מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב בשנת 1942 תש"ב י' באדר. למשפחת נחשון, פיש-אורנשטיין בריינר. אחי דודו הגדול, כיום גר בלונדון וגם בתל אביב(מגיע לעיתים תכופות) נולד בפולין, בשנת 1932. לאחר מאמצים רבים של אבי עלו המשפחה לארץ ישראל, לעיר תל-אביב.

שמי שולמית, הוריי לא ידעו מה עלה בגורל הוריהם ומשפחתם מנהג האשכנזים לא לקרוא בשם אנשים שעודם בחיים. לכן קראו לי שולמית כי קיוו ששלום לכל המשפחה שנמצאת בחו"ל  בשיאה של מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בתקווה כי יגיע שלום עולמי.

כ"ט בנובמבר 1947 התקיימה הכרזה על הקמת מדינת ישראל באו"ם. בביתי היה רדיו וכל השכנים התאספו כדי להקשיב ולספור את קולות הyes וה no ואני, שלא ידעתי לכתוב ידעתי לסמן ולקשקש קווים קטנים כל פעם שאמרו yes. כל הילדים שמחו ועשו עוד קו קטן. אחרי שהבנו וספרנו את הקווים. הבנו שתהיה לנו מדינה

כל תושבי העיר והמדינה יצאו לרקוד ברחובות מרוב השמחה. בזמן מלחמת השחרור אבי עבד בתעשיית נשק בשרונה ביקב של הטמפלרים שהוסב למפעל נשק. ואחי היה בקיבוץ בית אלפא בהכשרה וכמובן גויס לפלמ"ח.

במהלך המלחמה ובסיומה הגיעו לבית הוריי אנשים רבים, שניצלו מהמלחמה. כל מידע שהיה בידם, הועבר אלינו וזה על מנת לדעת מה עלה בגורל קרובי המשפחה שנשארו שם. למרות הבית הקטן, אירחנו את כולם בשמחה ובאהבה.

לאחר מלחמת השחרור התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי ע"ש חיים נחמן ביאליק. למדתי שם מכיתה א-ח. לאחר מכן למדתי בבית צעירות מזרחי, זהו תיכון וסמינר. בסיום לימודיי קיבלתי תעודת הוראה.

בגיל 19 גויסתי לצבא, כבר הייתי מורה ולכן הופנתי כמורה חיילת באחת מעיירות הפיתוח ובחרתי באשדוד.

בחירת העיר היתה בדרך מיוחדת מאוד. בשירות הצבאי עברתי טירונות בחודשים יולי-אוגוסוט. בבה"ד 12 נשאלתי האם אני רוצה ללמד בצפון או בדרום?

עניתי:"איפה צריך יותר?" אמרו שבדרום.

בסיום הטירונות, הגעתי למשרד החינוך, למחוז דרום.

נשאלתי "לאן אני רוצה להגיע כמורה חיילת? והאם דרום זה טוב?"

הייתי בהלם, ועניתי: "אתם שואלים אותי? איפה שטוב לכם.."

הציעו לי מספר אפשרויות מתוך ערי הפיתוח השונות: אופקים, נתיבות, קריית מלאכי, קריית גת ואשדוד. התלבטתי המון, אז כמו תמיד נעזרתי באבי. אבא הציע שנפתח מפה ונבדוק מה הכי קרוב לתל-אביב.

מצאנו את אשדוד, וראיתי שבאשדוד יש ים ואני אוהבת מאוד את הים, עד היום. לילה לפני הגעתי לאשדוד, לא נרדמתי מההתרגשות. הייתי צריכה לקחת אוטובוס מהבית ברחוב רמת הטייסים עד לתחנה המרכזית, ומשם לאשדוד.

ביום הראשון הגעתי במשאית גדולה, יחד עם המון מורות חיילות נוספות. ישבנו בספסל האחורי בתוך המשאית.

הנהג הוריד אותי בצומת אשדוד, הצביע על מגדלי חברת החשמל ואמר לי "זאת אשדוד". ירדתי, והתחלתי ללכת עם התיק הגדול וכומתה על הראש. הגעתי למתחם חברת החשמל וחיפשתי את הילדים, כמובן שלא מצאתי..

המשכתי ללכת ולרגע נעצרה לידי מכונית סאב, ובתוכה ישב אריה קלנג ושאל אותי: "חיילת לאן את חושבת שאת הולכת מפה?" עניתי שאני אמורה להגיע למקום שנקרא אשדוד.

"ומה את חושבת לעשות באשדוד?"  עניתי שאני אהיה שם מורה..

