מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי הילה, יחד אנו מתעדות סיפור מחיי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

הכל התחיל כשאימא שלי רצתה לרקוד בלט בילדותה וצעירותה. מאחר והיא לא הצליחה להגשים את חלומה בגלל המלחמה, היא רשמה אותי לבית האופרה לבלט שבהונגריה שנחשב לאחד הגדולים באירופה. התאהבתי בריקוד עד כדי כך, שכאשר אבי ניגן בפסנתר בבית הייתי לובשת את הטוטו שלי (חצאית הבלט) ומתחילה לרקוד.

כשהייתי כבת 8 התחיל בהונגריה מרד נגד הקומוניסטים הרוסים ששלטו בהונגריה ובאותה תקופה החיים שלי נעצרו ולא היה בלט ולא היה בית ספר. לאחר כחודשיים הלחימה פסקה ואני ומשפחתי עזבנו את הונגריה ועלינו ארצה, הגענו לקיבוץ כפר החורש. בתקופה זו לא היו בתי ספר לבלט, בעיקר בקיבוצים. אחר כך עברנו לירושלים וגם שם לקח זמן עד שמצאנו בית ספר לבלט.

הייתה לי הפסקה של שנתיים מהבלט עד שמצאנו בית ספר מהבלט, בגיל 12 חזרנו ללמוד בלט בסטודיו בירושלים ובגיל 14 עליתי על נעלי פוינט. בשנתיים הפסקה שהיו לי, התגעגתי לבלט מאוד ושמחתי להתחיל מחדש. בגיל 16 הופעתי במופע הגדול ביותר שזכור לי באולם מופעים גדול, י.מ.ק.א בירושלים. האולם היה מלא בקהל שחלקו כמובן היו ההורים של הרקדיות. המופע היה מאוד מרגש ומוצלח.

בערך בגיל 17 שמענו בחוג בלט בירושלים שהקימו את להקת הבלט הישראלית והם מחפשים רקדניות צעירות להכשיר ללהקה. אני נסעתי לתל אביב למבחן ונבחרתי מבין הרבה בנות. בסופו של דבר לא הצלחתי ללכת לרקוד בלהקה, מאחר והיא הייתה ממוקמת בתל אביב ולא יכולתי להגיע. הייתי מאוד עצובה.

התגייסתי לצבא. בתקופת הצבא היתה לי שוב הפסקה בריקוד. כאשר השתחררתי בגיל 19.5 המשכתי לרקוד. באותה תקופה הגיעה הטלוויזיה שלא הייתה עד אז, ואז הייתה לנו הופעה מקסימה בטלוויזיה ששודרה בכל הארץ. אחרי כשנה הכרתי את בעלי ואחרי החתונה הפסקתי לרקוד אחת ולתמיד. מאחר ואני מציירת, בכל השנים תמיד ציירתי רקדניות ורגליים של בלרינה. כאשר הפסקתי לרקוד לגמרי, הייתי בת 23.

הזוית האישית

הילה הנכדה המתעדת: היה לי ממש כיף. הכרתי את הסיפור של סבתא נהנתי איתה לאורך כל הדרך.

סבתא אסתר: המפגשים היו מרגשים והשיחות עם הילה היו מעמיקות והעמיקו את הקשר בינינו.