מאגר סיפורי מורשת

קצת על סבא

אני ועוד שישה בני דודים נכדים לסבא וסבתא מקסימים. אני אריאל דישון ואתם עכשיו הולכים לשמוע את הסיפור של סבא שלי. עכשיו חשבתי אולי לתת לכם קצת רקע על מי שהוא היום. סבא שלי אוהב לקרוא ספרים ואף אוסף ספרים, בעיקר ספרי ילדים ישנים. סבא שלי אוהב אותנו ומאוד חברותי לכן הרבה מאוד מהזמן שלו מנסה להיפגש עם חבריו השונים רק שהוא לא תמיד מצליח. סבא שלי… טוב אני לא רוצה לפרט יותר מדי תצטרכו לקרוא ולהבין לבד.

בית ההורים – "קינדר שטובע" (מגרמנית: חדר הילדים, ובהשאלה – החינוך שקיבל בבית הוריו)

שמי כרמי עמנואל דישון, על שמם של שניים: הראשון, כרמי רבינוביץ'- בן דוד של אמי, שהיה מתנדב מחו"ל שנהרג במלחמת השחרור מפגיעת צלף ערבי במנשיה. השני, דר' עמנואל לנקה – סבא רבא שלי מצד אבי. דישון הוא השם המעוברת כפי שבחר סבי (ד"ר אהרון דויטש). בשנת 1948 נולדתי בבית החולים "זיו" בירושלים, בירת ישראל. בילדותי גדלתי בשכונת רחביה (שכונה יהודית), ברחוב קק"ל 37, דירה בת שלושה חדרים ושתי מרפסות (אחת אפילו היתה נחשבת שלי, הייתה יציאה מחדרי) וחצר פנימית גדולה בה נהגנו לשחק. הוריי ז"ל היו חנה וד"ר תאודור דישון. אבי היה חוקר בקטריולוג בבית הספר לרפואה, אמי הייתה אחות בבית החולים בו נולדתי.

בביתי הייתי הבן הבכור כמה שנים לאחר שנולדתי נולדה לי אחות קטנה בשם מיכל, מיכל דישון. לאחר מכן נולד לי גם אח קטן בשם אבנר דישון. כשהייתי ילד זו הייתה תקופת הצנע. מה זה אומר? לאחר מלחמת העצמאות היה מחסור בכל תחומי החיים בארץ. היה מחסור רציני במזון ולכן הושלטה מדיניות של הקצבה של מזון לכל משפחה. לצורך זה חולקו תלושי קנייה לכל משפחה איתם יכלו להשיג אוכל. לכן אכלנו מה שיש, קנינו אוכל בעיקר מהמכולת שלי, אצל הקצב ותנובה. אכלנו מאכלים שהיה אפשר לאכול ושהתאים לתקופה כמו: ירקות, פירות, בשר, לחם ועוד.

אני בילדותי

גן הילדים: "וזו היא הילדה שמכירה אותי כ-70 שנה"

בספטמבר בשנת 1951, בהיותי בן שלוש, פסעתי את צעדי הראשונים לעבר גן הילדים עם אמי. שמו של גן הילדים הקרוב ביותר אלינו היה "גן אסתר" על שמה של הגננת. הגן שכן בבית בן שלוש קומות ברחוב רמב"ן, מול ביתו של רמטכ"ל צה"ל הארכיאולוג פרופסור יגאל ידין. שעות הפעילות בגן היו בין 8:00-14:00. הפעילות בגן הייתה במסגרת קבועה פחות או יותר שכללה משחקי חברה, משחקים בגינה (בחצר הגן), שיעורים וסיפורים מעניינים, שיעורי מוסיקה וריקוד והכנות לאירועים מיוחדים בחגי ישראל. וכאן התחילה השובבות הראשונה…

באחת הפסקות טיפסתי על סוכת עץ גבוהה שהייתה בחצר הגן מעל לארגז החול והשלכתי ארגז עץ על ילדים שרצו בעקבותי. בעקבות האירוע נענשתי: הושבתי בחדר לבד ואז התגלתה אליי דפנה ליפמן, שהייתה הילדה היפה של הגן ובאה לשבת לידי בכדי שלא אהיה לבד. היא הייתה החברה הראשונה שלי, וזהו גילוי החברות הראשון שאני זוכר.

