מאגר סיפורי מורשת

סבתא בלה נולדה בברית המועצות בעיר קזטין, אוקראינה, בשנת 1949 למשפחה יהודית. באותה עיר היא גם למדה בבית ספר עד כיתה י'. בעיר זו גרו הרבה יהודים. אימא שלה סיימה עבדה בדואר ואבא שלה בוריס בהתחלה עבד כנהג רכבת ולאחר מכן למד והפך למהנדס. היה לה אח קטן שקוראים לו אדיק.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה אבא שלה, בוריס, היה בן 16 והוא התגייס לצבא האדום. הוא עבר את כל המלחמה וסיים ביפן. הוא קיבל הרבה מדליות והיה וטרן של המלחמה. אחרי שחזר מהמלחמה הכיר את סימה והתחתן איתה.

ההיסטוריה של המשפחה בתקופת השואה קשורה לרצח של כל חברי המשפחה שגרו בעיר קזטין, כולל כמה קרובי המשפחה (משפחות שלי שני האחים של סבא של סבתא בלה נספו בשואה כשהגברים נלחמו בחזית). סימה נהגה לבקר בקבר האחים בבאבי יאר כל שנה.

למרות שהמשפחה הייתה יהודית, סבתא בלה לא שמרה על יהדות כי אבא שלה גדל בבית יתומים ולא הכיר את המנהגים היהודים. לעומת זאת, סימה שמרה על היהדות: שמרה על כל החגים, ביקרה בבית כנסת של העיר, בישלה מאכלים יהודים ודיברה יידיש. לסבתא בלה היה קשה לשמור על היהדות מכיוון שגדלה בסביבה ששוללת דת ובסופו של דבר גם התחתנה עם גבר לא יהודי.

כשבלה הייתה בת 16 היא עברה לעיר דנפרופטרובסק (היום העיר נקראת דנפרו), ושם למדה בכיתה י'. אחרי שסיימה את בית הספר התקבלה לבית ספר טכנולוגי וסיימה עם תעודת מקצוע – משאבי אנוש. באותה התקופה היה נהוג בברית המועצות לשלוח מומחים צעירים למקומות מרוחקים של המדינה כדי לפתח כל מיני תחומים, וכך סבתא בלה החליטה לנסוע רחוק לאזור ברוסיה שנקרא אורל. היא הייתה רק בת 19 כשעברה למקום שלא היה לה בו חברים או משפחה.

המקום מאופיין במזג אוויר מאוד חורפי, מקום לא מפותח לעומת אוקראינה מבחינת חינוך, תרבות ואפילו כבישים לא טובים. זאת הייתה הפריפריה של רוסיה. היא התקבלה לעבוד במפעל תעשייה מאוד גדול ועבדה שם. סבתא בלה גרה לבד במעונות אך עם הזמן היא הכירה הרבה חברים שהפכו למשפחה שלה, לאחר מכן היא הכירה את סבא שלי, גנדי. הם התחתנו אחרי שנתיים של היכרות למרות שהוא לא היה יהודי. שתי המשפחות קיבלו אותם למרות שהמוצא שלהם היה שונה. הם בנו משפחה ביחד, הביאו לעולם שני ילדים: את דוד שלי בוריס ואת אימא שלי, נטליה.

החיים ברוסיה לא היו פשוטים, היו תקופות של חוסר דברים בסיסיים: מזון, מוצרי היגיינה, בגדים. כדי להשיג מוצרי חשמל או רהיטים היה צריך לקבל אישור מיוחד. בתקופות מאוד קשות היו בעיות עם אוכל ואפילו אימא שלי זוכרת איך עמדה בחורפים הקרים בתורים ארוכים של שעות כדי שביחד עם סבתא יקנו שתי כיכרות לחם במקום אחד. המשפחה שרדה בזכות עבודה קשה של סבתה בלה וסבה גנדי. כל קיץ הם עבדו בחלקת אדמה שהייתה ברשותם וגידלו שם ירקות וקצת פירות ואחר כך סבתא עסקה בהכנת שימורים (מלפפונים, עגבניות, ריבות) והדבר איפשר למשפחה לשרוד את השנה.

