי, עבודות כמו: פועל בניין, עבודה בשדה, מכבסה לתעשייה.

חיי הבוגרים

באמצע שנות ה- 50 התגייסתי לצבא ובמקביל למדתי לבגרויות. כשסיימתי את הצבא נרשמתי לאוניברסיטה ללימודי עבודה סוציאלית. לאחר שקיבלתי את תעודת העובד הסוציאלי, מצאתי עבודה בעפולה כמנהל לשכת סעד. עבדתי שם שנתיים, ולאחר מכן התקבלתי לעבודה, כפקיד שיקום בביטוח לאומי בירושלים.

תוך כדי העבודה בביטוח לאומי התחלתי ללימוד משפטים באוניברסיטה. תמיד חלמתי להמשיך את המסורת במשפחתי של עריכת דין כפי שהיה סבי ועוד אנשים במשפחתי. לאחר קבלת תעודת עריכת הדין עבדתי במשרד מבקר המדינה, שם הגעתי למשרת ראש אגף בכיר בנציבות תלונות הציבור כעו"ד. עבדתי שם עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת כדי לפתוח משרד פרטי לעריכת דין.

הכרתי את ננה והחלטנו להתחתן ב- 1969. תמיד גרנו בירושלים, בתחילה בשכונת מקור ברוך ולאחר מכן עברנו לשכונת עיר גנים. נולדו לנו שלושה ילדים: הבכורה זוהר, אחריה עינת ובן הזקונים אסף (אבא של אלעד, הנכד המתעד). בין תחביבי העיקריים: ריקודי עם, שחייה, טיולים בעולם ופרלמנט היין.

הזוית האישית

הנכד המתעד אלעד: נהנתי לשמוע את הסיפור של סבא יוסי ושל השושלת המשפחתית, ואולי גם אני אהפוך בעקבותיו להיות עורך דין!