מימין: מסיבת החנוכה בגן, משמאל: תעודת סיום הגן

שלום כיתה א'

"חמש שנים עברו על דן" – זהו השיר שליווני מכיתה א', בהיותי בן 6. ועד היום- בן 72. הוא היה של משורר יהודי שנספה בשואה ושאת מילותיו אני יכול לשיר בעל-פה עד היום ושיסתיים במילים: "אשוב עם תום הלימודים שוב נשתעשע יחדיו (יצחק כצנלסון). שנה זו היא שנת 1954, היא הייתה המשמעותית ביותר בחיי בית הספר היסודי בה עשיתי את צעדיי הראשונים בקריאה ובה פתחתי את אהבתי לספרים, הייתה זו אהבה ממבט ראשון. רוב חבריי מגן הילדים המשיכו איתי גם אל כיתה א' בבית הספר היסודי "גימנסיה רחביה". במהלך השנה חגגנו את קבלת ספר הלימוד הראשון "מקראות ישראל" ובעקבותיו עיסוקי העיקרי מעבר למעשי קונדס הייתה קריאה רבה ומהנה. את רוב משחקי הילדות הבוגרים יותר (תופסת, מחבואים, מחניים ועוד) למדתי בשנה זו והשלמתי רבות בשעות אחר הצהריים בשכונה. שמה של המחנכת הראשונה שלי היה "זהבית מוסק" והוסבר לי לפני 66 שנים שרק מי שבשמה מופיע זהב נמצאה ראויה לחנך ילדים בני 6…

בכיתה א' קרה מקרה שאני זוכר טוב מאוד – הפציעה הראשונה. באתי בחזרה לכיתה מהפסקת עשר מחצר המשחקים בריצה על המדרגות, נפלתי וחבטתי את מצחי במדרגה ודם החל לשטוף את פניי. נלקחתי אל חדר האחות שהיה ממוקם בצריף עץ בחצר המשחקים, טופלתי לעצירת הדם ונלקחתי אל בית החולים בו נולדתי "הדסה-זיו". שם בזמן הזה זכיתי לתפריי הראשונים ולחבישה הגונה של תחבושת לבנה מסביב לראשי. הצלקת על מצחי הינה הצלקת הראשונה של חיי.

סיפורי אהבה

"העולם הוא ספר, ואלה שאינם נוסעים – אינם קוראים אלא עמוד אחד" (אוגוסטינוס)

משחר ילדותי נמשכתי אל ספרי הרפתקאות וילדים. ברובם היו ספרים שתוגרמו מפרי עטם של סופרים זרים (ז'ול ורן, קרל מאי, רוברט לואי סטיבנסון, קרול, ארתור קונאן דוייל, מרק טווין ודומיהם) לימים צורפו אליהם סופרים ישראלים דוגמת יגאל מוסינזון, יהודה אטלס ופסבדונים שונים, דוגמת אבנר כרמלי. מטבע הדברים עלילות הספרים – שרובם היו דמיונים והתרחשו בארצות רחוקות או דמיוניות מעבר לערי חושך או על גבי הים – משכו את דמיוני, ריתקו את חושי ומשכו אותי להידמות אל גיבוריהם. ספרי הילדות הראשונים שאת רובם אני זוכר בעל פה עד היום ושאת כולם קראתי אין ספור פעמים היו אליס בארץ הפלאות, דוקטור דוליטל, עלילות שרלוק הולמס, אי המטמון, טום סוייר, האקלברי פין, גוליבר, טרזן, הכיתה המעופפת וכל עלילות חסמב"ה, לכל ספר חדש שיצא בסדרה חיכיתי בכיליון עיניים. חלק גדול מתעלוליי וממעשי הקונדס שאותם יזמתי ושבהם שותפתי ניזון במקורו מספרים אלו.

