מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה גרדוס, נולדתי בתל אביב בשנת 1950.

הורי עלו מפולין. אמי הגיעה עם משפחתה בשנת 1935 לאחר העלייה של המפלגה הנאצית. סבי היה ציוני וצפה מה הולך לקרות ולכן, מכר את עסק הנעלים שלו כדי להשיג סכום כסף רציני לקנות רשיונות עלייה לארץ. באותה תקופה שלט בארץ המנדט הבריטי והייתה כמות מוגבלת למספר האנשים היכולים לעלות.

משפחתי – אמי, אחיותיה ואחיה, הגיעו באונייה לדרום תל אביב לשכונת שפירא. אבי, היה חבר בתנועת נוער בפולין "תנועת החלוץ" וכשאמי ומשפחתה הגיעו לארץ, אבי כבר היה בארץ ישראל. כאשר אמי ומשפחתה הגיעו לארץ המשפחה שלה הייתה בנויה משש בנות יפות ובן אחד ולכן כשהם הגיעו לארץ צעקו החלוצים: "בנות הגיעו עלינו" ואחד החלוצים היה אבי ואחת מהבנות היפות הייתה אמי וככה הם הכירו.

אבי עלה ארצה גם כן בצורה חוקית, אבל לא בצורה רגילה הוא בעצם נישא "נישואין פקטיביים", כי הייתה אפשרות לעלות ארצה לזוגות וזו הייתה אפשרות מהירה יותר מאשר לעלות כיחידים. לאחר שעלו ארצה כזוג "נשוי" הם נפרדו.

כאשר אבי הכיר את אמי הם היו בני 18 והם נישאו. לאחר הנישואין הם גרו בדירת חדר בשכונת שפירא בדרום תל אביב, כשהמטבח והשירותים היו בקצה הפרוזדור וכל משפחה גרה בחדר אחר. אבי לא עבד במקצועו הקודם בתור נגר אלא עבד כבנאי, ואמי עבדה בחנות הנעליים הראשונה בתל אביב. הם היו חרוצים מאוד והצליחו להתכלכל יפה ובכסף שחסכו הם קנו דירה בצפון תל אביב איפה שנקרא היום "הצפון הישן". בסביבות שנות החמישים היה צנע בישראל לא היה הרבה אוכל והקציבו את כמות הביצים, חמאה, לחם, והיה מצב נפשי קשה והרבה אנשים ירדו לחו"ל בניהם גם הדודים שלי שירדו לארצות הברית ואבי חשב שכדי שגם הוא ירד, בגלל זה הם מכרו את הבית ורצו לרדת לארצות הברית, אבל אמי בשנייה האחרונה שינתה את דעתה, ואנחנו נשארו בארץ ולא היה לנו איפה לגור ולכן עברנו לגור אצל סבא וסבתא ביחד עם הדוד שלי בדרום תל אביב למשך שנה שלמה. אני הייתי כבר בת שש.

כאשר  הסכום של הכסף שהם אספו הצטבר החליטו הורי לקנות דירה בצפון תל אביב, כבר היה לו מעוף שיהיה לו פרנסה טובה יותר בצפון תל אביב מאשר בדרום, למרות שהיום אחרי שישים שנה דרום תל אביב התפתחה הרבה יותר. כשהייתי בת שמונה הורי קנו דירת קרקע עם שני חדרים וחדר אחד הוא אבי הפך לחנות מכולת/ מעדניה כזאת, וככה גרנו אני ואחי (שנולד שש שנים לפני). אני עזרתי להורי לפעמים, בחנות המכולת – הייתי עומדת בקופה והייתי מוכרת, ואפילו ככה למדתי לחשב. היה לנו שכן בנקאי והוא אמר לאבא שלי בוא אני אעזור לך לקנות דירה ברחוב המקביל, דירה חדשה, יפה, גדולה יותר, והבנקאי נתן לו הלוואה, וכל חודש אבי נתן לקבלן כסף וככה הוא קיבל את הדירה ברחוב המקביל שעברנו לגור שם כשהייתי בת אחת עשרה.

