מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני קוברובסקי, סבא של אליה, נולדתי בתאריך 30.6.1951 בישראל, בעיר תל אביב.

יום הולדתי היה אירוע מהנה מכיוון שתמיד חגגתי את יום ההולדת יחד עם סיום שנת הלימודים. הוריי היו בתיה ז"ל ויעקב ז"ל, שנולדו בליטא. חלק ממשפחתם עלתה לארץ לפני השואה, אך אמי ואבי, שהיו צעירים יותר, לא הספיקו לעלות. בשואה הם איבדו חלק גדול ממשפחתם, אך הם ניצלו וחברו אל הפרטיזנים הרוסיים ביערות בליטה. משם לחמו בגרמנים והסבו להם אבידות קשות.

גדלתי ברמת גן. הייתיי בגן של אימא שלי (סבתא רבתא בתיה) לאחר מכן למדתי בבית ספר היסודי "המרכז" ובתיכון "אוהל שם". שיחקתי כדורגל והייתי שוער בהפועל רמת גן בקבוצת הנוער. היו לי חברים מבית הספר ומהשכונה, בעיקר כאלה שהיו מוכנים להשתובב ולהתפרחח ולא הייתי בתנועת נוער.

סבתא אתי גדלה בתל אביב. בתחילה נולדתי וגדלתי בשכונת פלורנטין והייתי בגן של יפה פרנקל. הוריי עברו לגור ברחוב החשמונאים בתל אביב, שם למדתי בבית הספר "יוסף הגלילי". לאחר מכן עברו הוריי לגור ברחוב יצחק שדה ביד אליהו ועברתי ללמוד בבית הספר "גיבורי ישראל". בתיכון למדתי בעירוני ט' ביד אליהו. הייתי בצופים. עד שפגשתי את רוני כשהייתי בת 17, שיחקתי במחבואים ובגוגואים, חמש אבנים, קפיצה בחבל ועוד. בצופים יצאנו למחנות וטיולים מרתקים.

בצבא התגייסי לנח""ל מוצנח, עשיתי קורס קצינים ושירתי בסיירת בבקעת הירדן. לאחר מכן השתחררתי ושירתי במילואים עד גיל 50. השתתפתי במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום כיפור והגעתי לדרגת סגן אלוף. סבתא שירתה בחיל האוויר והייתה ממקימי בסיס סודי.

סיימתי לימודי הנדסה באוניברסיטה ולאחר מכן עשיתי תואר שני במנהל עסקים. עבדתי בחברה המרכזית ליצור משקאות קלים (קוקה-קולה, קרלסברג, פריגת, טרה ועוד בארץ ובעולם) והייתי מנכ"ל ונשיא החברה במשך 20 שנה (1998-2018). סבתא סיימה סמינר למורות לחינוך מיוחד ועבדה כחמש שנים, היא סיימה את עבודתה כאשר נולדה הבת יעל. לאחר מכן למדה תדמיתנות ועיצוב אופנה ופתחה סטודיו ברמת השרון בשם "אתי קו" בו עיצבה אופנה עילית וזכתה להצלחה רבה (1995-2018). כמו כן עסקה בציור, פיסול, עבודות זכוכית ועוד.

הכרנו בגיל 16.5 במסיבת ריקודים שהיתה מסיבת הריקודים הראשונה של סבתא אתי ועד אז היתה בצופים. השנה בתאריך 28.11.2023 נחגוג 50 שנות נישואים. החתונה התרחשה מיד לאחר מלחמת יום כיפור. קיבלתי 48 שעות חופש להתחתן וחזרתי לצבא. לאחר השחרור מהצבא המשכנו סבתא ואני בלימודים ונולדו לנו הבן הבכור אסף בשנת 1974, גלעד (אבא של אליה) בשנת 1980 ויעל האחות הקטנה בשנת 1985. נולדו לנו שמונה נכדים : לאסף – מיה בת 19, יאיר בן 17, ירדן בת 11 ודוד בן 9. לגלעד – אליה בת 12 ודב בן 9. ליעל – רות בת 6 ורמה בת שנתיים. כל המשפחה נפגשת בימי שישי לארוחת שבת אצל סבא וסבתא ואנחנו מבלים הרבה יחד בחגים ובחופשות בארץ ובחו"ל. כל המשפחה גרה ברמת השרון קרוב אחד לשני, כך שאנו מרבים להפגש גם במשך השבוע.

