מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה פייגלשטיין קול, נולדתי במחנה עקורים בגרמניה.

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה והמוני הפליטים, ביניהם הורי, מישה ורעיה פייגלשטיין, החלו לחזור מרוסיה, אליה נמלטו מהגרמנים במהלך המלחמה. הג'וינט, ארגון עזרה יהודי, שיכן את הורי בגרמניה, במחנה עקורים ושם נולדתי בשנת 1946.

אבי מישה, שהיה חשמלאי במקצועו (מקצוע שהציל אותו בזמן המלחמה), נשלח על ידי ארגון אורט- ארגון יהודי ששאף ללמד יהודים מקצועות טכניים, לשוודיה לסמינר מורים להוראת חשמל. היה ביקוש גדול לאנשי מקצוע טכניים, בכלל, ולחשמלאים בפרט, אחרי המלחמה.

אמי ואני נשארנו במחנה העקורים עד שובו (כשבגרתי, אבא סיפר לי שלהגיע לשבדיה מיד אחר המלחמה, היה כמו להגיע לגן עדן).

השוודים גם הם התלהבו מאבי שהיה איש חכם, בעל מקצוע טוב ואפילו נראה קצת כמו שוודי (בלונדיני כזה).

אחרי כמה חודשים בשטוקהולם, הוא החליט שזה המקום שבו ירצה לחיות, הוא כתב לאמא ולי (נשארנו במחנה המעבר בגרמניה) שהוא מתכנן עבורנו להשתקע בשבדיה.  במקביל, לאור העובדה שהיה חשמלאי, קיבל גם אישור להגר לארצות הברית בו היית לו בת דודה.

ההתלבטות הייתה בין ארצות הברית לשוודיה. ישראל הייתה ארץ ענייה לאחר מלחמה קשה (מלחמת העצמאות) ולא היתה ממש אופציה.

באותו זמן, במסגרת השיחות על שביתת נשק בארץ, וקביעת גבולות מוסכמים בינינו לבין ארצות ערב, מינה האו"ם את הרוזן פולקה ברנדוט (FOLKE BERNADOTTE)  שהיה דיפלומט בן משפחת המלוכה השבדית, כנציגו לנושא זה. ברנדוט החל ביוזמות לחלוקת הארץ בינינו לבין הערבים, והציע להחזיר את מרבית המדינה לערבים, לאפשר לפליטים שברחו לחוזר ארצה, ובקיצור, לחסל את המדינה היהודית שקמה מתוך המלחמה.

הצעותיו היו מוטות לטובת הערבים באופן מחפיר, וכמובן שאלו לא התקבלו על דעת מנהיגי הישוב.

יש לזכור שבאותם ימים, אחרי מלחמת העולם השנייה ולאחר מלחמת העצמאות בארץ, נותר מעט מאד מקום לדיונים ומחאות, ואנשים חיפשו פתרונות די באלימות, כפי שזו שררה אז בעולם. מחתרת לח"י (הפלג הירושלמי שלה), החליטה לחסל את ברנדוט.

ואכן, ברנדוט שבאותה עת הסתובב בארץ ותכנן תכניות, נרצח בירושלים, על ידי ארגון הלח"י ב- 17.9.1948 יום לאחר שהגיש את התכנית החדשה לאו"ם. לגמרי במקרה, ביום הרצח, אבי (שהיה אז עדיין בגן העדן שלו בשוודיה) היה מוזמן עם חבריו היהודים לקורס, לפרופסור שלו באוניברסיטה, לארוחת ערב. כשהם שמעו על הרצח, אבי וחבריו הסתגרו בחדרם  וחיכו לפוגרום שבודאי יבוא לאחר רצח בן משפחת המלוכה על ידי יהודים בארץ ישראל. הם חסמו את הדלת עם ארון. ונשארו בחדר בפחד רב, אולם להפתעתם הלילה עבר בשקט וכלום לא קרה.

למחרת הם פגשו את הפרופסור. כשהפרופסור שאל אותו מדוע לא הגיע למפגש, אבא אמר לו, "אבל באותו ערב היהודים בישראל הרגו את ברנדוט, פחדנו מפוגרום שיבוא בעקבות הרצח." הפרופסור אמר לו: "אתה הרגת את ברנדוט?" הוא הצביע על מצחו, ואמר לו, "אתה משוגע, זה הכל בראש שלך."

אז אבי הבין שאכן, הפחד הזה מהגויים טבוע בו והוא אינו מוכן לחיות יותר כך. זה היה רגע המפנה בו הבין אבא שהמקום היחידי בו יוכל לחיות ללא חשש מהגויים יהיה בישראל.

אז, שלום לשוודיה ולארצות הברית, וכעבור שנה, ב- 8.8.1949 עלינו ארצה.

הזוית האישית

הנכדה: אני למדתי שהמקום ליהודים הוא רק הארץ שלהם כלומר ארץ ישראל.