בתי המגורים באותם ימים היו מגוונים מאד – למשל, בבית של ההורים שלי גר מנהל חברה די גדולה שהצליח ובגלל שהוא צעיר יותר מהורי אז הוא למד בארץ ואבא שלי לא יכול היה ללמוד בארץ ובקומה אחת היה מנהל של חברת "מקורות" הורי גרו בקומה שנייה והם היו אנשי עסקים מהמעמד הבינוני, ובקומה התחתונה היה שתי משפחות שלהורים שלהם היה את השטח של הבניין – הם היו ממוצא טורקי והיה להם הרבה כסף. באותו בניין, היו הבדלים בין סוגי משפחות שונות מה שהיום לא היה קורא דבר כזה, ולמרות הכל, כולם היו צנועים למשל, בן אדם עם כל כך הרבה כסף היום היה גר בווילה.

באותה תקופה היו לי כבר שלוש דודים בארצות הברית ודווקא היה איתם קשר מאוד טוב, הם באו כל כמה חודשים לבקר את הסבתא שלי, והם הצליחו בארצות הברית, ועבדו כקבלנים, ואנחנו הינו במצב כלכלי הרבה פחות טוב מהם.

מול הבית שלי היה את בית ספרי ("היובל") וליד היה את שגרירות גרמניה ושגרירות פולין, ובית הספר היה על פי שיטת שינון בעל פה, אנגלית למדנו לפי שירים שאני זוכרת עד היום, מה שאין בביתי ספר היום. אני דור ראשון בארץ, ההורים שלי הגיעו מפולין והיה אצלנו כל הזמן לחץ וביקורתיות בבית כי ככה זה היה בפולין, ואבא שלי היה בן אדם פדנטי (שהכל צריך להיות מאה אחוז), אבל לפעמים אין מאה אחוז ואם לא הייתי מקבלת מאה אחוז הוא היה כועס ואמרתי לעצמי שאני לילדים שלי לא יהיה ככה ואתן להם חופש.

בילדותי הייתי קצת שמנמונת, ומאוד אהבתי לקרוא ספרים, ומאוד אהבתי להיות בספריה והייתי חברה בתנועת הנוער העובד והלומד. בית ספר היסודי היה מכיתה א-ח' ואז היה לנו מין מבחן כדי לבדוק אותנו כמו פסיכומטרי בערך, לאחר המבחן רובנו הלכנו לתיכון עירוני לא מקצועי כי זה היה יקר מדי, גם התיכון העירוני עלה כסף, אבל בגלל המעדניה הורי הרוויחו כסף, אז יכולתי ללכת לתיכון העירוני. בתיכון, החל מהשנה הראשונה התחלקנו למגמות, והלכתי למגמה ביולוגית. בנוסף בתיכון בכיתה י-יא' היה לנו שירות לאומי, במסגרת זו נסענו לקיבוצים ונשארנו בקיבוץ למשך שבועיים ימים. נתנו לנו מקום מגורים ועבדנו שם בתור מתנדבים, היינו יוצאים כל בוקר לפלחה, וקוטפים פלפלים, ואם היו שם מטעים אז קטפנו תפוחים, או פירות אחרים, כך היה במשך שבועיים ימים. היינו אוכלים בחדר אוכל של הקיבוץ, וזה היה השירות הלאומי. כדי להראות לנו גם מה ם החיים במושב, ביקרנו גם שבוע במושב – ההבדל העיקרי היה, שיצאנו לקיבוצים, יצאנו כמה בנות ביחד ולמושב – כל משפחה אימצה ילדה אחת, ובכל מושב היו שתי בנות, גם במושב עבדנו במסגרת זו.