בילדותי

משחקי ילדות – "פרנץ מולנר- מחניים- איזה הוא גיבור"

בילדותי לא הייתה טלוויזיה והבתים היו קטנים יחסית, ולכן כל פעילותינו החברתית מחוץ לתחום בית הספר יחד עם החברים בשכונה הייתה הרחוב. ברחוב שיחקנו כאשר היינו מספר גדול של ילדים שיחקנו משחקי חברה שונים, וכשהיינו מספר מצומם של ילדים שיחקנו במשחקים אחרים לדוגמה: גולות ('בלורות'), כדורי זכוכית קטנים וצבעוניים במגוון דוגמאות, לכל אחד הייתה שקית והיינו מתחרים בינינו מי יחזור הביתה לאחר שהרוויח מספר גולות מחברו. וופל ספורט- איסוף תמונות של שחקני כדורגל שהיו מוסתרות בתוך עטיפה של וופל שוקלד כאשר הטה היא להרכיב קבוצות שלמות. עטיפות של מסטיקים (גומי לעיסה): כל חבילת מסטיק הכילה חמישה מסטיקים בודדים ולכל אחד היה צבע, צורה ודוגמה שונה, כשהמטרה היא להרוויח עטיפות חדשות ונדירות של מסטיקים מהחברים. גלעיני מישמש (גוגואים/אג'ואים) –  מטבע הדברים במשחק זה שיחקנו רק בתקופה קצרה בשל העונה הקצרה של המשמש. היו לנו שני סוגי מחניים (גדול וקטן) שהיה תלוי בעיקר במספר המשתתפים שהיו הבאים למשחק. כדור הקפות – בדומה לבייסבול האמריקאי ובנוסף "בייסבול לעניים"(בהיעדר כדור מתאים), שהיה דומה בחוקיו נקרא 'אלמבוליק' והיה מבוסס על חבטה בכפיס עץ שנחבט למרחק. כיוון שמכוניות היו דבר נדיר בשכונה, רוב התוצרת לבתים הגיעה עם סוסים ועגלות (עגלת הנפט, עגלת הקרח, החלבן, הירקות ואלטע-זאכען). אחד ממשחקינו האהובים היו לרוץ אחרי העגלות ולהיתלות עליהם. עוד משחק אחד חביב ביותר היה טיפוס על עצים והגעה אל הצמרת. ובלילות שיחקנו מחבואי לילה.

החטא ועונשו – חלק א': "כרם היה לידידי בכרם בן שמן"

בכיתה ח' בשל מעשי משובה החורגים מין המקובל, נענשתי על ידי מחנכי ונגזר עליי ללמוד בעל פה את "משל הכרם" של ישעיהו (הנביא), שמוסר ההשכל שלו היה 'נענש קשות משגומל רעה תחת טובה'. ("ואתה יושב ירושלים ואיש יהודה אודיעכם את אשר אנוכי עושה לכרמי"..) הראייה הניצחת להצלחתו של העונש היא שקרוב ל-60 שנה מאז עדיין המשפט חקוק בזיכרוני ויודע אני את הפרק בעל פה. במשך ארבעה ימים משכתי את העונש. כל יום המורה בא ושאל: "למדת בעל פה?" ואני הייתי עונה:"לא." והוא היה שולח אותי הביתה ללמוד. העונש היה מאוד חינוכי והגיוני. בסופו של דבר אני והמשל התחברנו בכל זאת.

החטא ועונשו – חלק ב': הבריחה הגדולה (בעקבות תום סוייר)

קרוב לגיל המצוות החלטתי יחד עם שניים מחברי הקרובים, גילי וזיוי, לברוח מן הבית יחדיו ולנסוע לתל אביב לצורך חיפוש אחר הרפתקאות חדשות. השארתי מכתב עבור הוריי ובו כתבתי כך: "בקוראיכם מכתב זה אהיה רחוק מכם, החלטתי לצאת למסע הרפתקאות ולנסוע למקום אחר. אל תדאגו לי אחזור בשלום, כרמי"

יחד עם שני חבריי התגנבנו לרכבת בתחנת הרכבת בירושלים ונסענו עמה לתל אביב. בכיסי היו רק 5 לירות ואף לא גרוש אחד יותר. הסתובבנו בתל אביב ברגל ובערב הלכנו לישון על החול בשפת הים. למחרת, כאשר געגועינו הביתה גברו וכאשר הבנו שלא נוכל להמשיך ב"הרפתקאה" שלנו לאורך זמן רב, ולאור העובדה שבטננו קרקרה מרעב, שמנו את פעמינו אל בית דודי יהודה בתל אביב. דפקנו על הדלת ואמרנו: "שלום" (הם כבר ידעו על העלמותנו). אכלנו ארוחת בוקר ודודי העלה אותנו על הרכבת חזרה לירושלים. בהגענו אל ירושלים התקשרתי להוריי ואמרתי שאני מוכן לחזור הביתה ובלבד שיבטיחו לי שלא איענש. אימא שלי אמרה: "עשה כרצונך. לא שאלת לפני ואל תעמיד תנאים אחריי". שלושת המוסקיטרים חזרו הביתה אבלים וחפויי ראש וכמובן נענשנו במעצר בית שארך מספר ימים. גם כאן הלקח היה חינוכי.