היום סבתא ממשיכה בתחביבים שלה שהם ציור, עבודות אומנות ובישול. אני עוסק ביזמויות בתחום המזון המתוחכם ובניהול כספים. אנחנו גם פעילים חברתית. יש לנו המון חברים ואנחנו מבלים איתם בארץ ובחו"ל ובמקביל מקפידים על בילוי עם המשפחה והעיקר עם הנכדים והנכדות שאותם אנחנו מאוד אוהבים. נולדנו להורים פליטי שואה שהצליחו להקים בארץ שבט נפלא. מוסר ההשכל – ישראל, שהייתה מדינת מקלט, הפכה למדינה גדולה ומשגשגת ועל דור ההמשך לשמור עליה מכל משמר.

סיפור חייו של סבא רבא שלמה אקוניס, אבא של סבתא

סבא רבא שלמה ז"ל נולד ביוון בשנת 1918 בעיר סלוניקי, בן למשפחה בת שש נפשות. באותה תקופה היו הרבה יהודים בעיר והיו להם חיים מאושרים. סבא התחנך בבית ספר יהודי, למד קצת עברית, צרפתית ויוונית. את התיכון עשה בבית ספר עיוני. ב-1938 התגייס לצבא, ב-1941 פרצה מלחמה בין איטליה ליוון. באלבניה נלחם כחצי שנה באיטלקים.

יוון ניצחה במלחמה והחיילים חזרו ליוון. כשהחיילים חזרו ליוון הם מצאו את הגרמנים שולטים בה. היהודים היוונים עבדו עבודות פרך בשביל הגרמנים. לאחר שנתיים העבירו הגרמנים את כל היהודים למחנות השמדה. היו לסבא רבא שלושה אחים מבוגרים שנשלחו למחנות, ואחות ששמה דורה שעלתה לארץ בשנת 1933 ובגלל זה לא נשלחה למחנות. אחיו שמואל וסבא רבא נשלחנו למחנה ההשמדה אושוויץ ביחד. שמואל סירב למלא אחר פקודות הגרמנים ובגלל זה התחילו להכות אותו ולהתעלל בו, סבא ניסה לעזור לו אך התחילו להכות גם אותו.

אחרי אושוויץ נפרד שלמה מאחיו ונשלח למחנה "גולשאו" ואחיו למחנה "בוינה". "גולשאו' היה מפעל למלט, שם עבד בחציבת אבנים, ללא מזון ובקור עז. הוא היה במחנה במשך שנה ושמונה חודשים.

משני אחיו הגדולים ומשפחתו לא שמע כלום. בגלל שהגרמנים התחילו להפסיד במלחמה העבירו אותם לכמה מחנות שונים: "סקס נאח או זאן", "בלוקסמבורג" ו"הנקה". במחנה "הנקה" היה שלמה חולה מאוד ושקל כמעט 30 ק"ג. הגרמנים שמו את כל האנשים החולים בצריף אחד, בהסגר. אף אחד לא טיפל בהם או התקרב אליהם. בזכות חבר טוב שלו שהעביר לו כל יום קצת מרק דרך החלון החזיק מעמד. בסוף הגיע שלמה למצב שלא יכול היה ללכת אלא רק לזחול על הרצפה.

בוקר אחד הם שמעו הרבה מאוד מטוסים, הגרמנים התחילו להתנהג בצורה מוזרה, הם ידעו שהאמריקאים צריכים להגיע. היה להם חבל להשאיר את האסירים בחיים, אז הם נכנסו לצריף עם תת מקלע וריססו את החדר בכדורים, במקרה הכדורים לא פגעו בשלמה. הוא איבד את ההכרה אבל זוכר שראה אנשים נכנסים לצריף (האמריקאים). הם התחילו לגעת בכל הגופות. כולם היו מתים, כשנגעו בשלמה הבחינו שהוא חי, הם שאלו כל מיני שאלות בכל השפות עד שהגיעו לשפה הספרדית שבה ענה להם. הם מיהרו לקחת אותו לבית החולים.

בשבוע הראשון בבית החולים רוב הזמן לא היה סבא רבא בהכרה. נתנו לו לשתות תה בכפית. כעבור שבוע התחיל כבר לאכול. בגלל שלא אכל כבר שלוש שנים, הוא התחיל לגנוב מהאחיות אוכל של החולים האחרים והתנהג כמו מטורף. הרופאים החליט לשלוח אותו לבית חולים לחולי נפש. כשראה את עצמו בבית משוגעים, הבין איך התנהג והסביר לרופא שהוא לא משוגע. הרופא הבטיח לו שאם יתנהג יפה שלושה ימים, יוכל לחזור לבית החולים ואכן כך היה. הוא היה שם שנה עד שהבריא וכל הזמן הצלב האדום דאג לו ולשאר הניצולים. הם הביאו להם כסף, בגדים ושוקולד.

