מאגר סיפורי מורשת

שמי מירה מעפיל, נולדתי בירושלים המנדטורית, ב-9 ביוני 1945, כמירה לוין. בית החולים הדסה הר הצופים היה בית החולים היחיד והוא היה מחוץ לעיר המערבית (שבה גרו היהודים). תעודת הלידה שלי כתובה באנגלית, ובה כתוב שנולדתי תחת השלטון הבריטי וממשלת פלשתינה (א"י).

תעודת הלידה של מירה – באנגלית

סבתא רבתא של אימא שלי הגיעה מרומניה כשהיא כבר הייתה בהריון, ובדרך ילדה את רות. סבתא שלי, בתה של רות – איטה, נולדה בראש פינה, המושבה העברית הראשונה, וגם אימא שלי נולדה בראש פינה, אני דור רביעי בארץ. אימא שלי, שושנה, הייתה ילדה אמצעית בין שני בנים. המשפחה הייתה מסורתית אז שני האחים שלה למדו בביתי ספר דתיים, ולאחר שסיימה את בית הספר היסודי היא עברה לירושלים ביחד עם אחיה הבכור, ללמוד שם בתיכון – שם היא בסוף נשארה.

אבא שלי, משה, עלה לארץ מליטא בגיל 18 בשביל ללמוד כאן באוניברסיטה היסטוריה וספרות. הוא הספיק ללמוד שנתיים ואז פרצה מלחמת העולם השנייה, בה רוב המשפחה שלו נספתה בשואה. בעקבות זה הוא נשאר בלי תמיכה כלכלית, אז הוא נאלץ לעבור ללימודי ערב כדי שהוא יוכל לעבוד במהלך היום. המקום היחידי שבו יכול ללמוד כך היה בית ספר למשפטים שהאנגלים פתחו בירושלים. הלימודים היו רק באנגלית, והוא לא ידע מילה באנגלית – אבל הוא ידע גרמנית ורוסית. תוך חודש הוא למד אנגלית ועבר את בחינות הקבלה לבית הספר ובזכות זה הוא נהיה יועץ משפטי של ביטוח לאומי. הוא חוקק הרבה חוקים סוציאליים של מדינת ישראל: ביטוח סיעודי, קצבת זקנה, קצבת ילדים, תשלומים לעקרות בית.

הוא גם היה איש מאוד עקרוני, היה מאוד בעד שלום עם הערבים. היה דבר כזה, אחרי מלחמת השחרור, שנקרא "רכוש נטוש": היו ערבים שעזבו והשאירו בתים מאוד טובים (בירושלים, לדוגמא). אבא שלי עבד אז כעורך דין במחלקה משפטית שהקימו ממש אחרי מלחמת השחרור, והציעו לכל העובדים של המחלקה לקבל בתים. הוא ואימא שלי גרו יחד איתי בשכונת בית הכרם בחדר אחד שהם שכרו בבית של משפחה אחרת, ולא היה לנו מטבח או שירותים משלנו. לא היה להם כלום, אבל אבא שלי אמר: "אני לא לוקח, האנשים האלה יחזרו לבתים שלהם, אני לא מוכן". כשהוא היה בן 60 הציעו לו להיות שופט בבית דין לעבודה, אבל אז הוא כבר חלה בסרטן ולא הספיק הרבה. הוא הסתובב עם נכדתו הבכורה – הבת שלי – בכזאת גאווה ברחובות, גם איתי – בגלל שלא הייתה לו משפחה נורא שימח אותו ההמשכיות של המשפחה הזאת.

אימא שלי, לעומתו, לא עבדה – אבא שלי החליט שהיא צריכה לגדל את הילדים. היא הייתה עקרת בית אבל זה נורא הציק לה, היא הייתה מתוסכלת מאוד מזה. היא הייתה אישה מאוד פעלתנית ועצמאית ולא אהבה את מלאכות הבית. היא התחילה לעבוד בהנהלת חשבונות באוניברסיטה העברית כשאני התחתנתי.

