מאגר סיפורי מורשת

שמי מסגיר את אהבתה של אמי, נעימה, לטבע ולפרחים. קוראים לי דליה, ולאחותי שושנה. נולדתי בשנת 1956 בבית החולים ביקור חולים שנמצא בירושלים.

קצת על משפחתי 

ההורים שלי, יוסף ונעימה יצחקי, נולדו וגדלו בעיראק. המשפחות של ההורים הגיעו מאותו איזור בעיראק שנקרא דהוכ, חבל ארץ כורדי שנמצא בצפון עיראק. בגיל 17 הם מחליטים לעלות לארץ. הם עלו במסגרת מבצע עליית עזרא ונחמיה. כשנחתו שיכנו אותם תחילה במחנה הקליטה שער העלייה. המשפחות שלהם רצו לגור במקום שמזכיר את נוף ילדותם. הם החלו לחפש מקומות שיזכירו להם את עיראק וכך ניסו למצוא מקום בנתניה וכשהמקום לא מצא חן בעיניהם, הגיעו לאיזור ליפתא ליד ירושלים. לאחר מכן נדדו לנס הרים ליד ירושלים ובסוף השתכנו במושב אבן ספיר של היום.

ההורים שלי התחתנו והם התאהבו במושב שקראו לו פעם "ג'תרא". אבי מספר על הטרסות של הרי יהודה והמעיינות, הנוף הזכיר מאוד את מחוז דהוכ. להוריי יוסף ונעימה נולדו שישה ילדים: שושנה, אני – דליה, יחזקאל, חזי, עוזי ועמוס. השפה בבית היתה השפה הכורדית. הבית שגדלתי בו היה בית פתוח וחם, קיבלנו את הכל, לא הרגשתי שלהורים היה קושי פרנסה.

במושב אבן ספיר היה בית ספר יסודי שקלט את כל הילדים ממטה יהודה. למדתי בבית הספר הזה. היינו יוצאים מהבית ללא ליווי ההורים. בבגרותי בתיכון, למדתי בבית הספר בית צעירות מזרחי שהיה ברח' רש"י בירושלים. אחרי בית הספר היינו מטיילים במושב ללא השגחה, היה לנו חופש מוחלט. אחרי בית ספר שיחקנו ברחוב משחק שנקרא קלאס, שיחקנו גם "מוכנים", גם נסענו באופניים. היה גן שעשועים אחד שנפגשנו בו, שיחקנו גם מחבואים.

חגים

את החגים חגגנו במושב כמשפחה אחת גדולה, בעיקר אצל סבא וסבתא מצד אבא, אך אני זוכרת שכל השנים ביחד היינו מתכנסים לסעודת החג. האווירה היתה מאוד חגיגית, היה אוכל טוב ושירי מסורת.

כשעלינו לארץ ראינו שהמרוקאים מקיימים את חג המימונה בצאת הפסח חג האביב, גם לכורדים יש את חגיגות הסהרנה, שמסמלים את בוא האביב השפע והברכה לתבואה טובה. אך בשל העובדה כי המרוקאים כבר קבעו את המימונה בלו"ז העברי, הכורדים החליטו להעביר את חגיגות הסהרנה לסוכות. אני זוכרת שהיינו יוצאים לטבע עם מיטב האכול הכורדי. מהמושב היה יוצא אוטובוס ליער אשתאול, אימא הייתה מביאה את סיר היפרח, שזה עלי גפן ממולאים באורז טעים. הרבה מוזיקה טובה וברכה לתבואה לשנה החדשה.

בבגרותי, ידיד הכיר לי את ברוך, שגר בקרית יובל. יצאנו כידידים לאחר מכן התפתחה חברות טובה שהולידה אהבה. התחתנו והבאנו שלושה ילדים לעולם: יודפת, חנן ועדי. את השם יודפת בחר בעלי כשהיה חייל מילואים, הוא אמר שהוא התאהב בשם הזה ורצה לקרוא לבתו הבכורה יודפת. הוא כתב לי זאת על גבי מכתב וכך היה.

למעלה אדומים הגענו בשנת 1982 ומאז אני גרה כאן עם משפחתי. במהלך כל חיי עבדתי במשרד הבריאות עד ליציאתי לגמלאות.

הזוית האישית

רותם: נהניתי לתעד את סיפור חייה של דליה כילדה במושב אבן ספיר. שמעתי ממנה על אהבת משפחתה לאדמה ולארץ וגם למולדת לעיראק. דליה תמיד עם חיוך על הפנים שמחה ועזרה לי מאוד.