הורי התחתנו בתל אביב. אמי הייתה אישה עדינה, הייתה לה אחותה שונה ממנה, היא הייתה כזאת אישה כפרית והיא התחתנה עם כפרי והם קיבלו חלקת אדמה בנהריה. בילדותי, הייתי נוסעת לדודתי בנהריה ועבורי זה כמו לנסוע לחו"ל היום. בכל קיץ היינו נוסעים לדודה בנהריה ויישנים שם. הייתי קמה בבוקר ויוצאת עם הדוד שלי עם הסוס והעגלה (לא היה להם רכב) לחליבה ברפת היפה שלהם, היו להם גם תרנגולות, עצי אבוקדו, הם גידלו גם חציר לפרות ולסוסים. הייתי ילדה מאד עצמאית, בכל שנה נסעתי ברכבת לבד לנהריה, כשהייתי בת שתיים עשרה וחצי, דרך אגב קראו לדודה פנינה והיא הייתה גרה בשיכון רסקו.

לפני שסיימתי את לימודי בתיכון, התארגנה קבוצה של תיכוניסטים מהעיר תל אביב, כמוני, יחד עם קיבוצניקים במטרה להקים קיבוץ חדש. הם הקימו את קיבוץ עין זיוון בשנת 1968, אני זוכרת שעמדנו לצאת לראות את המקום ביחד עם הקבוצה, וכמעט נסעתי לשם, אבל ברגע האחרון התחרטתי, כי חשבתי שכדאי לי להיות אחות, ואני מרוצה מההחלטה הזאת.

חפץ שעובר בירושה

לאבי היתה מעטפת בולים, שהוא קיבל מהדוד שלו. בולים שהוציאה רשות הדואר הבולאי הם היו עוד מתקופת קום המדינה. רשות הדואר הבולאי הייתה מוציאה מעטפה ובול לכבוד אירועים שקרו (כמו למשל, תמונה של בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני), מטרת הבולים היא להסתכל עליהם ולהיזכר באירוע החשוב שקרה. קלסר הבולים עבר אלינו בירושה ויעבור לדור הבא.

קלסר הבולים שעובר בירושה

תקופת הנעורים גיל 18-21

תקופת גיל 18 עד 24  – זו תקופה מאוד חשובה בחיי מכיוון, שבתקופה הזאת מילאתי את שתי הפונקציות החשובות מבחינתי: הפונקציה הראשונה, היא פונקציית הלימודים, העבודה – המקצוע שלי.

הפונקציה השנייה היא המשפחה, הבן זוג שהכרתי בגיל 18, אז סיימתי לימודי בתיכון והחלטתי שאני הולכת לבית ספר לאחיות. מדובר במקצוע שלדעתי עוסק בנתינה ותרומה לחברה. חשבתי שזה מה שכדאי לי לעשות ולהשקיע בו. אז התייצבתי בבית ספר לאחיות. כשהגעתי לבית ספר לאחיות מאוד עניין אותי איך תרבויות אחרות חיות, ולכן, כדי להכיר את האוכלוסייה החרדית בירושלים הייתי מגיעה למאה שערים, כדי לעבוד אצל אישה חרדית בניקיון הבית. זו הייתה משפחה שהאם המשפחה עבדה, וגם האב לא היה בבית, אז הם היו משאירים לי מפתח הייתי מגיעה, נכנסת ומנקה את הבית. אני זוכרת שהמשפחה שם לימדה אותי לסחוט סחבה. למדתי המון בעבודה הזאת והיה מעניין וכיף. למדתי מזה שלא כל החיים זה כסף והמטרה שלי בעבודה הייתה ללמוד, לא התשלום הכספי.

הלימודים בבית ספר לא היו קלים, היו אלה לימודים שהשקענו בהם הרבה כוחות מנטליים וגם פיזיים. אנחנו הגענו כילדים בני 18 ולא ידענו הרבה. אחרי זמן מה, סיימתי את בית הספר לאחיות ולא התגייסתי לצבא, כי בחרתי לעשות שירות לאומי וזאת החלטה שאני מתחרטת עליה מאוד.