הוא אמר "טוב חמודה" ופתח בשבילי את הדלת, ונכנסתי.

היום לא הייתי עולה..

אריה לקח אותי לרחוב הראשונים, למחלקת החינוך. מגדל המים באשדוד, היתה גבעת חול והמגדל למעלה.

הוא הסביר לי לאן ללכת, ועם מי לדבר.. הסביר שלא יכול לעלות לגבעה עם הרכב. וביקש כשאהיה למעלה לסמן לו עם היד שהגעתי. ואז אמר:" אני אריה קלנג, אם את צריכה משהו אז במועצה המקומית יודעים מי אני".

טיפסתי לגבעה ואני רואה איש דומה למציל-עם כובע, משרוקית בפה וללא חולצה.

האיש שאל: "חיילת מה את עושה פה? ביקשתי את מחלקת החינוך,

והוא שאל אם אני רוצה להכנס מהחלון.. סירבתי בחיוך, ביקשתי להכנס דרך הדלת.

מר מרדכי פרידמן מנהל מחלקת חינוך הפנה אותי לבית ספר רמב"ם. הגעתי לכיתה ד', התחלתי לדבר, אך גיליתי שרוב התלמידים אינם מבינים כלל את דבריי. רובם עולים חדשים. הוותיקים עזרו לתרגם אותי. כל רבע שעה היה נכנס מנהל בית הספר, מר זלמנוביץ או הגב' זהבה פלייר ואומרים לי: "שולמית יש תלמיד חדש".. ככה הייתי מתחילה את היום עם 20 תלמידים ומסיימת עם לפחות 30.

הלוח היה שחור קטן, אז ביקשתי ממר בוסקילה, שרת בית הספר, לוח. אך הוא ענה שלוח אין, אבל דלת יש לו. וככה הנחנו את הדלת הירוקה על מספר שולחנות, וזה היה הלוח הירוק הראשון באשדוד.

לאחר היום הראשון הגעתי ושאלתי את אבא מה אני עושה עם העולים החדשים? אני ואבא התחלנו להכין עם בריסטולים תמונה ומילה  לדוגמא- תמונה של שולחן ורשמנו שולחן, שולחנות והכל בקטגוריה של רהיטים…ככה למדנו מילים חדשות.

אבל מה עושים כשמגיעים לתנ"ך?

השפה קשה…המחזתי הכל עם המון בריסטולים שהיו בשפע. ככה לימדנו את פגישת אליעזר ורבקה, תיארנו את הבאר והכנו הכל ביחד עם התלמידים, אפילו הבאנו חול מהים. למדנו שירי ארץ ישראל ומכאן הם למדו מילים, גם אנגלית לימדתי.

לאחר שנה שנסעתי הלוך חזור אשדוד-תל אביב. קיבלנו דירה עם מורות נוספות, אך עקב חילוקי דעות שלא היו לטעמי, חיפשנו דירה להשכרה. את הדירה השכרנו מניסים חדד שלימים היה בעלי. גיליתי שאני המורה של שתיים מאחיותיו. מטבח היה קטן, ובתוכו מחסן שם היה כסא נח, וכל יום הוא היה מגיע.

התחלתי כמורה בבית ספר יסודי "רמב"ם" בשנה השנייה הוקמו שני בתי ספר מקיפים מקיף א' ומקיף ב' והשתלבתי כמורה במקיף ב'. במשך שנות עבודתי למדתי במכללת שנקר מאחר ותחום העיסוק העיקרי שלי היה אומנות. כמובן שבמקביל כמו כל מורה, עברתי השתלמויות רבות.

נישאתי בקיץ 1963 א באלול, לניסים חדד שהיה אחד ממייסדי אשדוד אחד מחברי מועצת העיר הראשונים, התחתנתי בחצר בית הספר, והרבה עוברי אורח הצטרפו לחגיגת נישואינו. נולדו לנו שלושה ילדים

רמי שנקרא ע"ש אבא של ניסים שלא הכרתי. רבקה – ע"ש אמא של ניסים. גדי – ע"ש סבא שלי, מצד אמי שלא הכרתי. זכינו לשמונה נכדים ונינים, כן ירבו בעזרת ה'.

 ניסים ושולמית

כיום לאחר 45 שנה במערכת החינוך, אני מתנדבת במכללה לגימלאים ע"ש דינה רוט. ובארגון של "ידיד לחינוך" עדיין מבלה בחיק הילדים, שהם בעיניי הדבר הכי חשוב ויפה שיש.

תשע"ו