כהשתחרר מבית החולים, הלך לקהילה היהודית במינכן ופגש הרבה חברים מהילדות. הוא עבד כשנתים בכל מיני עבודות מזדמנות וחייו חזרו למסלולם.

בשנת 1948 החליט לעלות לישראל. הוא הגיע לבית אחותו דורה ובעלה יוסף וגר אצלם במשך שנתיים. בשנת 1950 התחתן עם מטילדה, בשנת 1951 נולדה בתם הבכורה אתי ובשנת 1955 נולדה הבת השניים שרהל'ה. הוא התחיל לעבוד בחברה "דן", בשנת 1958 נהיה חבר בדן ובשנת 1977 יצא לפנסיה ובאותה שנה בתו הקטנה שרי, נישאה.

בשנת 2000 סבא רבא שלמה נפטר לאחר שקיבל אירוע מוחי.

סבתא מתילדה ז"ל נולדה בטורקיה בשנת 1928 בעיר איזמיר, בת להורים מסורתיים. למרות שהיו שלושה בתי ספר יהודיים (בני ברית, תלמוד תורה ואליאנס) העדיפו הוריה לחנך את הילדים בבתי ספר תורכיים על מנת שילמדו את השפה התורכית ויוכלו להשתלב בחברה התורכית. שפת האם והשפה המדוברת בבית היתה לאדינו (ספרדית של יהודים), כשהתורכים היו שומעים אותם מדברים בשפה זו היו מתעללים בהם.

סבתא סיפרה: "בתחילת מלחמה העולם השנייה לקחו את כל הגברים לצבא כולל את אבי. מסיבה זו הפסקתי את לימודיי. כשהמלחמה הסתיימה הייתי בת 16. הצעירים היהודים של העיר התארגנו בסתר לעלייה לארץ. היות והבית שלי היה מאוד גדול, התאספו אצלי כל יום ראשון, בו לא עבדנו, כ-200 איש. בפגישות האלו למדנו שירים בעברית ורקדנו הורה. אנשים מהסוכנות הישראלית הגיעו אלינו הביתה כדי לעזור לנו לעלות לישראל. בשנת 1948 אלינו לישראל. אחי דוד כבר היה בארץ ובא לקבל אותי מהאונייה בחיפה. הייתי אצלו כחצי שנה, הייתי מאוד מאושרת. בשנת 1949 הוריי עלו לארץ יחד עם אחותי. באותה תקופה היה קשה מאוד למצוא מקום מגורים כי הגיעו הרבה עולים חדשים. ההורים שלי שכרו דירה קטנה בשכונת התקווה. בגלל התנאים הקשים הוריי חלו ומתו כעבור חמש שנים.

בשנת 1950 התחתנתי עם בעלי, שלמה, בשנת 1951 נולדה בתי הבכורה אתי. באותה תקופה בה התחתנתי התחילה תקופת הצנע, כמעט ולא היה מה לאכול, היה כסף אבל לא היה מה לקנות בו. חילקו לנו רבע קילו עוף לשבוע, בשביל הילדים בלבד. בשנת 1955 נולדה בתי השנייה שרהלה. גידלתי את בנותיי בתל אביב. בתי הבכורה אתי נישאה לרוני קוברובסקי בנובמבר 1973 וילדה את שלושת נכדיי: אסף, גלעד ויעל. בתי שרי נישאה ביולי 1977 ליקי גרוסמן וילדה שלושה נכדים נוספים: עמרי, מורן ולאחרונה את נכדתי שיר."

סבתא רבתא מתילדה חלתה במחלת הסרטן ונפטרה בשנת 2000. למרות מחלתה הקשה והממושכת היא הקפידה להזמין ולקבץ את כל בני המשפחה מדי שבת בצהרים.

הזוית האישית

סבתא אסתר וסבא רוני: תודה לאליה שבחרה בנו להשתתף עמה בתוכנית הקשר הרב דורי.

אליה לסבא ולסבתא: תודה שסיפרתם לי על חייכם והשתתפתם איתי בתכנית.