אני ובן זוגי גלעד התחתנו בגיל 21, היום זה נחשב גיל מאוד צעיר להתחתן, אבל אבי אמר לי כך: "את סיימת בית ספר לאחיות יש לך מקצוע, יש לך בן זוג, מתחתנים, יוצרים משפחה" וזה מה שעשינו.

אני ובעלי

הכרתי את בן זוגי, גלעד בשנה השלישית במהלך לימודי בבית ספר לאחיות. הגעתי למחלקת הרנטגן לבקש צילומי רנטגן, ושם ראיתי אותו, הוא עבד כרנטגנאי ומשם הזוגיות החלה. מה שלא קורה היום כי היום יש את הרשתות החברתיות ותוכניות טלוויזיה ופחות נפגשים במקומות עבודה. אחרי זמן מה התחתנו, ועברנו לגור בירושלים, חיפשנו דירה שנוכל לקבל מבית החולים, כי גם אני וגם הוא עבדנו בתחום הרפואה שם. זה היה פעם אפשרי – מגורים לעובדי בית חולים והיום כבר לא. אז התחלנו לחפש מקום מגורים והאפשרויות שלנו היו כך: בית חולים בבאר שבע, בית חולים בעפולה, בית חולים בכפר סבא (מאיר), שזו עיר שהייתה אז כל כך רחוקה מירושלים שלא ידעתי איפה כפר סבא בכלל. אני במקור הייתי תל אביבית וגלעד בעלי מראשון לציון. לבסוף, החלטנו לעבור לכפר סבא, כי זאת הייתה נראת האפשרות הטובה ביותר. כשאמרתי במחלקה  בה עבדתי: "אני עומדת לעזוב ולעבור לכפר סבא" אמרו לי "מה זה את עוברת לאזור ספר" (אנחנו מדברים על שנת 1972).

הגענו לצומת רעננה באוטובוס וראינו את בית חולים מאיר, נתנו לנו את הדירה שלנו ברחוב דב הוז, היא הייתה דירת חדר, אמרו לנו: "הנה פה אתם תגורו. אנחנו כל כך שמחים שאתם מגיעים, אתם שניכם עובדים בבית חולים" וכך התבססנו בכפר סבא בדירה של חדר, אחר כך הבית חולים נתן לנו דירת שני חדרים תמורת סכום קטן, ולאחר מכן קנינו את הדירה שלנו בכפר סבא. בעיר זו גידלנו ארבעה ילדים לתפארת, ויש לנו היום שניים עשר נכדים מקסימים.

בשנת 1973 כאשר גרנו ברחוב דב הוז מול בית חולים מאיר בדירת חדר, נולד לנו הבן הבכור ששמו תמיר, באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, הורידו אותי למחלקת מיון והביאו לנו יותר פצועים של פוסט טראומה, הפצועים הקשים היו בבתי חולים יותר גדולים (פעם בית חולים מאיר היה יותר קטן). תודה לאל שעברנו את המלחמה, ניצחנו במלחמה, ואנחנו משתתפים בצער של כל משפחות הנופלים והפצועים. בתקופת המלחמה גלעד, בעלי היה במילואים במשך חמישה חודשים. הוא בא בפעם הראשונה אחרי חודשיים מתחילת המלחמה ואחרי זה הוא בא כל חודש ותודה לאל חזר בשלום מהמלחמה.