החטא ועונשו – חלק ג': "שעתיים הלילה"

בגיל 18 התגייסתי לצנחנים ושובצתי למסלול לוחם שארך 11 חודשים. בשל אופיי ובשל מעשי משובה שונים, נענשתי כמעט מדי יום בשעתיים של שמירה בלילה. בערב האחרון של המסלול, יום לפניי טקס הסיום והצניחה לפני הורינו, במסדר הלילה אמרתי לחברי הטוב שמוליק ז"ל (שלימים נהרג במלחמת ההתשה) בלחש: "פעם ראשונה שלא נענשתי כל היום בשמירה לילית". מיד נשמע קולו של מפקדינו: "מי פתח את הפה?" הרמתי את ידי, המפקד הסתכל עליי עם חיוך :"שעתיים הלילה". חייכתי גם אני. גם כאן הלקח ברור, אולם אופייך חזק ממך.

סבתא לעתיד: "אבחר בצמתך כחבל התלייה"

ביום הראשון ללימודים בכיתה ו' נעמדה בפתח הכיתה ילדה רזה ובלונדינית בעלת צמה מאוד ארוכה, עם עיינים ירוקות ומבט מפוחד ובמעט חשדני. המחנך, דב דפנאי, הכניס את הילדה לכיתה ואמר: "זו תלמידה חדשה ושמה ערה גורביץ'." על ידי היה תמיד מקום פנוי משום הצרות ששכני חוו ובשל כך הושיב המחנך את ערה על ידי. ערה התיישבה לידי, הסתכלתי עליה ועלה בזכרוני כי ראיתיה כבר ממפגש עם חברים בתקופה קודמת לבית הספר. הסתכלה ערה עליי, נזכרה באותה פגישה והפנתה אליי את גבה. מאחורינו ישב נער אשר נהג למשוך לערה בצמה. כאשר ראיתי כמה שזה הפריע לה ולמען האמת גם לי, הסתובבתי אליו ואמרתי: "עוד פעם אחת ואני שובר לך את העצמות". זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בדרך שנמשכת כבר שישים שנה. לימים נודע לי שחברותיה של ערה טרחו ללחוש אל אוזנה: "כרמי אוהב אותך" וערה ענתה: "אני כל כך שונאת אותו היום שאני בטח אתחתן איתו יום אחד" – ערה תמיד צודקת…

תמונה הרבה יותר מאוחרת של ערה אחרי לידת הבן השני, ארנון

הצעד הראשון בחיי העצמאיים: "רחוק מהבית- לא רחוק הלב"

בהיותי בן 15, בשל משובות נעורים ומעשי קונדס שהנייר לא יסבול את תאורם, נשלחתי לפנימיה על מנת לשפר ולתקן את דרכי, להיטיב את לימודיי ולתכנן טוב יותר את עתידי. שלוש שנים למדתי בפנימייה עד סיום בית הספר התיכון, החיים המשותפים במשך 24/7 עם אחרים הקנו לי חברים קרובים וטובים שבחלקם הם חברים עד היום. רבות למדתי בפנימיה, אולם בעיקר רכשתי ניסיון חיים רב בגיל צעיר וחשיבותו של הערך חברות. בסיום הפנימיה בהיותי בן 18 החילותי בתהליכי גיוסי לצבא (תחילתו של התהליך מופיע בפרק החטא ועונשו חלק ג'). חזרתי לירושלים ובסוף אוגוסט 1966 עליתי על האוטובוס בלשכת הגיוס ברחוב רש"י ויחד עם בני מחזורי נסעתי לבקו"ם לתחילת מסעי הצבאי.