משה ושושנה לוין – הוריה של מירה

יש לי שני אחים: אח קטן ואחות קטנה, אבירם (אברהם מרדכי) על שם אבא של אבא שלי, וציפי (ציפורה) על שם אימא של אבא שלי. לי עצמי קראו מירה, שם מלא מרים – זה היה השם של אחות של אבא שלי. כשאני נולדתי עוד לא ידעו את זה בוודאות אבל כולם נספו לצערי, כל המשפחה של אבא שלי. הוא נשאר לבד בעולם. אימא שלי נפטרה בגיל 90, היא מתה כי היא החליטה למות. בעלי, אבי, נפטר והיא אהבה אותו מאוד- היא מתה בערך חודש אחריו.

בזמן מלחמת השחרור הייתי בת שלוש. אני זוכרת קצת מהמלחמה. אבא שלי והדודים היו מגוייסים, ואני ואימא שלי עברנו לגור במקלט. אני זוכרת שעמדנו בתורים לחלוקת מים בזמן המצור על ירושלים: עמדנו בתור שעות בשביל ג'ריקן של מים, והעמידה הייתה מסוכנת – ירדנים היו יורים על האנשים שעמדו בתור. אבל אימא שלי הייתה אישה נוקשה, היא גדלה בראש פינה והיו לה חוויות מהפרעות שהיו שם בשנות השלושים. בגלל המצור בקושי היה מה לאכול, אז הכינו דברים ממה שמצאו, כמו קציצות מצמח חובזה שגדל בחצרות. סבתא שלי שלחה מראש פינה הרבה חבילות אוכל, אבל רק חבילה אחת – אחרי ארבעה חודשים שהסתובבה בדרכים – הגיעה אלינו. בחבילה היו הרבה ביצים, אמנם הן כבר נראו בהתאם למסע, אבל אמא שלי כל כך התגאתה ש-"מירל'ה אכלה כל יום ביצה!".

מירה התינוקת בזרועותיה של אמא שלה, שושנה

התחלתי ללכת בכיתה ה' לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת", עם חולצה כחולה וסרט אדום. אני גרתי בבית הכרם שהיא שכונה במערב העיר, והקן של התנועה בירושלים היה במרכז העיר, אז אני וחברים שלי היינו נוסעים באוטובוס חצי שעה כדי להגיע לשם, ובימי שבת היינו הולכים שעה וחצי לכל כיוון ברגל.

כתבתי הרבה שירים לגרעין הזה. הגרעין שלנו היה מורכב חצי מירושלמים, מהקן שלנו, וחצי מתל אביבים, שהקן שלהם היה ברחוב אד"ם הכהן. התנועה היא זו שיזמה את האיחוד בין תל אביב וירושלים. היו לנו מחנות עבודה שהלכנו אליהם בקיצים לעזור בקיבוצים, וכל מיני טיולים משותפים. כל מי שהיה בגרעין שלי הלך איתי לצבא, לנח"ל – פעם כל תנועות הנוער הובילו לנח"ל.

היינו אמורים ליישב קיבוץ, ולכן אחרי הטירונות במחנה 80 עשינו את ההכשרה שלנו בקיבוץ נירעם, שעל גבול רצועת עזה. ההכשרה הייתה שם כי היינו צריכים להתנסות עם קיבוץ ותיק יותר לפני שנלך לעבוד בקיבוץ חדש. זה היה נורא, צעקו עלינו כל היום, אבל בלילות היה כיף, גרנו כולנו יחד במתחם משותף. משם החלטנו ללכת לדימונה (שאז הייתה עיירת פיתוח שהביאו אליה עולים חדשים ממדינות ערב), מה שהייתה החלטה פורצת דרך, אף גרעין עוד לא עשה את זה. חתמנו עוד חצי שנה לצבא בשביל ללכת לשם, אבל יותר חשוב בעיננו היה ללכת לדימונה. מה שאני עשיתי שם היה ללמד את הנשים קרוא וכתוב, הגברים כבר ידעו את זה כי הם למדו תפילה. זה היה הדבר האהוב עליי בכל השירות הצבאי שלי- היו לי המון תלמידים, רצתי משמונה בבוקר עד עשר בלילה מבית לבית. מדימונה עברנו לתוכנית הרגילה של הנח"ל, והלכנו לעזור בקיבוץ יטבתה- אני עבדתי בלול תרנגולות.