אחרי מלחמת יום כיפור היה כאוס גדול במדינה והיה מצב לא קל. הייתה הרגשה שלמרות שניצחנו במלחמה הייתה הרגשה של נפל, שהיו הרבה אירועים שיכולנו למנוע אותם, ולאור המצב הזה הרבה אנשים ירדו מהארץ ואנחנו החלטנו לעבור לגור בקיבוץ. אחד הקיבוצים שהציעו לנו לגור בו היה קיבוץ יטבתה באזור הערבה. חתמנו כמועמדים להיות חברים בקיבוץ, ואצלנו זה היה כמו לעבור לגור בחו"ל. יצאנו עם הבן הבכור שלנו (תמיר) שהיה בן שבעה חודשים, והיינו שם שנה כמועמדים. בעלי גלעד עבד בשדה, ואני עבדתי כאחות בקיבוץ, בתקופה שהיינו בקיבוץ הייתי בהריון עם הילד השני שלי (עופר), ואחרי שנה חזרנו. היו לנו ציפיות גדולות מלגור בקיבוץ, כי כשאתה בעיר יש קבוצות כמו הקבוצה שלך והחברים שלך, וחשבנו שבקיבוץ זה יהיה שונה, וכולם יהיו קבוצה אחת מאוחדת, מה שלא קרה, וגם בקיבוץ היה קבוצות – התאכזבנו והחלטנו לחזור לעיר לדירה שלנו הקודמת.

תקופת גיל 50

תקופת גיל חמישים לימדה אותי הרבה דברים, אבל בגדול אני יכולה לסכם אותה ב"כבד את אביך ואת אמך" והסיבה לכך היא, שאני מתנהגת כמו אבי ואמי וגם בגלל שמאז גיל חמישים, כשהפכתי לסבתא לראשונה אני ומשפחתי נפגשים כל שישי בערב ועושים ארוחה משפחתית עם קידוש סיפורים וחוויות, כמו שאמי עשתה. משפחתנו היא דוגמא להראות לבנים ולנכדים שלי גיבוש, סובלנות וכבוד, וזה משהו חשוב מבחינתי לספר על תקופת גיל 50.

תקופת גיל 70

תקופת גיל 70, למעשה זה תקופתי כיום. ובתקופה זאת, החלטתי לעשות שינוי, כי למרות שהייתי אחות בעבר יצאתי לפנסיה ובין היתר אני רוקדת עם בן זוגי ריקודי עם, אני רוכבת על אופניים ומבלה יותר זמן עם משפחתי ונכדיי.

תמיד אהבתי לקרוא ואני מאוד מקורבת לספרים, לכן אני הייתי מביאה ספרים וחוברות שמתאימות לזמן מסוים  לילדים שלי ולנכדים שלי והיינו יושבים ומדברים על הספרים, כמו כן היינו משחקים משחקי תפקידים וגם משחקי קופסא, כמו בתקופה שאני הייתי ילדה. ד"ר ראסל בארקלי פסיכולוג קליני, הוא אומר "שילד אינו דף חלק שההורים ממלאים, אלה פסיפס גנטי ייחודי", משמעות דבריו זה שהילד מקשיב למה שההורים אומרים עד גיל שבע, כשהוא מגיע לגיל שבע ההקשבה להוריו מתחילה לדעוך, ואחרי גיל חמש עשרה היא דועכת ל6%, לעומת זאת הילד מקשיב לקהילה שיותר בגילו (חברים מהבית ספר וכדומה…) וההורים הם כמו רועה צאן הם בוחרים את אזור המחייה (האזור שהכבשים אוכלות בו ושותות ומתקיימות בו) ואם הם יקבלו תזונה נכונה הכבשים יהיו מוגנות וככה ההורים משפיעים על חיי ילדיהם, יותר במזון ושתייה ופחות להגיד להם מה לעשות ומה לא לעשות. זה אומר שהסביבה (חברים מבית הספר), משפיעים הרבה יותר על חיי הילד (מגיל 15), ולכן חשוב שאנחנו (סבא וסבתא) ניתן לילד סביבה חמה ואוהבת, ואני מקווה שהצלחתי לתת לנכדי ולילדי את הסביבה הזאת.

דינה מספרת את סיפורה בראיון עם עמית

הזוית האישית

דינה: החיבור הוא בינינו תמיד יהיה בשיתוף, דיבור, הכלה, אהבה ושמחה.

עמית: שתמיד יהיה לנו אושר שמחה ובריאות.