מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי שחף הגלעדי ואני סבתא של ראם מצד אמו. כשנולדתי קראו לי ליליאנה מרים סחלי על שם אחותה של אמי שנפטרה בגיל 4 מחולי. כשהתבגרתי שיניתי את שמי מתוך רצון לקצר אותו וכיום קוראים לי לילי. נולדתי בתאריך 04.12.1958 בבית החולים בכפר סבא בישראל. שם הוריי הם רחמים (מינו) סחלי ז"ל ורבקה סחלי (נעים). הורי נולדו בטריפולי שבלוב, אנחנו שבעה אחים- ארבעה בנים ושלוש בנות.

רק כשהיו לנו כבר נכדים, גילינו כי הוריי הם ניצולי שואה. וגם כשגילו זאת הם לא הרבו לדבר על הנושא, מכיון שהיה להם מאד קשה. אמי ומשפחתה התחבאו בתחילת השואה עד שנמצאו ונשלחו למחנה עבודה "סידי עזאז". אבי ומשפחתו נשלחו למחנה עבודה "ג'אדו" וכשהסתיימה המלחמה הוא ואביו יצאו אחרונים מהמחנה לאחר שקברו את כל היהודים שנמצאו מתים במחנה. לנושא השואה היתה השפעה מאד גדולה על חייהם ועלינו כילדים, עניין האוכל תמיד היה משמעותי וכך זה גם עד היום.

גדלתי בנתניה, בהתחלה ברחוב יצחק שדה, בבית עם 2.5 חדרים כאשר הכל צפוף, עם משפחה גדולה. אני ישנתי בפינת האוכל ואחותי ישנה בסלון, הייתה מקלחת אבל ללא דוד ולכן היינו מחממים את המים על הגז. הייתה לנו מכולת קטנה ליד הבית שבה היינו קונים מצרכים בסיסיים בלבד (ביצים, לחם, ביסקוויטים). את החלב החלבן היה מביא לנו עד לפתח הדלת ומהשוק היינו קונים את הירקות, פירות והבשר.

היה לנו לפעמים קשה עם כל הצפיפות והכל, אבל כמו שאומרים – "קשה יש בלחם וגם אותו אוכלים!". זה לא כמו שיש היום, שהכל קל להשגה ונגיש. לא הכרנו את היש… לאחר מכן עברנו לרחוב החשמונאים לבית מרווח בן שבעה חדרים, שם נולדה אחותי הקטנה. הלבוש היה מאד פשוט ואת הבגדים היו מעבירים מאח לאח.

לא היו לנו כבישים סלולים בכל מקום או גני משחקים, רוב האזור היה חול. היינו יורדים למטה ומשחקים כל ילדי השכונה יחד, שיחקנו בקלאס, חבל, גומי, עמודו ועוד.. היינו בין המשפחות הראשונות שרכשו טלויזיה כשעוד היו שידורים בשחור לבן ורק פעם בשבוע למספר שעות מועטות, הוריי היו שמים את הטלויזיה באמצע הסלון ומכוונים אותה החוצה, כך כל ילדיי השכונה יכלו לצפות מהחלון.

למדתי בבית הספר "בארי" מכיתה א'-ח' ולאחר מכן בתיכון "שרת" מכיתה ט'-י"ב. למדנו מגוון מקצועות כמו גאוגרפיה, היסטוריה, חשבון וכו'.. הכי אהבתי את שיעורי ספורט. בבית הספר המשמעת היתה קשה אך יחסי המורים היו טובים, היו עונשים כמו לעמוד בפינה או לרשום 100 פעם את אותו משפט שנאמר לנו. תלבושת אחידה היתה רק לשיעורי ספורט – חולצה לבנה ומכנס קצר. בגיל יותר בוגר היינו יורדים הרבה לים לשחק מטקות ועושים מסיבות כמעט בכל ימי שישי, כל פעם בבית אחר. אני הייתי מתקלטת עם פטיפון* ותקליטים מבית לבית.. מאד אהבתי את השירים של שלמה ארצי. רקדנו המון רוק אנד רול ורקדנו גם טוויסט.

התגייסתי לנ.מ בחיל האויר. שירתי בטכני בתור מפעילת מחשבים. מאד נהניתי בשירות הצבאי, עשיתי חצי שרות כי החלטתי להתחתן. את סבא שמואל הכרתי כשעברנו לדירה זמנית. הייתי רואה אותו בשכונה ובמכולת. הייתי עושה גבות אצל אחותו והוא חיזר אחריי, ומאז התחלנו לצאת במשך שלוש שנים ולאחר מכן התחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים.

הזוית האישית

ראם הנכד המתעד: שמחתי ללמוד להכיר את שורשיי וללמוד איך היו חיים פעם לעומת היום. משפט מהסיפור של סבתא שתפס את תשומת ליבי: "קשה יש בלחם וגם אותו אוכלים". בהשוואה להיום לא היה כלום. בתקופה של היום הכל נגיש ואפשר להשיג הכל בלחיצת כפתור. כיום לנו הילדים יש כמעט הכל! הדור שלנו נראה מפונק לעומת מה שהיה באותה התקופה של הסבים.