צה"ל: "קשה באימונים קל בקרב"

בעקבות חברים בוגרים ובעלי ניסיון, התנדבתי לצנחנים – שירות שכרוך במאמץ פיזי ונפשי גדול מאוד. במהלך שלוש שנים עברו עליי אירועי חיים שלמים – החל מאימונים קשים, קורסים מתישים, פעולות תגמול ומלחמות ששיאן השתתפות פעילה במלחמת ששת הימים, אשר במהלכה נלחמתי בכיבוש רצועת עזה ורמת הגולן. שלוש שנים שבהם נהרגו ונפצעו רבים מחברי וגם אנוכי נפגעתי ברגלי ובידי ולשמחתי החלמתי.

מכולם רוצה אני לציין יותר מכל את חברי מילדות יגאל וילק, שנהרג בעלי מונתר בקרבות הקשים ביום הראשון למלחמה, ואת חברי הקרוב ובן זוגי לאוהל הסיירים שמואל איזנמן, עמו חלקתי 11 חודשים רצופים, ונהרג מפגיעת צלף מצרי בתעלת סואץ בהיותו בן 20.

בעקבות מלחמת ששת הימים חודשה באופן אמיץ הכרות ישנה וחברות וותיקה עם ידידתי מכיתה ו' ערה, שעמה חלמתי לאכול גלידה מיד כשנחזור מהקרבות. גלידה אנחנו אוכלים כבר פחות, אולם הקשר שכמובן מעבר לחלומותיי מחזיק עד היום והביא לנו עם הימים את ארבעת ילדנו ושבעת נכדנו- כן ירבו.

אזרחות

"עננים על ראשינו, הרוח איתן, המלאכה נעשתה חי שמיים. נרים כוס קפיטן, של ברכה קפיטן, עוד נשוב נתראה על המים" (מתוך -"שיר ברכה לרב חובל איטלקי לאחר ליל הורדה"- נתן אלתרמן).

בחודש אוגוסט בשנת 1969 השתחררתי, החזרתי חפציי ועמדתי בשערי הבסיס הפעם עם הפנים החוצה וללא שום ידיעה מה בדעתי לעשות מכן: ללמוד, לעבוד, לתור את העולם או סתם לעשות חיים. חזרתי לבית הוריי בירושלים ולאחר מספר ימי הוראה קיבלתי טלפון ממישהו שלא הכרתי שאמר לי: "אנחנו מבינים שהשתחררת מהצבא. כישוריך מתאימים ואנו מזמינים אותך לפגישת היכרות בתל אביב לבחינת תפקיד מענין ומאתגר שמקפל בתוכו גם אפשרויות לימודים, גם עבודה מעניינת מאוד וגם הכנסה כספית לא מבוטלת." נעניתי להזמנה והגעתי לאחר מספר ימים לתל אביב, פגישה שתוצאותיה השפיעו על מהלך חיי הבוגרים עד היום. יצאתי ללימודים ובעקבותיהם יצאתי לתקופת חניכה חדשה שהייתה אמורה להכשירני לתפקידים בטחוניים במהלך חיי. במקביל התעדכנו יחסינו של ערה ושלי והחלטנו על נישואין בקיץ שנת 1970, לפני בדיוק 50 שנה נישאנו בבית הכנסת של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בנוכחות בני משפחתנו וחברים קרובים, בתאריך 27.8. למחרת על טנדר קטן שקיבלתי לצורך הסעת חפצנו, הפלגנו למקום עבודתי הראשון בצפון הארץ. היינו שני ילדים שהולכים אל הלא נודע אולם עם תקוות גדולות בלב.

ערה ואני

40 שנה: "לכתך אחריי במדבר" (ירמיהו ב ב)

כשבני ישראל יצאו ממצרים הם יצאו למסע של 40 שנה. גם אנו יצאנו למסע של 40 שנה שכל שנה ממנה יכולה למלא כרכי הרפתקאות גדולים וארוכים במהלך 40 השנה נולדו ארבעת ילדינו: גילי הבכורה, ארנון אחריה, דנה וסיוון. במהלך השנים הללו החלפנו כתובות אין ספור הן בארץ הן במדינות הים. התגוררנו בחיינו גם ברומא, גם בארצות הברית גם במילאנו וגם בהונג קונג. כל ילדינו חוו את חוויות הנסיעה, המגורים וההתנסות בחיים בחו"ל. טרם נישואינו היה לנו חלום משותף, מתוך ההכרה שהקשר בין אנשים הוא בסיס להצלחה: תמיד שאפנו לכך שלכל אחד מילדינו תהיה שפה נוספת לעברית השגורה על פיו ברמה של שפת אם. הגשמנו החלום ואנו מניחים שצדקנו בהנחת היסוד.