למרות כל הקשיים כולם היו משפחה אחת גדולה, עזרו אחד לשני , חגגו חגים יחד והייתה תחושה של שייכות והדדיות ובחיים הם לא חוו אנטישמיות. באורל גרו אנשים מכל מני דתות ומוצאים: מוסלמים, נוצרים, יהודים ואפילו גרמנים. השונות ביניהם איחדה אותם ובגלל זה סבתא תמיד נזכרת בתקופה זו כתקופה טובה למרות שהחיים שם לא היו פשוטים.

בשנת 1991 ברית המועצות התפרקה והחיים ברוסיה נעשו יותר קשים: לא שילמו משכורת, המחירים היו מאוד גבוהים ופשע השתולל ברחובות. סבא בוריס עלה לארץ בשנת 1995 ובשנת 1997 דוד בוריס החליט לעלות לארץ ואז סבתא התחילה גם לחשוב על העלייה. סבתא וסבא אמרו לאימא שלי שאם היא רוצה לעלות, הם יעלו איתה לארץ. ההחלטה בידיים שלה. סבא שלי היה רוסי ומאוד אהב את המולדת שלו, בגלל זה סבתא בהתחלה לא חשבה שיעלו לארץ. אבל כשהילדים החליטו לעזוב, סבא וסבתא לא חשבו פעמיים, לא הייתה אופציה שיחיו רחוק מילדים שלהם. הם עזבו הכל: עבודה, דירה, חברים ומשפחה ונסעו למדינה זרה עם תרבות ושפה שונה.

אימא שלי החליטה לעלות בשנת 1999. סבתא וסבא עלו שבועיים אחריה לעיר נצרת עילית. כשסבא וסבתא עלו לארץ, קיבלו אותם יפה והרבה אנשים עזרו להם. סבתא מספרת על היחס החם שקיבלו מאנשים זרים וכל מי שפגשו וגילו שהם עולים חדשים ישר התגייסו לעזור להם. למשל, כשהם שכרו דירה, בעלת הדירה גילתה שהם עולים חדשים אז היא הביאה להם הרבה רהיטים ומוצרי חשמל.

למרות שסבא וסבתא היו יחסית מבוגרים, הם הבינו שכדי לשרוד בארץ צריכים לעבוד, וכך בגיל 50 סבתא התחילה לעבוד כמטפלת וסבא בגיל 57 התחיל לעבוד בבנייה. הם אף פעם לא פחדו מעבודה קשה וזה עזר להם להתפרנס בכבוד. הם לא הצליחו ללמוד עברית בגיל זה אבל הם התפרנסו בעבודה קשה וגם עזרו לילדיהם.

כשאני נולדתי (2009) הם הפסיקו לעבוד ועברו לקריית ים כדי לעזור לאימא שלי לגדל אותי. שוב הם עזבו את כל המוכר להם: חברים, עבודה ושכונה ונסעו למקום חדש. סבתא הייתה מגיעה באוטובוס כל יום לביתנו והייתה מטפלת בי עד כיתה ב'. בזכותה אני יודעת לדבר חלק רוסית ואוהבת מאכלים של המטבח הרוסי. היא גם טיפלה באחי הקטן עד שסבא שלי חלה בסרטן. היא המשיכה לטפל בסבא עד שהוא נפטר לפני שנה. כששאלתי את סבתא ממה היא מרוצה בחיים, היא אמרה שהיו לה חיים טובים גם ברוסיה וגם בישראל. היא הכי אוהבת את הנכדים שלה, אותי, אחי הקטן ובת דודה הקטנה שלי.

סבתא בלה בנעוריה

הזוית האישית

ניקה הנכדה המתעדת: הבנתי שסבתא עברה הרבה בחיים, לא היה לה קל. הצלחתי לדמיין כאילו אני חלק מהסיפור עצמו, כאילו אני הייתי שם גם. אני מבינה עכשיו שסבתא שלי אישה מאוד חזקה שעשתה מעברים גדולים בחיים והכל למען המשפחה שלה.

צד המספר: שמחתי לספר את הסיפור, ואני מקווה שהנכדה שלי תעביר את הסיפור הלאה לדורות הבאים.