מירה (עומדת מימין) עם אחת הנשים שלימדה לקרוא ולכתוב, וכל ילדיה

כשנגמר השירות עזבתי את הגרעין, והלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי שם היסטוריה, וביום ראשון אחד בשמונה בבוקר אני מגיעה כל כך עייפה והמורה לא הפסיק לדבר על אוגוסטוס ועל איך הוא שיפץ את תעלות המים. אז הסתכלתי וחיפשתי מישהו עם גב רחב, והודעתי לו "אני יושבת מאחוריך ואתה לא זז, אתה מסתיר אותי ואני ישנה" ומאז הוא לא זז. הבחור בסופו של דבר התברר להיות בעלי לעתיד, אבי מעפיל.

הוא נולד בשם אברהם המפל במגדיאל ועבר עם הוריו בגיל 3 לתל אביב. אבא שלו (מרדכי "מוטי") הגיע מבנדין שבפולין, ואימא שלו (ציפורה) מאזור באוקראינה שבתקופתה היה בשליטת פולין. שניהם היו חברים בתנועת גורדוניה, שהייתה תנועה חלוצית שפעלו להשלמת קיבוצים ועלו לארץ, כל אחד בנפרד, לפני מלחמת העולם. המשפחה עברה לגור בתל אביב בבניין שבנתה ברחוב יהודה הלוי, והיו לו גם שני אחים גדולים – אח ואחות. לא היה לאבי קשר טוב כל כך עם המשפחה שלו, הוא שינה את השם מ"המפל" ל"מעפיל" כבר בצבא. ההורים שלו שלחו אותו ביסודי לבית ספר ממלכתי דתי, כי הם החליטו שהוא צריך לקבל "יידישקייט" – והוא שנא כל רגע מזה. הוא היה חייב ללמוד עם כיפה, אבל ברגע שהוא חזר הביתה הכיפה הלכה ישר לכיס. הוא היה צריך לבוא מוקדם לבית הספר להתפלל, אז הוא הוציא אישור רפואי שאסור לו לקום מוקדם. אבא שלו מאוד אהב לכתוב, הוא היה עיתונאי, וכנראה שהוא הוריש את זה לאבי, כי הוא כתב כל כך הרבה.

אני ואבי התחלנו לצאת בערך ביום העצמאות, וביוני מיד אחר כך החלטנו להתחתן. "החלטנו", קיבלתי מכתב בו היה כתוב "הודעתי בבית שיש בדעתי לשאתך". הייתי המומה שקיבלתי אותו, לא דיברנו על זה בכלל.

אבי ומירה מעפיל ביום חתונתם

אבי נהיה מורה לספרות, וגם היה מורה של מורים ולימד באוניברסיטה. הוא היה מורה מדהים, התלמידים שלו מאוד אהבו אותו. הוא גם היה מפקח על הוראת הספרות במשרד החינוך, והוא הכניס את השיר "פיגומים" של ארז ביטון לתכנית.

אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה הייתי ספרנית, והקמנו משפחה: בת בכורה חמוטל, בן אמצעי רן (פיל) ובת צעירה ניבי, מהם קיבלתי גם חמישה נכדים. אבי נפטר בגיל 65 מסרטן, ואני החלטתי לעבור לגור בתל אביב. היום אני מאוד אוהבת לרקום, ללכת לכל מיני הרצאות וחוגים ולשמוע קונצרטים עם רוני הנכד שלי. אני שומרת גם על כל הנכדים פעם בכמה זמן, ואוהבת אותם מאוד. אני חושבת שהמסר שאני רוצה להעביר לדור הצעיר זה שמשפחה זה באמת הדבר הכי חשוב.

רקמה של מירה

הזוית האישית

רוני הנכד המתעד: היה ממש כיף ומאוד מעניין, בילינו הרבה יותר זמן ביחד מבדרך כלל וזה מאוד קירב אותנו.