כל המשפחה – הן בהיבט של תרבות, אמנות, ספורט והכרת העולם ספגה את כל אשר יכולנו להעניק לה. גאוותנו הגדולה היום על כך שילדינו יודעים להנחיל לנכדינו את אותה מורשת.

ציור שנכדי צייר עבורי לכבוד חגיגות יום ההולדת שלי מלפני כמה שנים

מסמכים נלווים לסיפור: 

הזוית האישית

סבא כרמי והנכדה אריאל: מאוד נהנינו לפעול יחד בתכנית זו. סבא לימד את הנכדה דברים על הסבא שלא ידעה קודם ובנוגע לסבא, הוא נזכר בדברים והועסק בלמצוא תמונות ומסמכים ישנים. בהזדמנות זו אנו רוצים להודות לשותפים בעבודה ועל כך שעזרו וחיברו אותנו אל הסיפור. אנו ממליצים בחום ומודים למובילי התכנית.

כרמי ואריאל דישון.

סיכום של אריאל: במהלך התקופה שבה כתבתי את הסיפור עם סבי למדתי על ההיסטוריה שלו, על הסיפור שלו ועל החיבור ביננו,  אהבתו לדברים שונים הזכירו לי עד כמה שאני אוהבת אותו ועד כמה שהיה לי חשוב ללמוד עליו ועל דרכיו בתור ילד, נער, אזרח, בעל, אבא, וסבא נהדר. ובנימה אישית אני רוצה לומר לסבא וסבתא שלי שאני אוהבת אותם ולכל ילדי ישראל שכדאי להם ללכת לסבא וסבתא ולשבת ולשמוע סיפור שיכול להצחיק, יכול לרגש, יכול להיות שמח, ויכול להיות עצוב. שמעתי פעם שסיפור טוב צריך שיכלול הכל – גם רגש, גם צחוק, גם בכי וגם חיוך. לסיפור של סבי יש את כל התבלינים ואת כל הסיבות לסיפור טוב. סיפור על ילד בן 72 עם נכדים וילדים ואפילו 4 כלבים (והמבין יבין) שמנכדיו לא מרגיש זקן או מבוגר יותר. אני אמרתי שסבא שלי הוא לא רק סבא הוא גם חבר טוב ופרטנר. "אתה חייב להזדקן, להתבגר – זאת בחירה"

סיכום של כרמי:  "יום יבוא ותהיה זקן מספיק בשביל לקרוא אגדות מחדש" (קלייב סטייפלס לואיס). מזה שנים ישנה מערכת חסים מאוד קרובה בין כל הדורות של המשפחה. מהיום שאנו זוכרים את עצמנו – הן ביומיום, הן בחופשות, הן בחגים והן באירועים משפחתיים. אנו מיישמים הלכה למעשה את הקשרים הטובים שנבנו עם השנים כשלכל אחד החלק שלו ותרומתו למארג המשפחתי. עם רובם של הנכדים כתבנו בפועל עבודות שורשים על ההיסטוריה המשפחתית. בתחילת תש"ף התייצבה אריאל (אחת הנכדות) והודיעה: "בבית הספר שלי יש תכנית שכוונתה היא לכתוב את הסיפור של הסבים והסבתות ולחזק את הקשר הרב דורי, אנחנו אמנם לא צריכים חיזוקים חיצוניים לקשר שלנו אבל רציתי ללמוד יותר על הסיפור המשפחתי למרות כל הפרטים שנתת לי במהלך השנים, אתה רוצה שאני ואתה נכתוב את הסיפור שלך?"

אני ברגע זה מאוד התרגשתי שאריאל חשבה עלי ושמעניינת אותה ההיסטוריה שלי והקשר לסיפור, מיד הסכמתי ואף התחלתי לאסוף תמונות וחומרים שונים עלי מילדות שמפאת קוצר היריעה קשה היה להכניס את כולם לעבודה. העונג הצרוף והבלתי מצוי בדרך כלל היה עבורי משולש: הראשון, העניין הרב שגילתה אריאל. השני, היכולת בישיבה משותפת של שני צעירים – אחד בן 72 והשנייה בת 12 – ולהסתכל ולהתלבט ולקבל החלטות משותפות בגובה העיניים והשלישי, למדתי המון.

כרמי ואריאל