מאגר סיפורי מורשת

שמי נטלה משהאשווילי, נולדתי בשנת 1956, במערב גאורגיה, בעיירה קטנה בשם קולאשי.

בכפר שלנו לא היו תשתיות מים בבתים, רק מי שהיה עשיר היה יכול להרשות לעצמו לקנות צינור מוביל מים ולדאוג לאספקת מים בביתו. אנחנו, בני הקהילה היהודית, חיינו בעוני ולכן נאלצנו ללכת למקור מים כדי לשתות, לכבס, לשטוף וכו.

למדתי בבית הספר "באנו סוטריה" חברותיי היו דורה, נעומי וליאנה, איתן שיחקתי בקלאס ובחבל.

עלייה לארץ

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים יהודי קולאשי החלו לעזוב את העיירה ולעלות לארץ ישראל. גם אני הייתי ביניהם. עליתי בשנת 1972, בגיל 14, עם הוריי, אחיי ואחיותיי. אחת הסיבות העיקריות שגרמה לנו לעלות לארץ ישראל הייתה האנטישמיות שחוויתי בבית הספר. צחקו עלי וקראו לי בשמות גנאי של יהודים. עוד דבר שגרם לנו לעלות, הייתה העובדה שחלק ממשפחתי עזבה את העיירה ועשתה עלייה לארץ ישראל ורצינו להתאחד.

כשעלינו לארץ, משרד הקליטה בחר עבורנו ושלח אותנו לגור בעיר באר שבע והיינו מאוד בודדים, כי כל המשפחה מצד אמי התגוררה באשדוד ורצינו לגור שם לידם. תהליך העברה לאשדוד היה כרוך בהרבה בירוקרטיה ומאבקים, עם זאת, נלחמנו כדי לעבור לגור באשדוד.

כשנה וחצי לאחר העלייה חלה אבי חלה במחלה קשה, בין רגע השתנתה תקופת ההתבגרות שלי. לא יכולתי לחיות את תקופת הבגרות כמו כל ילד, שרגיל ללכת לבית הספר, לחוגים, לצאת עם חברים. בגיל 15 וחצי נאלצתי לצאת לעבוד קשה כדי לעזור ולפרנס את משפחתי. וכשהייתי בבית דאגתי לעזור בכל מטלות הבית.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

שידוך הוא בעצם ההחלטה של ההורים לשדך בין הנערים והנערות שלהם, השידוך שלי קרה דרך אחות של סבתא שלי, היא הכירה את המשפחה של בעלי ושידכה בינינו, אבי היה חלק חשוב מהשידוך. אם האב אוהב את המיועד לשידוך אז הבת חייבת להגיד כן, כי כל מה שהאב היה אומר זה היה קדוש, והיה מסמל כבוד לגבר.

לפני שאנחנו התחתנו, יצאנו לשני מפגשים ובדקנו אם אנחנו מתאימים, כעבור זמן מה התחתנו. התחתנתי כשהייתי בת 17 עם יוסף (סוסו ז"ל) וכבר בגיל 18 ילדתי את בני הראשון ואחריו עוד שתי בנות.

היצירות של התלמדים בכיתה בהשראת היוצרות של התערוכה "חפץ מעבר" במוזיאון הפלישתים באשדוד

הזוית האישית

נויה: תכנית "הקשר הרב דורי" תרמה לי רבות לחיזוק הקשר עם סבתי. זכיתי לזמן איכות אתה מעבר למה שהיינו רגילות. סבתי אלופה בהכנת מטעמים טעימים ואותנטיים של העדה הגאורגית, כל פעם שהייתי מגיעה אליה, היינו יושבות סביב שולחן, היא הייתה מספרת לי את סיפורי המורשת ואני הייתי מקשיבה ומתענגת במאכלים. בזכות התכנית, למדתי יותר על העבר של סבתא ועל הקשיים שהיא עברה. גיליתי בעצמי את יכולת ההקשבה וההכלה.